ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב התורה פרק ג'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ג'

● התאוה מנוגדת אל התורה ● התורה היא מעל לזמן ● המקום הגשמי של האדם הוא תוצאה של מקומו הרוחני ● ביתו זו אשתו ● השכל צורה לגוף ● השכל הוא אב לכוחות הנפש ● כשאדם יוצא ממקומו אחרים מתנגדים אליו ● לתלמיד יש צירוף אל הרב ● העונש על חטא בדבר שכלי אינו מוגבל ●

בפרק הקודם דיברנו על כך שכדי לקנות את התורה צריך לרחק מהמידות הגשמיות ולדבוק במידות השכליות, ובעיקר להתרחק מהגאוה ולקנות את מידת הענוה; כעת מוסיף המהר"ל שהאדם צריך גם כן להתרחק מן התאוה הגופנית שהיא, בדומה לגאוה, מנוגדת לגמרי אל התורה.

הגמ'[1] אומרת: "... אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת ואיכא דאמרי שמסרחת ואוכלת תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו ואם עושה כן הקדוש ברוך הוא עושה לו סעודה בעצמו...".

מסביר המהר"ל, הלישנא קמא מדברת על כך שהאדם אוכל את מאכלו בלי יותר מדי הכנה כיון שהוא ממהר ללמוד, והלישנא בתרא מדברת על כך שבגלל שהוא לומד לפעמים אוכל יותר מאוחר ואז האוכל מתקלקל. ושתי הלישנות אומרות שהאדם דוחה את גופו החמרי בשביל התורה השכלית, והוא מראה בכך שהתורה היא מעל לזמן. ואז הקב"ה עושה לו סעודה שיהיה נהנה מזיו השכינה[2]. ומה שאמרו "המאריך בשולחנו מאריכין לו ימיו", מסביר המהר"ל בשני אופנים: א'. מדובר שעושה זאת כדי שיבואו עניים ולא לתאוותו. ב'. אין הכונה שמאריך בהכנת סעודתו, אלא באמת הוא דורס ואוכל[3].

כשם שראינו שצריך הריחוק מהתאווה הגשמית בנוגע למאכלים, כן צריך לדבוק בתורה ולעשותה עיקר, ללא תלות בזמן ("אל ימנע אדם מבית המדרש אפילו בשעת מיתה"). ומסביר המהר"ל שהעושה כן, הקב"ה נותן לו בעולם הבא שני דברים: א'. מעלה עליונה[4]. ב'. שלימות[5].

המהר"ל מסכם על פי הגמ'[6] על הפס' "שחורות כעורב"[7], שיש שלושה דברים שהעושה אותם יידבק בתורה:

א'. משכים ומעריב בבית המדרש – הוא דבק בתורה ללא תלות בזמן.

ב'. משחיר פניו עליהם כעורב – מסלק את התאווה שלו (גופו).

ג'. משים עצמו על בניו אכזרי כעורב – מבטל את כל אשר לו (בניו) לתורה.

עד עכשיו דיברנו על כל אדם, וכעת המהר"ל מדבר על תלמיד חכם. "אמר ר' יצחק כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה". מסביר המהר"ל שכאשר התלמיד חכם הוא חמרי ורודף אחר הנאות הגוף, הוא לא שומר על מקומו והוא ראוי לגלות[8]. לעומת זאת, כאשר האדם הוא שכלי אז הוא מחובר לעליונים, והוא מתעלה מעל למקומו הגשמי ולכך אינו גולה[9].

"כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום- לסוף מחריב את ביתו..."[10]. אומר המהר"ל שכאשר תלמיד חכם מרבה בסעודתו, הוא מחריב את ביתו- דהיינו את מקומו, את מעלתו; ואשתו ובניו הם ביתו.

מוסיף המהר"ל נקודה נוספת. השכל נקרא איש לגוף[11], וכאשר הוא מסולק מן השכל אז גופו הוא כמו "אשה אלמנה" שהרי אין את ה"איש" (השכל) שינהיג אותה. וכן השכל הוא "אב" לכוחות הנפש, ואם נמשך אחר גופו אז כוחות הנפש נשארים ללא מנהיג. לכן הוא מאלמן את אשתו ומייתם את בניו.

ותלמודו משתכח, כפי שהסברנו לעיל.

ומחלוקות רבות באות עליו, שכל זמן שהיה במקומו- "אין אדם נוגע במה שהוא שייך לחברו" אבל כיון שיצא ממקומו אז הוא מתנגד אל האחרים[12].

ומחלל שם שמים- כי הוא משפיל את התורה. ומחלל את שם רבו, כיון שלתלמיד ולרב יש צירוף יחד.

וגורם שם רע לו ולבניו עד סוף כל הדורות, כיון שהחטא הוא בדבר שכלי לכן העונש לא מוגבל ודבר זה גורם לו שיתבזה בשפלות הגמור.

---

[1] עירובין נ"ד.

[2] "סעודה" הכוונה להשלמת הנשמה, שכן כאשר האדם רעב- הוא חסר והמזון משלים אותו, ולכן בשביל לקרב את הדבר אל שכלנו חכמים משתמשים בלשון זו בצורה מושאלת כדי לתאר השלמה רוחנית. ולגבי ההשלמה הגשמית, עיין סוף נתיב גמ"ח פ"א בענין ברכת בורא נפשות

[3] ולכאורה צריך להסביר שאז גם כאשר מאריך בסעודתו אין נראה שהוא רודף אחרי תאוותו

[4] "הקב"ה מבהיק זיוו לעוה"ב"; המהר"ל מסביר שהאור הוא המציאות, והחושך הוא היעדר. ככל שדבר הוא יותר במעלה אז הוא יותר קיים וכן להיפך. וראה בנתיב הדין פ"א

[5] ואומר המהר"ל שזה הכונה ש"עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", שהכתר מורה על זה שזו השלימות הכי גדולה ואין למעלה ממנה. ועיין באר הגולה, באר הרביעי גבי "כשעלה משה למרום מצא להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות"

[6] עירובין כ"א:

[7] שה"ש ה', י"א

[8] העולם הזה נמצא תחת הזמן, ולכך הנמצאים בו מקבלים שינוי

[9] כפי שכבר ראינו בהקדמת המהר"ל, הדין זה הדבר שהכי מחוייב בעולם. הקב"ה ברא את העולם במידת הדין, והמשמעות היא שלכל דבר ודבר שקיים בעולם יש מקום מיוחד, ישנם התנאים המיוחדים שאם ישמור עליהם- יקיים את ייעודו ויקבל חיים; "אין לך דבר שאין לו מקום". אבל ברגע שדבר יוצא ממקומו הוא מקבל הפסד וזה נקרא ש"פגעה בו מידת הדין"- הוא יצא מהדין שהשי"ת סידר לו

[10] פסחים מ"ט.

[11] כלומר, השכל הוא צורה לגוף- הוא השלמת הגוף, כמו האיש שהוא צורה לאשה וענין זה מובא במהר"ל במקומות רבים

[12] וכפי שראינו בפרק א' שהעולם הוא מסודר וכל שינוי קטן משנה את הכל