ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב התורה פרק ז'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ז'

● המטרה בלימוד התורה צריכה להיות רחוקה מגשמיות ● התורה דומה לסם ● העוסק בתורה לשמה נעשית לו סם חיים ● תורת חסד- לשמה או ללמדה ● עצמה של תורה זה הטוב הגמור ולכן נקראת תורת חסד ● התורה היא בלי גבול כשם שהחסד הוא בלי גבול ● גם על תורה שלא לשמה יש שכר אבל אין אריכות ימים ● צריך ללמוד ע"מ לעשות ואז יש לתורה חיבור עם האדם ● האהבה היא הדביקות ● בשביל תורה שבעל פה צריך הכנה יותר מתורה שבכתב ● העיקר שיאהב התורה בשביל מעלת התורה ● ברכות התורה תכליתם לאהוב את ה' ● האדם מקיים מצות העסק בתורה גם כאשר לא מכוון להלכה ● התורה היא מתנה גמורה מה' ● הקב"ה נותן את התורה בכל עת ● צריך להיזהר בברכות התורה ● שלא ברכו בתורה תחילה ●

בפרקים הקודמים דיברנו על כך שהאדם שרוצה ללמוד את התורה צריך להיות רחוק מהגשמיות. כעת מוסיף המהר"ל שגם המטרה של האדם בלימוד צריכה להיות רחוקה מכל פניה גשמית- כבוד או כל הנאה אחרת שקשורה באדם. מטרת הלימוד צריכה להיות לשמה[1].

"כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות". מצד האדם, כאשר הוא מחבר את המטרה הגשמית עם התורה השכלית מגיע אליו המיתה. האדם לא יכול להתחבר עם הקודש, וכאשר קיים ניגוד כזה אז הקודש גובר והאדם מקבל מיתה.

ומצד התורה, התורה  מסתלקת ממנו וכאשר אדם לא מחובר אל התורה ולא נמצא בתוך הסדר[2] אז הוא מקבל מיתה[3].

מה זו תורה לשמה? הגמ'[4] מקשה על הפס' "ותורת חסד על לשונה"- וכי יש תורה של חסד ותורה שאינה של חסד? ומתרצת שתי תשובות מה זו תורה של חסד: א'. תורה  לשמה. ב'. תורה ללמדה (לאחרים).  

מסביר המהר"ל, התורה היא הטוב הגמור, כמו שהחסד הוא הטוב הגמור. ולכן, אם למד תורה לשמה שזהו עצם התורה אז הוא דבק בטוב הגמור[5] וזה החסד. וכן תורה ללמדה זה ענין החסד- להיטיב לאחרים[6]. אבל כאשר לומד תורה להנאתו הגשמית, הוא לא נפגש עם האינסופיות שבתורה אלא עם הצד הפחות עצמי שבתורה שיש לו גדר וגבול.

ועדין יש לשאול, מהו החידוש בכך שהלומד שלא לשמה תורתו אינה של חסד? הרי אמרנו עוד יותר מזה- שהיא נעשית לו סם המות! ומתרץ המהר"ל שכתוב "למיימינים בה אורך ימים ועושר וכבוד, לשמאילים עושר וכבוד איכא (יש) אורך ימים ליכא (אין)". מסביר המהר"ל שמי שלומד שלא לשמה גם כן יש לו שכר- עושר וכבוד, אבל גם יש לו סם המות- אין לו אריכות ימים[7].

עוד מוסיף המהר"ל על עניינה של תורה לשמה, שחלק מההגדרה של "לשמה" צריך להיות שהלומד שואף לקיים את התורה[8]. ועוד, התורה היא עליונה מהאדם ויכולה להתקיים באדם רק אם יש לה ביטוי במעשה[9].

הדביקות בה' זה אהבת ה', ואי אפשר להשיג אהבת ה' אלא על ידי לימוד התורה. אבל זה בתנאי שהוא למד מאהבה ולא בשביל כבוד. והעיקר שיאהב את התורה מצד מעלת התורה ומצד זה שדבק בתורה הוא דבק בהקב"ה.

ובגלל שהמטרה של לימוד התורה הוא להגיע לדביקות בתורה ומתוך כך לדביקות בה', לכן תיקנו חז"ל שלוש ברכות על התורה[10]:

א'. לעסוק בדברי תורה. יש לברך על התורה כמו על שאר המצות. הסיבה שמברכים על התורה "לעסוק" ולא "ללמוד" זה מכיון שהמצוה מתקיימת גם כאשר האדם לא מכוון אל האמת[11]. וכמו שבברכה הברכה היא על מעשה, כך בלימוד התורה צריך לעשות מעשה וזה ע"י הדיבור שהוא נחשב מעשה, אם כי המהר"ל אומר שזה לא ראיה כי אולי לעסוק הכוונה לפנות אל הדבר גם אם אין מעשה ממשי[12].

ב'. המלמד תורה לעמו ישראל. יש צד בתורה שנבדל משאר מצוות, שאת המצוות האדם עושה, אבל לעומת זאת התורה ניתנת לאדם במתנה גמורה מה' יתברך[13].

