רבנו המהר"ל מפראג

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל פרק ח' ● מדת הענוה גורמת לאדם שיזכה לתורה ● כל פשוט לא יוגדר ולא יוגבל ● השכל הוא פשוט ● המים מתפשטים ואינם מוגבלים כמו העפר ● המקום הגבוה הוא נבדל ומיוחד בעצמו ● סימן לגסות הרוח עניות- עניות ממש ● הברכה והשפע האלוקי נמשלו במים ● לא תמצא העושר בגסי הרוח ● הברכה יורדת מלמעלה למטה ● הנושא לתורה צריך להיות פשוט וללא חשיבות כדי שלא לשנות את התורה ● התורה נמשלה ביין מים וחלב שמורים על אורייתא תליתאי ● כאשר האדם לא חשוב בעיני אחרים- יחזיק גם את עצמו בלי חשיבות ●   בזכות מדת הענוה זוכה האדם אל התורה [1] , וכמו שראינו במשה שהואיל ומיעט עצמו נקראת התורה על שמו, שכן הענוה היא הפשיטות הגמורה וכך גם התורה שהוא השכל הפשוט [2] . לעומת זאת, אדם שמתגאה- הוא מגדיר ומגביל את עצמו (ומבדיל עצמו משאר בני אדם [3] ) ולכן אינו פשוט. ואם כן העניו קונה את המעלה השכלית ואילו בעל הגאוה נוטה אל הגשמיות [4] .   וראיה לדבר מביאים חז"ל מהמים, שמניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך- להורות שהם אינם מוגבלים אלא מתפשטים, והולכים למקום הנמוך [5] .   "אמר מר: סימן לגס...

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל פרק ז'   ● בעל גדולה צריך יותר זהירות ממדת הגאוה ● הפרנס שמתגאה על הציבור אין עליו משפט הפרנס ● כל הצלחת הפרנס היא בשביל הכלל ● התורה היא למעלה על הכל כמו מגדל ונבדלת מהעולם כמו גדר ● התורה יש לה מדרגה השמינית שמעל העולם ● הגאוה הוא לבעל תורה בטבע מצד גדולת ומעלת התורה ● דרך העולם שהבריאות נמצאות בו בשלימות איברים ● בעל מום אין זה נחשב מעשה אומן ● תלמיד חכם צריך להיות רך כקנה ● הארז הוא היפך ההכנעה ● אין התורה ירושה לאדם כי אינה גשמית ● אין העולם ראוי לשכל שיוצא מתוך שכל ● הת"ח הוא חלק מהציבור כמו השכל שבתוך הגוף ● כאשר אדם מחזיק עצמו כפי שהוא אין זה גאוה כלל ● אין להאריך במידת הגאוה כי היא מכשילה גדולים וקטנים ויש להתרחק ממנה ● הגאוה מתייחסת לגשמיות כיון שהיא יחסית ● הגאוה היא בשכל ובמחשבה ● 'גסות רוח' ● סימן לגסות הרוח עניות דתורה ● כל תוספת שאינה ראויה היא חסרון ● האבות התברכו שיהיה בהם השלימות- 'בכל מכל כל' ● הכלל הוא חזק ביותר לעומת הפרט שהוא יחידי וחלש ● אין עין הרע שולטת בכלל, מה שאין כן ביחיד ●   בפרק זה המה...