ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב הענוה פרק ח'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ח'

● מדת הענוה גורמת לאדם שיזכה לתורה ● כל פשוט לא יוגדר ולא יוגבל ● השכל הוא פשוט ● המים מתפשטים ואינם מוגבלים כמו העפר ● המקום הגבוה הוא נבדל ומיוחד בעצמו ● סימן לגסות הרוח עניות- עניות ממש ● הברכה והשפע האלוקי נמשלו במים ● לא תמצא העושר בגסי הרוח ● הברכה יורדת מלמעלה למטה ● הנושא לתורה צריך להיות פשוט וללא חשיבות כדי שלא לשנות את התורה ● התורה נמשלה ביין מים וחלב שמורים על אורייתא תליתאי ● כאשר האדם לא חשוב בעיני אחרים- יחזיק גם את עצמו בלי חשיבות ●

 

בזכות מדת הענוה זוכה האדם אל התורה[1], וכמו שראינו במשה שהואיל ומיעט עצמו נקראת התורה על שמו, שכן הענוה היא הפשיטות הגמורה וכך גם התורה שהוא השכל הפשוט[2]. לעומת זאת, אדם שמתגאה- הוא מגדיר ומגביל את עצמו (ומבדיל עצמו משאר בני אדם[3]) ולכן אינו פשוט. ואם כן העניו קונה את המעלה השכלית ואילו בעל הגאוה נוטה אל הגשמיות[4].

 

וראיה לדבר מביאים חז"ל מהמים, שמניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך- להורות שהם אינם מוגבלים אלא מתפשטים, והולכים למקום הנמוך[5].

 

"אמר מר: סימן לגסות הרוח- עניות"[6].

הכוונה לעניות ממש, ולמרות שחז"ל ביארו לאחר מכן שהכוונה לעניות דתורה- מכל מקום אמרו 'עניות' בסתמא[7], וביארו עניות דתורה כיון שזו העניות הגמורה ביותר[8]. ובאמת שני העניינים שייכים זה לזה- כשם שהתורה נמשלה במים כך גם הברכה והשפע נמשלו במים, כיון ששניהם אינם מוגבלים, ולכן אינם ראויים למי שמגביל את עצמו, וכמו שאמרו חז"ל[9] שבשביל ארבעה דברים יורדים בעלי בתים מנכסיהן וגסות הרוח כנגד כולם. ועוד אומר המהר"ל שאם נבחן את המציאות- נראה שאכן אין העושר נמצא[10] אצל גסי הרוח.

 

ועוד אמרו חז"ל שנמשלה התורה בג' משקין, ביין במים ובחלב, ללמד שאין התורה מתקיימת אלא בפחות שבכלים. והענין, מסביר המהר"ל, הוא שכאשר הכלי הוא פשוט ואין בו איכות- המשקים הללו מתקיימים בו, כי אז הכלי לא משנה את המשקה שבתוכו; וכך גם נושא התורה צריך להיות פשוט, כי אם הוא בעל איכות- הוא יכול לשאת רק מה שהאיכות שלו מתייחסת אליו והתורה היא נבדלת ואין בה איכות[11].

והסיבה שמדובר דווקא במשקים הללו הוא משום שהתורה נקראת אורייתא תליתאי (תורה משולשת).

 

מובא במסכת בבא קמא[12]: "א"ל רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמור רבנן: חברך קרייך חמרא, אוכפא לגביך מוש?[13] א"ל, דכתיב: ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: מילתא גנאה דאית ביך קדים אמרה?[14] א"ל, דכתיב: ויאמר עבד אברהם אנכי".

מבאר המהר"ל שאם אדם רואה שהוא שפל בעיני חברו- מוטב שלא יתווכח איתו ויתן לעצמו חשיבות, אחרת תהיה לו פחיתות וחסרון באמירה של חברו. וכן מהמשך הגמרא אנו לומדים שעדיף לאדם תחילה לומר את החסרון שלו מאשר שיחשבו אותו איש מעלה ורק לאחר מכן יתוודעו לחסרונו ויורידו אותו. ואם כן, מלמדים אותנו חז"ל שכאשר האדם בעיני אחרים לא חשוב- יחזיק את עצמו גם כן כלא חשוב, ויקדים לומר את פחיתותו כדי שלא יהיה לו חיסרון.

 

הרי אנו רואים שבזכות הענוה קונה האדם השלימות, ובעבור הגאוה קונה האדם פחיתות וחיסרון[15].

---

[1] עיין בפרק ב' בנתיב התורה

[2] עיין בפרקים א'- ג' בנתיבנו

[3] עיין בפרק ד' בנתיבנו

[4] וראה בפרק ז' שלכן נקרא בעל הגאוה 'גס רוח'. הסברנו שם, שמדתו של גס הרוח היא שהוא מכניס את השכל והמדרגות הרוחניות לתבניות גשמיות ולכן נקרא כך, הוא מתרגם את השכל הנבדל לגשמיות ולכן אינו מתאים לתורה. ועיין בפ"ד בנתיב התורה- "ולא ייכנס השכל בגדר הגבול"

[5] הרי שאינם מגבילים את עצמם במקום מיוחד לא מצד הרוחב ולא מצד הגובה. מצד שני, ראה בפרק י"ד בגבורות ה' שכתב המהר"ל שהמים ניגרים ארצה מחמת מיעוט צורתן, וכן שלא נאמר בהם בריאה לסיבה זו; ויש לבאר כי אותה הסיבה שהם פשוטים- היא הנותנת לכך שלא תיחשב בהן בריאה וצורה שלימה. כי כידוע כל צורה היא הגבלה, שכן החומר בתחילתו היה 'תוהו' דהיינו תוהה אתה בו, חומר משותף לכל שאין לו הגדרה, ומשניתנה בו צורה- הוגבל והתחלק ונחלק למעלות ומדרגות שונות- 'בוהו' (כדברי חלק גדול מהראשונים, ביניהם הרמב"ן). אם כן, הפשיטות המדוברת כאן היא מצד מיעוט הגשמיות שלהם, כדברי המהר"ל (שם) שהמים אין להם קיום ועמידה

[6] סנהדרין כ"ד.

[7] כן דרכו של המהר"ל, שאע"ג שחז"ל מבארים הביאור הוא רק תוספת קומה וקודם כל יש את הרובד הפשטי. וכן ב"אל תקרי.. אלא"

[8] וכדברי הגמרא בנדרים (מ"א.) "אמר אביי, נקטינן: אין עני אלא בדעה. במערבא אמרי: דדא ביה כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה? דא קני מה חסר? דא לא קני מה קני?"

[9] סוכה כ"ט:

[10] (מתקיים)

[11] והרי האיכות היא מהגדרות הגשמיים, שכל גשם יש לו איכות מה ואם הוא קר אינו חם ואם יבש אינו לח, וא"כ הגבלה זו שייכת רק בדברים הגשמיים ולא בדברים הנבדלים כפי שביאר אריסטו

[12] צ"ב:

[13] ביאור: אם חברך קורא לך 'חמור' קח אוכף ושים עליך כדרך החמורים

[14] (דבר גנאי שיש בך הקדם לאומרו)

[15] היפך מה שדרכם של בני אדם לחשוב