ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב התורה פרק ב'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ב'

● התורה נקנית על ידי מידת הענוה ● העניו הוא שכלי לעומת גס הרוח החמרי ● גס הרוח משנה את התורה ● תורה נפסלת בהיסח הדעת ● המתגאה בתורה נעשה מושפל ● התורה ניתנת על ידי הקב"ה ● חלקי האדם הם שלושה ● כשחלק אחד גובר מבטל האחרים ●

לאחר שהבנו מהי מעלת התורה, שהיא מעל לעולם הזה, אנחנו נתקלים בבעיה: הרי האדם הוא בשר ודם- גשמי, וכיצד יוכל להידבק בתורה שהיא שכלית- אלוקית? אומר המהר"ל שהאדם צריך שני דברים:

א'. לרחק מהמידות הגשמיות.

ב'. לקנות את המידות השכליות[1].

שלושה הסברים מדוע בעל הענוה קונה את התורה:

א'. ראש למידות השכליות, היא מידת הענוה ולכן אי אפשר לקנות את התורה ללא מידת הענוה. המהר"ל מביא את הגמ'[2] שאומרת שהתורה נמשלה למים, ליין ולחלב לומר לך שאין התורה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה. וממשיכה הגמ' ומביאה את הסיפור של בת הקיסר עם ר' יהושע בן חנניא.

אומר המהר"ל שבלי הענוה אי אפשר לקבל את התורה בשום אופן, והמידה הזו היא שגרמה למשה לקבל את התורה. וכן להיפך- לתורה אין שייכות כלל לגסי הרוח, ולכן התורה נמשלה למים כיון שלמים אין גבול[3], להבדיל מגס הרוח שהוא מגביל את עצמו[4].

ב'. מבאר המהר"ל שהסיפור שהובא בגמרא על בתו של הקיסר עם ר' יהושע בא לתת לנו כיוון נוסף מדוע המתגאה לא קונה את התורה. המשל שנתן ר' יהושע היה שאם שמים יין בכלי חרס הוא נשמר, אולם אם שמים אותו בכלי כסף וזהב- הוא מחמיץ במהרה; וכך, התורה- אם היא מונחת אצל הענוותן היא נשמרת ואצל גס הרוח- היא מתקלקלת.

מדוע כדי החרס שומרים על היין ואילו הכסף והזהב לא? מסביר המהר"ל שהחרס הוא פשוט ולכן לא משנה את היין, הכסף והזהב גורמים שינוי ליין; אותו דבר גס הרוח- הוא משנה את התורה, להבדיל מהפשוט שאינו משנה את התורה (עיין בהערה).[5]

ג'. ומוסיף המהר"ל נקודה נוספת: הגמ' אמרה שהתורה נמשלה למים, יין וחלב לומר לך שכמו שהמשקים הללו נפסלים בהיסח הדעת, כך התורה נפסלת בהיסח הדעת[6].

מדגיש המהר"ל שמידת הענוה שמכשירה את האדם להיות ראוי אל התורה היא גם כלפי בני אדם, "שהוא מרוצה אל הכל והכל מקבלים הנאה ממנו".

המהר"ל מביא את הגמ'[7] "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות... כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה שנאמר וממדבר מתנה... ואם הגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו... ולא עוד אלא ששוקעין אותו... ואם חוזר בו הקדוש ברוך הוא מגביהו..." ומסביר שכמו שמידת הענוה מסייעת לאדם לקנות את התורה וכן לשמר אותה, כך להבדיל מידת הגאוה שמונעת את האדם מלקבל את התורה- גורמת לו שהקב"ה ישפיל אותו.

וההשפלה הזו היא לא רגילה, שכן אם אדם עלה לגדולה בזכות התורה והוא מתגאה בזה- הרי הוא מתגאה בדבר שלא ראוי לו והקב"ה נתן לו במתנה[8].

מסיים המהר"ל בכך שהאדם כולל שלושה חלקים: השכל, הנפש, והגוף; כאשר חלק מסויים גובר- אז החלקים האחרים מתבטלים. ולכן כפי שראינו- המידות החמריות וביחוד מידת הגאוה מבטלים את המידות השכליות; וכן הנפש- התנועה שיש באדם[9], מבטלת את השכל (לא תימצא לא בסחרנים ולא בתגרנים).

---

[1] דמיון לכך ניתן למצוא בנתיב העבודה פרק ה', לגבי הגמ' (ברכות ח'.) שאומרת שאדם שנכנס לבית הכנסת צריך לחכות שיעור שני פתחים; אומר המהר"ל שכאשר אדם נכנס לבית הכנסת מוטל עליו דבר ראשון להתנתק מהעולם שבחוץ, אבל זה לא מספיק כיון שהאדם פשוט לא מחובר לשום דבר. כעת צריך שהאדם גם כן ייכנס כניסה נוספת-  שיתייחד עם ה'. כלומר, כאשר רוצים להידבק בה' בצורה מוחלטת- צריך קודם כל להתנתק מכל מה שהוא מנוגד לדביקות הזו ורק אחר כך להידבק בה

[2] תענית ז'.

[3] דהיינו שהתורה היא אלוקית ולא נכנסת בגדר גשמי

[4] לומר שכך וכך מעלות נמצאות בו וכדו' (עיין בנתיב הענוה ובמיוחד בפרק ד')

[5] לעניות דעתי, נראה שהכוונה היא שגס הרוח לא בא ללמוד את התורה כפי שהיא כתובה, אלא הוא בא ללמד את התורה מה שהוא רוצה שהיא תאמר (כאשר המציאות שלו נוגדת את התורה). הוא משנה את התורה. ואילו העניו, כאשר המציאות שלו לא מסתדרת עם התורה- הוא מתקן את עצמו, לא את התורה; ולכן תורתו משתמרת, כיון שהוא יודע בדיוק מה התורה אומרת

[6] ולעניות דעתי זה הסבר נוסף מדוע דווקא העניו קונה את התורה, כיון שהעניו מחמת ענוותנותו לא מסיח דעתו מהתורה, כיון שאינו סומך על הזיכרון שלו וחוזר על התורה עוד ועוד (ולומד את התורה 101 פעמים, חגיגה ט':, ראה אורות התורה פי"א). ולכן דווקא הוא משמר את התורה

[7] נדרים נ"ה.

[8] להבדיל מאדם רגיל שמתגאה, שהוא מתגאה במעלה שנמצאת בו אלא ששוכח שהיא ניתנה לו מה'

[9] האיברים הם גשמיים ולכן הם "בכח" ולא "בפועל", ומה שמניע אותם זה נקרא כח הנפש  שלפי המהר"ל הוא ממוצע בין השכל שהוא רוחני ("בפועל") לגמרי לבין הגוף שהוא גשמי ("בכח") לגמרי