ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב האמונה פרק א'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק א'

● יש הרבה בעלי חסד אך איש אמונים מי ימצא ● אברהם היה ראש המאמינים ● למרות זאת היה יוצא במעט מן האמונה ● האמונה צריך כח וחוזק ● בגן עדן שם הנטיעות אשר נטע ה' ונטועים בחוזק ● מה שה' נאמן אין לזה קץ וסוף ● האמונה מגיעה עד אין קץ וסוף ● בעלי אמונה אינם משנים מטבעם ● אין אמונה כאמונת השמים והארץ ● הזכר משפיע והנקבה מקבלת ● חולדה ובור הם כנגד זכר ונקבה ● האיש והאשה יש להם ביחד חיבור ושייכת להם האמונה בפרט ● מעילה הוא לשון שקר ● הזכר והנקבה הם כנגד אמת ואמונה ● אמונת אשה לאיש היא יותר מן אמונת האיש לאשה ● אמונה לשון נקבה ואמת לשון זכר ● סבת הדבר שהאיש מותר לשאת שתי נשים משא"כ ההיפך ●

"רב אדם יקרא איש חסדו, ואיש אמונים מי ימצא"[1]. שלמה המלך אומר שבעלי חסד יש רבים, ויש הרבה אופנים לעשות חסד, אך איש אמונים מי ימצא מצד שני דברים: ראשית צריך שיהיה מאמין בה' באמונה שלימה, וכן שיהא האדם נאמן בכל עסקיו והנהגתו. כי אם משנה בדבר קטן הריהו כבר יוצא מן האמונה, עד שאפילו אברהם אבינו (שאמר "במה אדע כי אירשנה") ומשה רבנו (שכתיב בו "יען לא האמנתם בי") היו יוצאים במעט מן האמונה. בעל אמונה צריך כח לעמוד באמונתו בחוזק ולכן נקרא איש- לעומת החסד שכתוב בו "רב אדם"[2].

מובא בגמרא[3], "כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן עדן.. מאי אמן? א"ר חנינא א-ל מלך נאמן". המאמין בה' צריך שיהיה בכל כוחו כפי שאמרנו שהאמונה צריכה כח וחוזק; ועוד, ששערי גן עדן נעולים בפני העולם הגשמי[4] ולכן רק אדם שמתדבק בה' בכל כוחו ראוי אל הדבר הנבדל, לגן העדן ששם הנטיעות שה' נטע בחוזק. והמאמין הוא נטיעה חזקה שכל הרוחות שבעולם לא יכולות להזיזו ממקומו. ואמר "מאי אמן? א-ל מלך נאמן", כלומר שהדביקות בה' היא משלושה צדדים- מצד שהוא א-ל וזה קודם לבריאת האדם, ואח"כ כאשר יש נבראים הוא מלך ולבסוף נאמן וזה דבר שאין לו סוף כי האמונה מגיעה עד אין קץ וסוף[5]; ולפיכך המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו.

אמרו במסכת תענית[6]: "אמר רבי אמי: אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה.. ואמר רבי אמי בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה, מניין- מחולדה ובור". ומבואר סיפור המעשה בערוך[7].

והפירוש, שבעלי אמונה אינם משנים[8] ולכן גם השמים לא ישנו מבריאתם ויתנו גשם. והאמונה שייכת לזה בפרט ולא האמת כי השמים משפיעים את המטר לארץ והם מתחברים זה עם זה וזו אמונתם[9], ואין אמונה כאמונת השמים והארץ לפי שהם כמו זכר ונקבה- שהזכר משפיע והנקבה מקבלת[10]; וזה ענין הנאמנות שבין איש ואשה, ועל הפרת הנאמנות נאמר בתורה "ומעלה בו מעל".

לכן מביאה הגמ' את המעשה מחולדה ובור, כי חולדה ובור הם כנגד זכר ונקבה שהחולדה הוא משפיע והבור מקבל ויש בו בית קיבול. ולכן כאשר היו מעידין על הזיווג היו מייחדין לזה חולדה ובור. והזכר והנקבה הם כנגד אמת ואמונה (וכמו שרואים בסיפור שדווקא האשה עמדה באמונתה) כי אמונת האשה לאיש גדולה מאמונת האיש לאשה ו'אמונה' לשון נקבה ו'אמת' לשון זכר. ולכן האיש מותר באחרת ואין האשה מותרת באחר[11].