ג'. אשר בחר בנו מכל העמים. ה' נתן את התורה לכל ישראל בהר סיני. הברכה מסיימת בנותן התורה, ללמד שהקב"ה נותן לנו את התורה כל יום ויום ובלי זה היתה ח"ו תורה משתכחת מישראל[14].

ואם כן, אנחנו מברכים על הופעת התורה משלושה צדדים: מצד עצם התורה, מצד הקב"ה (נותן התורה) ומצד שהקב"ה נתן לנו את התורה (עם ישראל).

אומר המהר"ל שצריך להיזהר בברכה הזאת לא לברך רק בפה אלא לברך גם בלב. כי חורבן בית ראשון כפי שאומרים חז"ל היה משום שלא ברכו בתורה תחילה, והכוונה בזה שאמרו את הברכה בפה אבל לא כיוונו למשמעות הברכה- שהקב"ה אוהב אותנו ומצד זה נתן לנו את התורה ואז זה גורם לנו לאהוב את ה'[15]; וזה שייך דווקא בברכות התורה, משום שהתורה היא עול על האדם וכאשר מכוון בכל ליבו לאהבת ה' אז זו דביקות גמורה וזה מראה שהאהבה היא אמיתית.

אבל בימי בית ראשון תלמידי החכמים לא נזהרו בזה ולכן לא יצאו מהם תלמידי חכמים כיון שלא נתנו ברכה אל ה' על שהוא משפיע את התורה, לכן לא השפיע אליהם תורה דהיינו תלמידי חכמים[16].

ומזה שהם לא היו מחוברים בתכלית אל ה' הם סרו לאט לאט מן התורה עד שהיתה הסרה גמורה, אבל אם הם היו מברכים על התורה זה היה גורם שהקב"ה ישפיע תורה לישראל והדביקות היתה נשארת.

---

[1] בהמשך המהר"ל יסביר לנו ענין ה"לשמה"

[2] הרחבנו מעט במושג בפרק א' עיי"ש

[3] שני הצדדים- האדם והתורה זהו ענין אחד, אין חיבור בין האדם לתורה וכפי שכותב המהר"ל "והכל הוא דבר אחד וענין אחד כאשר תבין"

[4] סוכה מ"ט:

[5] הטוב הגמור הוא האינסופיות, וכאשר אדם דבק בעצם התורה- אז עצם התורה הוא נבדל מהגשמי, הוא אינסופי, וכפי שהמהר"ל כותב בהמשך: "שהשכל השפעתו אל הכל ולכך נקראת תורת חסד שהחסד מתפשט אל הכל"

[6] החסד (בעומק) זה לקחת את הטוב שנמצא אצלך ולהשפיע לאחרים, דהיינו להפוך את החסד מדבר גבולי לדבר אינסופי ועיין הערה קודמת, ועיין בנתיב גמ"ח פ"א כל הפרק

[7] נראה לי להסביר, שעושר וכבוד זה השכר מצד הגשמי ואילו אריכות חיים האמורה כאן הכוונה לשכר הרוחני; ואם כן, מי שיש לו חיבור לעצם התורה שהיא נבדלת לגמרי- זה משפיע גם על המציאות החומרית ועאכו"כ על המציאות הרוחנית (אורך ימים, עושר וכבוד) ואילו מי שנפגש עם הצדדים הפחות רוחניים בתורה מקבל שכר רק מהצד הגשמי (עושר וכבוד)

[8] כלומר, שהתורה תופיע בעולם

[9] כעין מה שראינו בפרק ד' שהאדם צריך לבטא את התורה בפה אחרת אין לה אחיזה במציאות

[10] וכן כתב בהקדמה לתפארת ישראל, שמטרת הברכה על התורה היא הדביקות בנותן התורה ובלי זה גם תורה אין ועיי"ש וכן כותב המהר"ל בהמשך פרקנו

[11] וכן כתב בתפארת (שם)

[12] וכבר פסק המהר"ל בפרק ד'  שאין לברך על לימוד התורה אם הוא במחשבה בלבד ואינו מבוטא בפה

[13] וכפי שאמר לנו המהר"ל בפרק ב'. וחשבתי בזה להסביר את מה שאנו אומרים באלוקי נצור "פתח ליבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי", שלגבי התורה- עיקר הפניה שלנו היא אל ה' שילמד אותנו את תורתו, אבל לגבי המצוות זה מוטל עלינו בלבד- "ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי"

[14] כפי שראינו שהתורה ניתנת ע"י הקב"ה ובלעדיו אין לנו יכולת ללמוד את התורה

[15] וראה בהרחבה בהקדמה לתפארת. וחשבתי שזה הענין שלפני ק"ש אנחנו מברכים "אוהב עמו ישראל", ומיד לאחר מכן בקריאת שמע אנו אומרים "ואהבת את ה' אלוקיך", דהיינו שהידיעה שהקב"ה אוהב אותנו יוצרת בנו אהבה להקב"ה בחזרה

[16] ויש בזה גם ענין חינוכי, שכאשר יש בבית אהבת תורה ואהבת ה' אז הילד כמובן גדל על זה