ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב התורה פרק ט'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ט'

● ענין היראה – שהקב"ה נבדל מן האדם ● יראת ת"ח השלמה ליראת שמים ● הת"ח נבדל משאר בנ"א ● "את" בא לרבות דבר טפל ● הלילה מיוחד לתורה ● עיקר העולם הזה ביום ● ענין הקרבנות – הקירוב אל ה' ● הקירוב הגמור אל השי"ת הוא ע"י התורה ● אין תכלית וסוף אל ההשגה בתורה ● תורה ניתנה בשבת ● השמים מתנועעים תמיד וזה מהותם ● כל הנביאים לא נתנבאו אלא למי שדבק בת"ח ● הדביקות היא משלושה צדדים – הגוף, הנפש והממון ● הפעולה מתייחסת אל הנפש ● ענין האדם הוא השכל ● תלמיד חכם הוא כמו השכל שבאדם ●

על ידי התורה יש לאדם דביקות בה' יתברך[1]. שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה[2] כיון שהגיע ל"את ה' אלוקיך תירא" פירש. מדוע לא היה לו קשה גם כן הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך"? מסביר המהר"ל שענין היראה הוא שהקב"ה נבדל מן האדם, לעומת האהבה שזה מצד החיבור של האדם לה'[3]; ולכן, אין בעיה לרבות מאהבת ה' את אהבת הבריות אבל מצד היראה אין לרבות שום דבר. ובא ר' עקיבא ולימד שיש לרבות תלמידי חכמים.

מדוע זה לא סותר את היראה מה' יתברך? המהר"ל אומר כאן דבר מדהים: לא שזה לא סותר- זה עצמו משלים ליראת ה'. היראה מהשי"ת היא מצד שהוא נבדל מהכל, והיראה מתלמידי החכמים היא מצד שהם נבדלים מבני אדם; אם אין לאדם יראה מתלמידי החכמים דבר זה יביא אותו ח"ו לשתף עצמו עם ה' יתברך שהרי כשם שהתלמיד חכם נבדל מבני האדם כך הקב"ה נבדל מהתלמיד חכם[4]. והדביקות שיש לתלמיד חכם עם הקב"ה זה ביחס לשאר הנבראים וודאי שהקב"ה הוא נבדל מהכל. אם כן- היראה מתלמידי החכמים היא עצמה גורמת ליראה מה'.

לימוד התורה זהו הדביקות הגמור בה'. "שיר המעלות העומדים בבית ה' בלילות. אמר ר' יוחנן אלו ת"ח העוסקים בתורה בלילות... ור' יוחנן אמר אלו ת"ח העוסקים בהלכות עבודה". המהר"ל מחבר בין שתי המימרות של ר' יוחנן: הלילה מיוחד לתורה[5] מכיון שעיקר העוה"ז הוא ביום, והתורה שייכת למדריגה הנבדלת מהעולם הגשמי (מדריגת עוה"ב) שמתקיימת בלילה, וכן עבודת הקרבנות- ענין הקרבן הוא הקירוב אל ה' ולכן עניינם שייך ללילה[6].

המהר"ל מסביר שענין לימוד התורה שייך לענינו של בית המקדש מצד הדביקות בה'. בגמ' לעיל מובאות שלוש דעות- ר' יוחנן, ר"ל ורבא ומסביר המהר"ל שהם לא באו לחלוק אלא כל אחד מוסיף[7]: ר' יוחנן אמר שתלמיד חכם שיש בו דעה הוא כעוסק בעבודה, ר"ל מוסיף עוד יותר מזה- שהוא כמקריב קרבן, ורבא בא לומר שיש לו קירוב תמידי בניגוד לקרבן שהוא רק לשעה ואינו תמידי.

תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. הכונה היא שהשכל הוא בלתי גבולי, ותמיד אפשר להשיג מדרגה יותר גבוהה. וזהו מה שהיו האמות של ארון הברית שבורות[8], ולכן התורה ניתנה בשבת- להורות שהתורה היא יוצאת כל הזמן אל הפועל ואין לה השלמה[9]. אבל ודאי שלתלמידי חכמים יש מנוחה[10]. וזה נחשב מעלה לתלמידי חכמים שהם לא בעלי מנוחה, מכיון שזו עצם בריאתן ולכן אין זה נחשב שהם בעלי יגיעה[11] וזה לפי גודל מעלתם.

כל הנביאים לא התנבאו על השכר שיגיע לתלמיד חכם לפי שבזה אין לאדם גשמי השגה, אלא התנבאו לדבק בתלמיד חכם שהוא במדרגה פחותה יותר מהתלמיד חכם עצמו.

והדביקות שהיא האהבה היא מצד שלושה דברים: גופו, נפשו וממונו. מצד גופו- המשיא בתו לת"ח, מצד נפשו- עושה פרקמטיא (משא ומתן) לתלמיד חכם, ומצד ממונו – מהנה לתלמיד חכם מנכסיו.

ושלושת סוגי הדביקות הללו הם שלושה סוגי יחס שבין השכל לאדם: הגוף מתייחס לשכל מצד שהשכל נמצא בו, והנפש היא פועלת מכוחו של השכל, והממון הוא תחת רשות השכל (קנין השכל). וכשם שהאדם דבק בשכל, כן בני האדם דבקים בתלמיד חכם[12].

---

[1] ראה תפארת ישראל פ"ט

[2] כלומר, שהמילה "את" באה לרבות (להוסיף) והוא לימד מה יש להוסיף

[3] לפי שהאהבה היא הדביקות, וראה בפרק ז' וכן בנתיב אהבת ה'

[4] לעניות דעתי, הכונה היא כאן שעל האדם מוטל להכיר את מקומו, וכאשר הוא מטשטש את הגבולות בינו לבין הת"ח- הרי הוא מטשטש אותם לגמרי והוא לא מכיר בזה שיש דרגות וח"ו כאילו יש לו שיתוף עם הקב"ה. זה הגאוה, היפך הענוה שעניינה – שהאדם יכיר את מקומו

[5] כפי שראינו בפרק ד'

[6] (אע"פ שמקריבים ביום)

[7] עיקרון זה מופיע רבות במהר"ל בהרבה מחלוקות שחכמים לא באו לחלוק אלא להוסיף

[8] דהיינו שתמיד אפשר להשיג עוד בתורה

[9] מצד עולם הזה

[10] נסביר זאת על פי מה שאומר המהר"ל אצלנו: "וחלופי ההשגות יקרא מחיל אל חיל, כי מן השגה אחת מגיע והולך אל השנית ומתחייב האחרת ומן השלישית- הרביעית, עד שחוזר חלילה" דהיינו שהאדם כל הזמן מתקדם, אבל אחרי שקנה את המדרגה הראויה לו הוא בשלימות וזה נקרא מנוחה ("שכל מנוחה היא תכלית"); ולאחר שיש לו שלימות שוב הוא חסר וחוזר חלילה.

[11] ומשמע יגיעה פירושה התנגדות לעצם הדבר

[12] ענין זה שהתלמיד חכם נבדל משאר בני האדם, אפשר לראות בכוזרי מאמר ראשון, ל"ז- מ"א שמבדיל בין מדרגת היהודי למדרגת התלמיד חכם. וראה בבאר הגולה, באר השישי בענין "הארץ על מה היא עומדת על העמודים... ועמודים על המים... ומים על ההרים" מה שפירש בזה