---

[1] משלי כ', ו'

[2] נלע"ד שאע"פ שגם לגבי החסד כתוב בפסוק "רב אדם יקרא איש חסדו", נראה שהמהר"ל מבאר את הפסוק שהרבה בני אדם נקראים איש חסדו, אבל איש אמונה הוא באמת כזה- הוא לא רק נקרא כך בפי ההמון

[3] שבת קי"ט, ב'

[4] עיין בנתיב העבודה פי"א שם ביאר המהר"ל ענין זה באריכות

[5] כלומר הדביקות בה', הנאמנות והאמונה בה' היא הדבקות בנצח, בה' יתברך שאין לו תחילה וסוף

[6] ח', א'

[7] ע' חלד, זה לשונו: "מעשה בנערה שהיתה הולכת לבית אביה והיתה מקושטת בכלי כסף וזהב וגם יפת תואר, ותעת בדרך והלכה בלא יישוב, כיון שהגיע חצי יום צמאה ולא היתה לה לוייה, ראתה באר וחבל של דלי תלוי עליה, אחזה בחבל ונשתלשלה וירדה לבאר. לאחר ששתת בקשה לעלות ולא יכלה, היתה בוכת וצועקת, עבר עליה אדם אחד ושמע קולה ועמד על הבאר והציץ בה ולא היה יכול להבחין לה, אמר לה מי את, מבני אדם או מבני המזיקין? אמרה לו מבני אדם אני, אמר לה שמא מן הרוחות את ומתנכרת עלי? א"ל לאו. אמר לה השבעי לי שמבני אדם את, נשבעה לו. אמר לה מה טיבך? סיפרה לו כל המעשה, א"ל אם אני מעלך תנשאי לי? אמרה לו הן, העלה. כיון שהעלה ביקש להיזקק לה מיד, אמרה לו מאיזה עם אתה א"ל מישראל אני וממקום פלוני אני וכהן אני. אמרה לו אף אני ממקום פלוני ממשפחת פלוני בני אדם ידועים ונקובי שם. אמרה לו עם קדוש כמותך שבחר בך הקדוש ברוך הוא וקידשך מכל ישראל אתה מבקש לעשות כבהמה בלא כתובה ובלא קידושין. בוא אחרי אצל אבי ואמי ואני מתארסת לך. נתנו ברית זה לזו וזו לזה. אמר לה מי יהיה עד ביני וביניך? והיתה חולדה אחת עוברת כנגדן, אמרה לו השמים וחולדה זו ובאר זה יהיו עדים שאין אנו מכזבים זה בזה! הלכו כל אחד לדרכו, ואותה הנערה עמדה באמונתה וכל מי שהיה תבעה היתה ממאנת עליו, וכיון שהחזיקו בה התחילה לנהוג עצמה כשוטה ונכפה ומקרעת בגדיה ובגדי כל מי שהיה נוגע בה עד שנמנעו בני אדם ממנה, והיא היתה משמרת בריתה לאותו האיש, והוא כיון שעבר מכנגד פניה תקפו יצרו ושכח והלך לעירו ונפנה למלאכתו, ונשא אשה אחרת, ונתעברה וילדה בן זכר, וכשהגיע לשלשה חדשים חנקתו חולדה, ועוד נתעברה וילדה זכר ונפל לבור. אמרה לו אשתו אם כדרך כל אדם היו מתים בניך הייתי אומרת צדוק הדין, עכשיו שמתו מיתה משונה אין זה בלא דבר, אלא ספר לי מה מעשיך. גילה לה כל המעשה. נתגרשה ממנו, אמרה לו לך אצל חלקך שנתן לך הקדוש ברוך הוא, הלך ושאל בעירה, אמרו לו נכפת היא כל מי שתובע אותה כך וכך עושה לו. הלך אצל אביה סיפר לו כל המעשה, אמר לו אני אקבל כל מום שבה. העמיד עליו עדים בא אצלה, התחילה לעשות כמנהגה. סיפר לה מעשה חולדה ובור. אמרה לו אף אני בבריתי עמדתי. מיד נתיישבה דעתן ופרו ורבו בבנים ובנכסים, ועליה אמר הכתוב עיני בנאמני ארץ"

[8] (מטבעם, טבע האדם הוא להאמין ועליו לשמר את טבעו; ראה מאמרי הראי"ה ח"א, מאמר 'קרבת אלוקים')

[9] כפי שהסברנו לעיל בהערות שהאמונה היא דביקות

[10] ראה למשל בנתיב העבודה פ"ו

[11] בקידושין ז': "אמר רבא: התקדשי לי לחציי - מקודשת, חצייך מקודשת לי - אינה מקודשת", כלומר איש הבא לשאת שתי נשים רשאי אך האשה הבאה להינשא לשני גברים- זה דבר לא אפשרי, ומבאר כאן המהר"ל שזה מצד הנאמנות של אשה לבעלה