ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב התורה פרק י"א

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק י"א

● חכמים וזקנים ראויים אל הכבוד כי הכבוד אינו חומרי ● החומר הוא בעל גנות וחרפה ● הת"ח הוא עצם התורה ● יש לחכמים כח לפרש את התורה ● הזבוב הוא בע"ח מאוס שיש לו פחיתת הצורה ● הדביקות בת"ח – מצד היראה או מצד האהבה ● מהות היראה ● התורה היא תמידית ● השכל אינו תחת הזמן לפי שאינו גשמי ● הת"ח טפל ונמשך אחר הקב"ה ● לומד התורה מבקש את הקב"ה ● החומר משמש אל השכל ● הת"ח מקשר את העוה"ז לעולם העליון ● הברכה נמצאת כאשר יש מקבל המוכן לזה ● קדושת הגוף של הכהן מול הקדושה השכלית של הת"ח ●

הכבוד הוא דבר אלוקי[1], ולכן הוא מתייחס ביותר אל תלמידי החכמים כיון שהם רחוקים מהחומר ומצד זה יש לכבדם. וכן הזקן, שמפני זקנתו רחוק הוא מן החומר יש לכבדו ודומה הוא בכך אל התלמיד חכם- "אין זקן אלא מי שקנה חכמה"[2].

כשם שיש לעמוד בפני ספר תורה כך יש לעמוד בפני התלמיד חכם, כיון שת"ח עצמו הוא התורה. והתורה עצמה מצוה "לא תסור ימין ושמאל מכל אשר יורוך"[3], וכן יש לחכמים כח לפרש את התורה עד כדי "הפחתה" מהתורה[4].

המהר"ל מביא את הגמ' בברכות (י':) לגבי אלישע הנביא שהאשה השונמית אומרת לבעלה עליו "הנה נא ידעתי כי איש אלוקים קדוש הוא", ושואלת הגמ'- מנין היא ידעה שהוא קדוש? ומתרצת שני תירוצים: א'. שלא ראתה זבוב על שולחנו. ב'. סדין של פשתן הציעה על מטתו ולא ראתה קרי עליו.

מסביר המהר"ל שיש כאן מחלוקת מהי מהות הקדושה: האם הקדושה זה דבר שרחוק מפחיתת הצורה – דהיינו מצד השלימות[5] של האדם (והזבוב הוא בריה חסרה שיש לה פחיתות הצורה), או שקדושה זה דבר שרחוק מפחיתת החומר (כנגד הקרי)[6]. וזה גם מה שהגמ' (שם) מביאה האם אכסדרה היתה וחלקוה או עליה היתה וקירוה – כלומר האם זה מצד המעלה של התלמיד חכם[7] או מצד שהוא נבדל מדבר שאינו קדוש.

ועוד מסביר המהר"ל, שמחלוקתם היא האם מוטל עלינו להידבק לתלמיד חכם מצד היראה (אכסדרה) – כלומר מכיון שהוא מעלי, או שיש להידבק בו מצד האהבה (עליה)[8].

"כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב תמידים...". כבודו של ה' יתברך זה שהוא תמידי (נצחי), וגם התורה היא תמידית[9] כמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה"; ומסביר המהר"ל שהת"ח מצד היותו נבדל מהגשמי הוא מעל הזמן ולכן הוא דבק ב"מעלה תמידית" וזה המשמעות לכך שהתורה היא תמידית.

וכאשר אדם דבק בתלמיד חכם הריהו כדבק בהקב"ה בכבודו ובעצמו שכן התלמיד חכם טפל אל הקב"ה.

הגמ' (ברכות ס"ג:) מביאה את דעות חז"ל בענין גודל השכר שזוכה לו המכבד את החכמים:

ר' יהודה אומר שכשם שארון הברית היה מרוחק מהמחנה שנים עשר מיל וכתוב "והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד" אז עאכו"כ שתלמידי חכמים ההולכים למקומות מרוחקים ללמוד תורה שיש להידבק בהם.

אומר המהר"ל: אנחנו רואים שההולך אל ארון הברית נקרא "מבקש ה' ", והסיבה היא מכיון שהארון הוא טפל אל הקב"ה- ואותו הדבר מי שהולך אל התלמיד חכם שג"כ טפל להקב"ה[10], שהרי התורה נמשכת אחר הקב"ה[11].

ר' נחמיה אומר שכמו שיתרו הציל את משה ובשכר זה לא הרגו שאול למרות שעשה זאת לכבוד עצמו- על אחת כמה וכמה המארח ת"ח בתוך ביתו שיקבל שמירה.

מסביר המהר"ל שזה מצד שהוא שומר על התלמיד חכם – כמו יתרו שהגן על משה, ומכיון שהוא שומר על התלמיד חכם שהוא מקיים את המציאות, לכן מגיע לו שאף הוא עצמו יקבל קיום.

ר' יוסי אומר שכמו שמצרים קרבו את ישראל ומצד זה "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" למרות שעשו זאת לכבוד עצמם, על אחת כמה וכמה המארח ת"ח בתוך ביתו.

מסביר המהר"ל שזה מצד שהחומר הוא הכנה אל השכל[12]- כמו שמצרים היו הכנה מצד החומר לעם ישראל, ק"ו שהתלמיד חכם שהוא צורה לשאר בני אדם[13]- שהדבק בו יתברך.

ר' אליעזר אומר שכמו שעובד אדום הגיתי התברך בשכר שכיבד את ארון האלוקים בתוך ביתו למרות שרק ניקה לפניו, על אחת כמה וכמה המארח ת"ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנה אותו מנכסיו.

