רשומות

מציג פוסטים מתאריך אוגוסט, 2017

ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב התורה פרק ג'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל פרק ג' ● התאוה מנוגדת אל התורה ● התורה היא מעל לזמן ● המקום הגשמי של האדם הוא תוצאה של מקומו הרוחני ● ביתו זו אשתו ● השכל צורה לגוף ● השכל הוא אב לכוחות הנפש ● כשאדם יוצא ממקומו אחרים מתנגדים אליו ● לתלמיד יש צירוף אל הרב ● העונש על חטא בדבר שכלי אינו מוגבל ● בפרק הקודם דיברנו על כך שכדי לקנות את התורה צריך לרחק מהמידות הגשמיות ולדבוק במידות השכליות, ובעיקר להתרחק מהגאוה ולקנות את מידת הענוה; כעת מוסיף המהר"ל שהאדם צריך גם כן להתרחק מן התאוה הגופנית שהיא, בדומה לגאוה, מנוגדת לגמרי אל התורה. הגמ' [1] אומרת: "... אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת ואיכא דאמרי שמסרחת ואוכלת תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו ואם עושה כן הקדוש ברוך הוא עושה לו סעודה בעצמו..." . מסביר המהר"ל, הלישנא קמא מדברת על כך שהאדם אוכל את מאכלו בלי יותר מדי הכנה כיון שהוא ממהר ללמוד, והלישנא בתרא מדברת על כך שבגלל שהוא לומד לפעמים אוכל יותר מאוחר ואז האוכל מתקלקל. ושתי הלישנות אומרות שהאדם דוחה את גופו הח

ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב התורה פרק ב'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל פרק ב' ● התורה נקנית על ידי מידת הענוה ● העניו הוא שכלי לעומת גס הרוח החמרי ● גס הרוח משנה את התורה ● תורה נפסלת בהיסח הדעת ● המתגאה בתורה נעשה מושפל ● התורה ניתנת על ידי הקב"ה ● חלקי האדם הם שלושה ● כשחלק אחד גובר מבטל האחרים ● לאחר שהבנו מהי מעלת התורה, שהיא מעל לעולם הזה, אנחנו נתקלים בבעיה: הרי האדם הוא בשר ודם- גשמי, וכיצד יוכל להידבק בתורה שהיא שכלית- אלוקית? אומר המהר"ל שהאדם צריך שני דברים: א'. לרחק מהמידות הגשמיות. ב'. לקנות את המידות השכליות [1] . שלושה הסברים מדוע בעל הענוה קונה את התורה: א'. ראש למידות השכליות, היא מידת הענוה ולכן אי אפשר לקנות את התורה ללא מידת הענוה. המהר"ל מביא את הגמ' [2] שאומרת שהתורה נמשלה למים, ליין ולחלב לומר לך שאין התורה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה. וממשיכה הגמ' ומביאה את הסיפור של בת הקיסר עם ר' יהושע בן חנניא. אומר המהר"ל שבלי הענוה אי אפשר לקבל את התורה בשום אופן, והמידה הזו היא שגרמה למשה לקבל את התורה. וכן להיפך- לתורה

ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב התורה פרק א'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל פרק א' ● התורה היא סדר העולם והאדם ● התורה עליונה מהמצוות ● מהות ההלכה ● השלמת החיסרון קודמת לקניית מעלה ● תלמוד גדול שמביא לידי מעשה ● ענין הפרשת חלה, תו"מ ומצות יובל ● אב ואם שותפים עם הקב"ה בבריאה ● "וירני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמר מצותי וחיה" (משלי ד', ד'). הקב"ה ברא את העולם מסודר, וכאשר הסדר הזה נשמר העולם מתקיים. אולם- אם יש שינוי בסדר (יציאה מהסדר) אז מגיעים הפגעים. הסדר הזה הוא התורה, ולכן העולם היה תלוי ועומד עד קבלת התורה בהר סיני. ככל שהאדם יותר קרוב אל הסדר הזה- כך הוא יותר מתקיים [1] . מכיון שהעולם הוא מאוחד- שינוי קל מקלקל את העולם כולו. התורה מסדרת את האדם בשתי בחינות- הסדר הנפשי של האדם, והסדר הגשמי של האדם- "החש בראשו יעסוק בתורה... החש בכל גופו יעסוק בתורה". בנפש האדם יש ארבעה חלקים: השכל העיוני - המחשבה (ראשו), השכל הדברי- הדיבור (גרונו), כוחות החיים [2] (בני מעיו) וכלי המעשה (עצמותיו). והחלק החמישי – כל גופו, מתייחס לגוף הגשמי. אם יש לאדם קלקול במחשבה, בדיבור,

ספר נתיבות עולם - סיכום הקדמת המהר"ל

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל הקדמת המחבר ● המקום הוא זה שמקיים את האדם ● החומר נקרא אשה ● חוה הביאה מיתה לעולם ● רגליים הם כינוי אל הפחיתות ● אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות ● מטרת כתיבת הספר- לפרש דברי חכמים בלבד ● המהר"ל מביא את הפסוק מספר משלי [1] : "באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות". א'. המהר"ל מדבר על שתי בחינות שקיימות בעבודת ה'- "צדקה" ו"דרך" (ובלשון המהר"ל- היושר). יש את הנתיבה הצרה, המאוד מוגדרת, שבה כולם צריכים ללכת (היושר); זה אומר לא לעשות עבירות ולקיים את המצוות ואז האדם "אל מות"- הוא לא מנותק ממקור החיים הקב"ה. לעומת זאת, יש את האורח הרחב – ה"צדקה", הדברים שאם אדם לא יעשה אותם הוא לא ינזק (להבדיל מהמצוות), אולם אם יקיימם אזי "באורח צדקה חיים"- הוא יהיה יותר קשור למקור העליון וכתוצאה מכך יקבל יותר חיים. מסביר המהר"ל כי אם אדם נוטה מעט מהאורח זה לא נחשב שהוא יצא מהאורח, אבל המשפט- הדין, כל הסרה מקלקלת אותו. הדין זה הדבר שמחוייב בעולם [2] - קיום המצוות והימנע

ספר נתיבות עולם - פתיחה ללימוד המהר"ל

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל פתיחה ללימוד המהר"ל ספר נתיבות עולם למהר"ל מפראג מורכב מל"ב נתיבים (נושאים) כנגד 32 מידות בנפש האדם אותן מונה המהר"ל, ובנוסף עוד נתיב שנכתב בפני עצמו – נתיב התורה [1] . כל נתיב מתחיל בפסוק מספר משלי [2] , שמתוכו מסביר המהר"ל את עניינה של המדה. סגנונו של המהר"ל הוא ייחודי; המהר"ל מרבה להאריך, אם כי פעמים רבות מאוד ניתקל במילים כגון "והדברים עמוקים ואין להאריך" וכדו'. על פניו יראה לנו הדבר כחזרה מיותרת, אך לא- המהר"ל בדרך כלל מנסה להביא לנו כיוון נוסף ואם נתאמץ אנחנו נבין אותו יותר. ודבר נוסף- ככל שנלמד יותר מהר"ל נוכל להשוות פיסקאות ונכיר יותר טוב את המושגים כך שנבין יותר טוב את דבריו. מניין אני אומר זאת? האין זו סתם אריכות דברים של המהר"ל? הבה נראה את דבריו של המהר"ל עצמו! בבאר הגולה [3] אומר המהר"ל: "והנני משתטח ארצה, בפישוט ידים ורגלים לפני הקורא, ומבקש לחנן אותי בשתים; האחד, שאם יקרא דברים אלו, ולא יכנסו בלבו, שיחזור ויקרא ויעיין עוד, כי הדברים ה