ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב התורה פרק ד'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ד'

● עיקר התורה הוא בלילה ● תורה עניינה חסד ● התפילה היא הקירוב של האדם לה' ● העוסק בתורה מעוני זוכה ומקבל פני שכינה ● החן הוא בעיני הרואה בלבד ● עיקר התורה זה יראת ה' ● ענין הבכי ● התורה קרובה אל ה' ביותר ● צריך התמדה בלימוד ולא ללמוד בדרך ארעי ● התורה והאשה- השלמה אל האדם ● אין שום תירוץ לבטל מהתורה ● העושר נסמך על דברים אחרים ● החומרי מקבל ● היחס בין השכל לגוף ● תלמיד חכם צריך להשגיח על הבריות אבל לא להיות מעורב עמם ● קיום התורה הוא במי שמתגבר על גופו ● התורה צריכה להתבטא בפה ● הפה – גמר האדם ●

עיקר הזמן שראוי ללימוד התורה הוא הלילה. הגמ'[1] אומרת: "אמר ר"ל כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום... א"ד אמר ר"ל כל העוסק בתורה בעוה"ז שדומה ללילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד בעוה"ב".

כפי שכבר ראינו, החושך הוא היעדר המציאות, ואילו האור הוא המציאות. ולכן, בלילה שבו המציאות בהיעדר ואין המציאות קיימת- צריך את לימוד התורה ביותר. המהר"ל מסביר מדוע הלומד תורה בלילה מושך עליו חוט של חסד ביום, מכיון שהתורה עניינה החסד שזהו הטוב הגמור[2]. ולאיכא דאמרי, הכוונה שהאדם דבק בחיים הנצחיים שהם העולם הבא, אבל העולם הזה כולו היעדר.

כלומר עיקר לימוד התורה זה במציאות של היעדר[3].

הדביקות בתורה במציאות של היעדר באה לידי ביטוי גם בלומד תורה מעוני. ולכן כל העוסק בתורה מתוך דוחק תפילתו נשמעת שכן ענין התפילה הוא הקירוב של האדם לה' ואדם כזה מראה שהוא דבק בתורה מצד עצם התורה למרות שיש לו קושי גשמי. לכן זוכה ומקבל פני שכינה[4].

"על שלושה דברים הקב"ה בוכה... על מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק". הבכיה זה על היעדר בדבר שקרוב ביותר. והזכיר כאן שני דברים שקרובים אל ה' ביותר: א'. התורה. ב'. הנהגת הברואים- ששייכת אל השי"ת (פרנס המתגאה על הציבור). וכאן יש מציאות שהתורה יוצאת מן ההיעדר, ולכן יש בכיה על ההיעדר[5].

והדבק בתורה מעוני סופו שיגיע לידי עשירות.

גם כאשר האדם עשיר הוא צריך לעסוק בתורה; והבדל יש, כי עני בעצם לימודו הוא מראה שהוא דבוק בתורה בעצם (בתמידיות, לא במקרה), אבל העשיר שלומד רק כשיש לו פנאי מעסקיו אז זה נחשב שדבק בתורה במקרה[6].

דבר נוסף שצריך בהקשר לתורה הוא ההתמדה. "נואף אשה חסר לב אמר ר"ל זה הלומד תורה לפרקים". כשם שהאשה היא השלמה אל האדם, כך התורה היא השלמה אל האדם וההשלמה צריכה להיות בקביעות עם האדם ולא בדרך עראי.

אם יש אפשרות לאדם מצד עצמו ללמוד תורה, אז אין לו שום תירוץ לבטל מתורה, אלא אם כן מצד עצם היותו אדם אין לו אפשרות. המהר"ל מזכיר שלושה תירוצים שהתורה גוברת עליהם: א'. עוני- שזה חיסרון בדבר חיצוני לאדם[7]. ב'. עושר- שזה תוספת חיצונית לאדם. ג'. יצר הרע- שזה חיסרון עצמי לאדם (חיסרון פנימי). ושלושת אלו הם "החלקים אשר מכריעים את האדם אל דבר". אבל התורה מתקיימת בכל מצב, וכפי שראינו בפרק הקודם- אפילו בשעת מיתה. וכאשר עוסק בתורה כשהוא עשיר אז עושרו מתקיים.

כעת מדבר המהר"ל על כך שתלמיד חכם צריך להיות עצמי, ולא לקבל מאחרים. כאשר האדם מקבל מאחרים אז הוא גשמי, ולהיפך- אדם שלא מקבל הוא שכלי ויש בו את מידת הפשיטות. ולכן איזהו ת"ח הרואה טריפה לעצמו, שבגלל שהוא שכלי- הוא לא מוכן לקבל גם דברים ששייכים לו אם מהצד השכלי הם לא שלו. ואדם זה הוא חי כי הוא לא נסמך על אחרים.