מסביר המהר"ל שהת"ח הוא הכנה לעולם שיקבל ברכה, על ידי שהוא מחבר את העולם הזה עם העולם העליון שהוא מקור הברכה. ומעיר המהר"ל שמה שאנחנו רואים שיש ת"ח עניים, זה מצד שהם לא מוכנים מצד עצמם לקבל את הברכה[14].

לסיכום: המכבד את התלמיד חכם זוכה לברכה מצד: א'. שהדבק בתלמיד חכם דבק בהקב"ה. ב'. שהמקיים את הת"ח מקיים את המציאות. ג'. שהוא הכנה אל השכל. ד'. שהוא מתחבר אל מקור הברכה.

ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, מכיון שהכהונה זו קדושה בגוף והיא אינה שכלית כמו הקדושה של התלמיד חכם שהיא נבדלת מהגוף. והראיה- שהרי מהכהן יוצא כהן ואילו מן הת"ח לא יוצא ת"ח[15]. ולמרות שהוא בא מפסול- כיון שהוא תלמיד חכם והוא שכלי אין לו שום שייכות אל החומר[16]; ואפילו גוי שעוסק בתורה הריהו ככהן גדול מאותו טעם- שהתורה נבדלת מהחומריות[17].

---

[1] כיון שהכבוד הוא מצד הצלם אלוקים שבאדם, מצד המהות שלו; ועיין בנתיב אהבת הריע פ"א בענין "המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעוה"ב" מה שכתב בזה ומה שכותב בהמשך "כי הצלם של אדם הוא האדם". וראה בבאר הגולה הבאר הרביעי פרק ו' בענין הכבוד שמשמע שהכבוד של הדבר זה הדבר כפי מה שהוא, ולכן הכבוד הוא ענין אלוקי לפי שהשורש של כל דבר במציאות הוא אלוקי

[2] קידושין ל"ב

[3] המהר"ל אומר כאן דבר מדהים: "וכמו שגזר ה' יתברך ונתן התורה לישראל כך נתן החכמים והם גם כן עצם התורה"; דהיינו, הכל ניתן למשה בסיני- תורה שבכתב ותורה שבע"פ

[4] שהתורה אמרה "ארבעים יכנו" וחז"ל לומדים שיש להכות ל"ט מלקות, וכן כתב המהר"ל בבאר הגולה  הבאר הראשון סוף פרק ז'- "ואין דבריהם תוספת וגרעון חס ושלום על תורת משה, רק הם מצטרפים ומתחברים עם תורת משה"

[5] לפי שהצורה זהו הצד הרוחני של האדם שנמצא בכח ושעתיד להופיע בעתיד (אפשר לקרוא לזה: מהות האדם)

[6] כלומר שבכח שלו שלם- ההופעה שלו בעולם היא שלימה

[7] (שזה כנגד הצורה – כלומר המהות שלו יותר עליונה)

[8] נלע"ד שגם זה שייך למחלוקת האם הדגש שמעלת הת"ח הוא מצד הצורה או מצד החומר (הכח), שהרי אם זה מצד הצורה (אכסדרה) הרי שהמהות של התלמיד חכם היא שונה (יותר עליונה) ואם כן אנו יכולים להידבק בתלמיד חכם רק מצד היראה- ההכרה שהוא נמצא מעלינו; ולעומת זאת, אם הדגש הוא מצד הכח- דהיינו ההופעה שלו בעוה"ז ולא מצד המהות אז יש אפשרות של חיבור אל התלמיד חכם- שזו האהבה (כיון שהמהות היא אחת ורק ההוצאה מהכח אל הפועל של המהות הזאת בעולם הזה מבדילה אותנו ממנו)

[9] ראינו ענין זה בפרק ג' בענין "אל ימנע אדם מבית המדרש אפילו בשעת מיתה"

[10] הגמ' אומרת את הדרשה ב"קל וחומר"- שאם ארון הברית כך, על אחת כמה וכמה שהתלמיד חכם כך; ונלע"ד החילוק בזה, שבארון הברית נמצאת התורה אבל הוא עצמו אינו התורה ולעומתו התלמיד חכם הוא עצמו התורה כפי שאמר לנו המהר"ל ולכן זה ק"ו

[11] וכן נראה מכאן, שהעיקר בתורה הוא הדביקות בה' וצריך לזכור שכאשר עוסקים בתורה אנחנו בעצם מבקשים את הקב"ה וכמו שהמהר"ל מבאר בתפארת ישראל פ"ט עיי"ש

[12] וכפי שראינו בפרק י' שלעם הארץ יש הכנה שיצא ממנו תלמיד חכם

[13] (כפי שראינו בפרק ט' שהת"ח צורה אל שאר בני האדם)

[14] המהר"ל אומר שזה מצד רוע המזל שלהם, ואינני יודע לגמרי מה הכונה בזה; ואולי הכונה מצד העוה"ז- דהיינו שמצד העולם הזה לא שייכת להם ברכה אבל מצד חיבורם לעולם העליון הם מביאים ברכה למי שראוי לה. וצ"ע

[15] כמו שראינו בפרק י'

[16] (ופסול הממזרות הוא מצד החומר)

[17] וצריך עיון גדול, שהרי ההבדל בין הגוי לכהן הגדול אינו רק מצד החומר אלא גם מצד הצורה (המהות) – שהרי הכהן הוא מעם ישראל