ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב התורה פרק א'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק א'

● התורה היא סדר העולם והאדם ● התורה עליונה מהמצוות ● מהות ההלכה ● השלמת החיסרון קודמת לקניית מעלה ● תלמוד גדול שמביא לידי מעשה ● ענין הפרשת חלה, תו"מ ומצות יובל ● אב ואם שותפים עם הקב"ה בבריאה ●

"וירני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמר מצותי וחיה" (משלי ד', ד').

הקב"ה ברא את העולם מסודר, וכאשר הסדר הזה נשמר העולם מתקיים. אולם- אם יש שינוי בסדר (יציאה מהסדר) אז מגיעים הפגעים. הסדר הזה הוא התורה, ולכן העולם היה תלוי ועומד עד קבלת התורה בהר סיני. ככל שהאדם יותר קרוב אל הסדר הזה- כך הוא יותר מתקיים[1]. מכיון שהעולם הוא מאוחד- שינוי קל מקלקל את העולם כולו.

התורה מסדרת את האדם בשתי בחינות- הסדר הנפשי של האדם, והסדר הגשמי של האדם- "החש בראשו יעסוק בתורה... החש בכל גופו יעסוק בתורה". בנפש האדם יש ארבעה חלקים: השכל העיוני - המחשבה (ראשו), השכל הדברי- הדיבור (גרונו), כוחות החיים[2] (בני מעיו) וכלי המעשה (עצמותיו). והחלק החמישי – כל גופו, מתייחס לגוף הגשמי. אם יש לאדם קלקול במחשבה, בדיבור, בתאוות או במידות, במעשים או אפילו אם יש לו חולי הגוף - התורה מתקנת אותו. כלומר, להבדיל מסם של תרופה- שמתקן בחינה אחת, התורה מתקנת את הכל וגם את הפרטים הכי קטנים שקיימים במציאות.

כתוב "כי נר מצוה ותורה אור". הגמרא[3] לומדת מכך שהתורה יותר גדולה מהמצוות- המצוה היא רק לשעה (נר) והתורה היא לעולם (אור). המצוה עוזרת לא להיכשל ולהגיע למקומות של פחיתות, התורה[4] יותר מכך- שגם הדברים הרעים שבאים על האדם ולא שהאדם מגיע אליהם – מתבטלים; אבל עדיין אדם אינו יודע להיכן לילך, כיון שהגיע לפרשת דרכים- ניצול מכולם.

הגמ' מביאה 3 שיטות מה זה פרשת דרכים:

א'. תלמיד חכם ויום המיתה

ב'. תלמיד חכם ויראת חטא

ג'. הלכה

המהר"ל מסביר את הענין של ההלכה שהיא מביאה אל חיי העוה"ב בכך שהלכה זה מלשון הליכה, שכאשר האדם לומד הלכה הוא יודע להיכן ללכת- הוא נמצא בפרשת דרכים. והדרך הזו היא זו שמובילה את האדם אל העולם הבא, ההתעסקות בכל הפרטים הקטנים כמו נזיקין טומאה וטהרה; משום שכאשר האדם נמצא ביושר- נמצא במקום שלו אז הוא מקבל קיום ולכן הוא מחובר לקיום שזהו העולם הבא.

אם כן, ראינו שהתורה עליונה יותר מהמצוות. כעת נראה כיצד זה מתבטא במציאות:

הגמרא אומרת שאם יש אדם שלומד תורה ובאה לידו מצוה הדבר תלוי אם זו מצוה שיכולה להיעשות בידי אחרים- ילמד, ואם לא (למשל מצוה שמוטלת עליו- סוכה ולולב, תפילין וכדו' או כאשר אין אחרים שיעשו את המצוה)- יעשה את המצוה. מסביר המהר"ל שאם אדם לא מקיים מצוות- המצוות באות להשלים את החיסרון של האדם[5], ואילו התורה היא רק מעלה אל האדם. ולכן יש כאן שני דברים:

א'. השלמת החיסרון קודמת לקנית מעלה.

ב'. החיסרון הוא נוגע לעצם האדם- זה חלק ממנו, ולעומת זאת המעלה היא דבוקה באדם אך היא לא חלק ממנו[6].

אז אם מדובר במצוה שלא יכולה להיעשות בידי אחרים אלא צריך דוקא את אותו אדם שיקיים את המצוה- יש חיסרון כל עוד לא נעשתה המצוה והיא קודמת, אך אם היא יכולה להיעשות בידי אחרים עדיף שיקנה מעלה כיון שאין כאן חיסרון.

הגמ' בקידושין[7] מביאה מחלוקת בין ר' טרפון לר' עקיבא בשאלה האם תלמוד גדול או מעשה גדול; ר' טרפון אומר שמעשה גדול ור' עקיבא אומר תלמוד גדול. מסיימת הגמרא: "נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה". ומוסיף ר' יוסי שהתלמוד גדול מהמעשה, שהרי תורה קדמה לחלה מ' שנה, לתו"מ נ"ד שנה וליובלות ק"ד שנה.

מסביר המהר"ל שר' טרפון סבר שהמצוה יותר גדולה מלימוד תורה כיון שהיא משלמת את האדם עצמו ולהבדיל מהתורה שהיא קנית מעלה- כדוגמת הלחם והיין שלמרות שהיין יותר חשוב אבל לענין השלמת האדם- הלחם קודם; אבל לדעת ר' עקיבא וכל החכמים שם- תלמוד גדול כיון שהתלמוד כולל את הכל ומביא לידי מעשה, אם כן בתלמוד תורה יש גם השלמת האדם וגם קניית מעלה.