היחס שבין התלמיד חכם לשאר האנשים הוא כמו היחס שבין השכל לגוף. שמצד אחד השכל הוא בתוך הגוף, אבל מצד שני הוא נבדל מהגוף; ולכן הת"ח צריך להשגיח על הבריות ולא להיבדל מהבריות לגמרי, אבל מצד  שני לא להיות מעורב לגמרי עם הבריות, כי אז הוא דומה לשכל שמעורב בחומר.

אין התורה מתקיימת אלא במי שיש לו קושי והוא מתגבר עליו. כיון שהתורה היא עליונה וקשה לקנותה, וכך גם היא נוחה להיאבד מצד שהיא רחוקה מהאדם לכן האדם שמתגבר על הגשמיות דווקא הוא זוכה אל התורה כיון שאז הוא קרוב אל התורה.

מכיון שהאדם רחוקה מן האדם הגשמי, כדי שלאדם יהיה חיבור אל התורה הוא צריך לבטא זאת בפיו, כלומר שהאדם יחזור על התורה כך שתהיה מונחת בפיו ויוכל לענות למי שישאל אותו, ואז האדם מחבר את עצמו אל התורה; ואז התורה מופיעה בשלימות, כיון שהפה הוא שלימות האדם- כלומר הוא הצורה[8] של האדם.

וכמו כן, התורה צריכה להתבטא בפה ולא במחשבה בלבד. ואומר המהר"ל שאין לברך על לימוד תורה במחשבה, כיון שזה לא נחשב שהאדם עוסק בתורה, כי "אין המחשבה הוא האדם, רק הדיבור". האדם מופיע בצורתו השלימה על ידי הדיבור כיון שהדיבור הוא צורת האדם. וכאשר מוציא דברי תורה בפה אז הוא זוכר את התורה.

דבר נוסף המועיל לזיכרון הוא לעשות סימנים- "אין התורה נקנית אלא בסימנים".

---

[1] חגיגה י"ב:

[2] ונלע"ד שהכוונה היא, שכאשר האדם דבק בחיים הנצחיים במציאות של היעדר, אז קל וחומר שהוא דבק בחיים הנצחיים במציאות יותר מקוימת של יום

[3] אולי זה מסביר מדוע התורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכים, אף שהמלאכים גם הם בכלל הנבראים ואם כן התורה מקיימת גם אותם; אבל היעדר יותר יש בעולם התחתון של בני האדם והתורה עניינה תיקון האדם- דהיינו תיקון החסרונות

[4] אם כי צריך לשים לב שהמהר"ל בהמשך קורא  לעושר "הכנה" לתורה (לגבי דורו של ר' יהודה בר אילעי שעסקו בתורה מדוחק "ולא היה להם הכנה לתורה"); ייתכן שוודאי שהעוסק בתורה מעוני זה מורה על חיבורו לתורה אבל כאשר יש לאדם בריאות חומרית (לא שנמשך אל החומר, אלא שיש לו כל מה שצריך מצד החומר) אז גם כן התורה מופיעה בשלימות. אולי זה גם הכוונה בהמשך לגבי הבכיה שהקב"ה בוכה על כל שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק

[5] אינני מבין לגמרי את העומק של המהר"ל כיון שהמהר"ל מפרש שהבכיה היא לא על היעדר העושר מצד האדם אלא על היעדר התורה ("ואין דבר שהוא קרוב אל השי"ת כמו התורה") והרי המהר"ל אומר שמכאן מוכח שהאדם דבק בתורה, ועיין בהערה הקודמת שאולי הצענו קצת הסבר לזה

[6] ומשמע שהעושר מפריע יותר לאדם ללמוד תורה מאשר העוני; וניתן לראות לזה ביטוי בהמשך דברי המהר"ל שאם רוצים לתת לתלמיד חכם מתנות (משמע כאשר הוא עני) אז "יכוף את יצרו ואל יקבל אותם ולא יפסיד המדריגה העליונה שיש לו אם אפשר בשום ענין שיהיה עומד בזה" . ומשמע שהעוני הוא מעלה עליונה...

[7] הממון הוא חיצוני בתכלית לאדם וראה בהמשך הפרק שהעושר הוא טפל ולכן אם הוא נסמך על התורה הוא מתקיים ואם הוא נסמך על הממון שזה לא עצמי לאדם הוא בטל.  ועיין בנתיב העושר

[8] כפי שהמהר"ל אומר בהמשך שהפה הוא הצורה של האדם והוא התכלית; דהיינו, שהאדם צריך לבטא את עצמו במציאות- דהיינו להוציא עצמו מהכח אל הפועל והכח זה המחשבה והפועל זה הדיבור (השכל הדברי). ועיין במהר"ל בנתיב הלשון