ר' יוסי דיבר שתלמוד גדול מצד הזמן, שהרי התורה קדמה לשלוש דברים: לחלה, לתרומות ומעשרות וליובלות. מסביר המהר"ל שיש לנו שלוש עולמות שהקב"ה ברא: העולם שלנו התחתון הוא עולם המורכבים[8] שזה כנגד החלה כאשר ההפרשה היא כנגד האדם שנבדל מכל שאר המורכבים, העולם האמצעי הוא עולם הפשוטים – כנגד תרומות ומעשרות[9], ושני העולמות הנ"ל הם תחת הזמן. העולם העליון הוא לא גשמי- דהיינו שהוא מעל הזמן, אבל הוא צמוד לזמן ויש לו חיבור אל הזמן[10]. והתורה היא מעל לזה- דהיינו שהיא עליונה לגמרי ואין לה בכלל חיבור אל הזמן.

ומכיון שהתלמוד הוא הכי גדול- לכן גם הדין וגם השכר קודמים להגיע אל האדם, כיון ששני הדברים הללו הם קרובים אל ה' כמו התורה.

הגמרא במגילה[11] אומרת שתלמוד תורה גדול מבנין הבית ומכיבוד אב ואם. ומסביר המהר"ל שביהמ"ק הוא גשמי אלא שיש בו קדושה, וכן אב ואם יש להם דמיון וחיבור אל הקב"ה בזה שמהם נברא האדם[12] אבל הם עצמם בשר ודם (גשמיים), לכן התורה שהיא רוחנית לגמרי היא יותר עליונה.

---

[1] למשל- עם ישראל מול אוה"ע, יהודי שעוסק הרבה בתורה מול יהודי שעוסק פחות וכן הלאה

[2] זה קשור למידות הנפש

[3] סוטה כ"א.

[4] מהמשך דברי המהר"ל משמע שלא מדובר על לימוד ההלכות אלא על לימוד תורה מעבר להלכה- "... בחכמה שישיג בנמצאים ובגלגלים ובמלאכים"

[5] כפי שראינו, האדם מטבעו הולך אל הקוצים ואל הברקנים

[6] אפשר להסביר זאת בפשטות, המצוה היא מעשה שהאדם עושה בגופו – כלומר זה בא מלמטה, מהאדם;  אבל התורה היא מגיעה מלמעלה ולא מקבלת ביטוי ממשי במציאות ולכן בתחילה נקראת "תורת ה'" ורק לבסוף נקראת "תורתו", וזה מה שאומר בהמשך המהר"ל שהמצוה היא "נר"- דהיינו זה דבר גשמי שנתלה בו האור (האדם עושה מעשה גשמי אלא שיש בו טעם אלוקי), ואילו התורה היא רק "אור" כיון שלא נאחזת במציאות אלא היא מעל המציאות

[7] ל':

[8] באופן פשטני ובלי להרחיב אלא רק כדי לתת קצת מושג: לפי הראשונים העולם מורכב מארבעה יסודות: אש, מים, רוח ועפר כאשר מה שמשתנה זה האיזון ביניהם

[9] המהר"ל אומר שהסיבה שזה כמו תרומות ומעשרות, היא משום שתרומות ומעשרות זה כאשר התבואה כבר נמצאת בכרי ואז הכל בשלמות. ונלע"ד שצריך להסביר, שהעולם שלנו הוא מורכב והסיבה היא שככל שדבר הוא יותר שלם (או: עליון) הוא יותר אחדותי, והאחדות השלמה היא כאשר מדובר בדבר אחד שכולל הכל* (ולא כאשר יש הרבה פרטים שיש ביניהם חיבור)- כלומר העולם שלנו יותר תחתון ולכן המטרה שלו זה שכל הפרטים יהיו מחוברים לעומת העולם האמצעי שהוא פחות מורכב ויותר אחדותי; ומצד זה שהעולם שלנו הוא גשמי הוא מופיע בחיסרון. ויש לזה ביטוי במקומות רבים, למשל במקום אחר המהר"ל אומר שמכיון שהאדם הוא גשמי לכן הוא לא יכול להסתדר לבד- הוא צריך לקבל מאחרים והוא גם צריך לתת לאחרים כיון שגם הם גשמיים ולכן הם בחיסרון (כלומר האדם אינו פשוט אלא הוא מורכב). החיסרון הזה נקרא גם שהאדם הוא בכח, והשלמות נקראת שהאדם הוא בפועל, דהיינו שהשלימות של כל דבר היא כשהדבר מבטא את עצמו בצורה שלימה, וכוונת המהר"ל היא שהעולם האמצעי הוא בשלימות- דהיינו שהוא פועל.

* (כמובן שהאחדות השלימה זה הקב"ה)

וכדי שלא להאריך יותר מדי, לא כתבתי את הענין בשלימותו, אבל רק כדי להסביר מעט מזעיר ממה שראיתי במהר"ל

[10] לענ"ד צריך לומר שהכונה היא שמקבל את כל מהותו מהעולמות שתחת הזמן ולכן כפי שאומר המהר"ל- יש לו צירוף אל הזמן

[11] ט"ו:

[12] ככל שדבר יותר רוחני (קרוב אל הקב"ה) הוא יותר משפיע, ולחילופין- ככל שהדבר יותר גשמי הוא יותר מקבל; לכן הקב"ה הוא רק משפיע, וההורים שיש להם דמיון אל ה' זה מצד שהם משפיעים חיים לאדם שנוצר מהם