ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב התורה פרק ח'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ח'

● התורה נמשלת למים לפי שאין לה גבול ● עיקר התורה כאשר משפיע לאחר ●אמתת השכל מוציאה כל דבר מהכח אל הפועל הגמור ● כל המלמד את בן חברו תורה כאילו עשאו ● האדם השלמתו בתורה ● הת"ח עצמו הוא התורה ● כאשר מוציא אחר מהכח אל הפועל הוא שכלי לגמרי ● המלמד לבנו – כמלמד את עצמו ● מהות הגזירה ● המונע הלכה מפי תלמיד הוא בעל העדר ביותר ● עין רעה להשפיע תורה זהו הפך התורה ● מהות הצורה – היכר הדבר עד שהוא מבורר ● הברכה של יוסף ● כאשר חוטא בדבר שכלי נחשב שעושה חללים והרוגים ● אין ראוי להביא את התורה אל היעדר ● עשיית פעולה שאין בה ממש הרי היא כזריקת אבן למרקוליס ● אין לך חיבור כתלמיד ורב ● תוכו אכל - קליפתו זרק ● אסור לאדם ללמוד בספרי יונים ● דע מה שתשיב לאפיקורוס ●

כפי שהתבאר, התורה היא מעל הגשמיות ולכן היא בלי גבול. מכיון שכך, עיקר התורה זה להשפיע את התורה לאחר. והמהר"ל מדבר בשני מישורים: א'. מצד התלמיד- מה שמלמד אחר מראה שהתורה היא בלי גבול ונמצאת גם אצלו ב'. מצד התורה- מה שמשפיע את התורה לאחר ומוציא אחר מן הכח אל הפועל מראה שהתורה היא בלי גבול.[1]

עד עכשיו הבנו שהתורה היא בלי גבול, וכעת מוסיף המהר"ל ענין נוסף- כדי לבטא את זה צריך להוציא את התורה מהכח אל הפועל[2], וזה הענין ללמד תורה לאחר ולהוציא את שכלו מהכח אל הפועל; כמו כן מוסיף המהר"ל- "וכל מי שלמד על מנת לעשות, שהתלמוד שלו יהיה לגמרי יוצא אל הפועל אף במעשה מספיקין בידו ללמוד וכו' " כיון שהדבר שמתחיל לצאת אל הפועל יוצא לגמרי אל הפועל.

"כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו... ר"א אומר כאילו עשאן לד"ת... רבא אמר כאילו עשאו לעצמו"[3].

מסביר המהר"ל שכאילו עשאו לחברו שכן התורה היא השלמתו של האדם[4], ור"א הוסיף שגם מצד התורה עצמה- שהתורה נמצאת אצל אנשים נוספים, והמהר"ל מדגיש שדוקא אצל אדם שלא היה בו קודם תורה ועכשיו יש בו; ורבא הוסיף שגם האדם עצמו מקבל עי"ז השלמה- שכן הוא משפיע לאחרים "כי אז יש לו מדרגת השכל לגמרי אשר הוא משפיע ומוציא אחר אל הפועל ובזה הוא האדם בפעל השלימות לגמרי"[5], ולהבדיל כאשר לומד תורה בעצמו או מרבו שזה לא נחשב שעשאו לעצמו כיון שקיבל את התורה מרבו או מהקב"ה[6]. ואדם המשפיע תורה לאחרים "דבק בחכמה העליונה אשר משם נעשה האדם" שזה נחשב שכאילו יצר את חברו "אשר יצר את האדם בחכמה".

כאמור, מי שמלמד אחר את התורה אז הוא נעשה שכלי ולא כן כאשר מלמד את עצמו ואפילו את בנו[7]. ואז הוא זוכה לישב בישיבה של מעלה ולהיות עם הקב"ה מצד שהוא מנותק מהגשמיות. ועוד יותר מכך, המלמד תורה לבן עם הארץ שרחוק עוד יותר מן התורה שזוכה לדבר יותר גדול- "אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלו"[8] והוא שכלי יותר מהראשון. ומכיון שהוא שכלי, הוא מבטל את הגזירה מצד שהגזירה היא מוגדרת ("כך וכך יהיה") ואין בה פשיטות[9].

כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברים שבמעי אמו מקללין אותו, שכן כפי שהסברנו, ענינה של תורה היא להשפיע אותה ללא גבול וכאשר עינו רעה להשפיע תורה זה היפך התורה ואז הוא לא נחשב בעל מציאות כלל להבדיל מעוברים במעי אמן שעוד נחשבים קיימים לעומתו- הוא נותן העדר בתורה שהיא קיום המציאות כולה. ומוסיף עולא, שהוא מקבל "קללה מבוררת ניכרת" דהיינו שהוא מקבל הפסד גמור, אף בצורה (ולא רק מצד החומר).

ולחילופין, מי שמשפיע את התורה לאחר זוכה לברכה של יוסף מצד שהשפעת התורה לאחד מישראל נחשבת כהשפעה לכלל ישראל[10] ולכן זכה יוסף לברכה גדולה כיון שהשפיע לכלל ישראל.

תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, מכשיל אחרים בכך שהוא מורה להם טעות והם עתידים להיכשל, "כי רבים חללים הפילה". ותלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה- "ועצומים כל הרוגיה" זה נחשב ממש שהוא הורג את תלמידי החכמים שהיו יכולים ללמוד ממנו. מדוע הביטוי החריף הזה? מסביר המהר"ל שהחטא בדבר שכלי הוא חטא חמור ביותר, וזה פשע רב ביותר.

וכן אין ללמד תורה לתלמיד שאיננו הגון, והעושה כן נופל בגיהנם מפני שהביא את התורה אל היעדר. הוסיף ר' זירא ואמר שהוא כאילו זורק אבן למרקוליס, כיון שעושה פועל שאין בו ממש[11]; וגם מצד שאחרים נמשכים אחרי התלמיד שאינו הגון בדומה למרקוליס שלהבדיל מעבודות – זרות אחרות אחרים רואים את האבנים הרבות המצטברות ונמשכים אחריה.

הענין האחרון בו עוסק המהר"ל הוא לימוד תורה מרב שאיננו הגון. שכאשר למד תורה מרב שאיננו הגון, ולרב ולתלמיד יש חיבור ביחד[12] וכבר כתוב "אל תתחבר לרשע". הגמרא שואלת איך ר' מאיר למד תורה מאחר (אלישע בן אבויה), ומתרצת: "הא בגדול הא בקטן"; רש"י הסביר שזה מצד הזהירות, שהגדול יודע להיזהר והקטן לא, אבל מקשה ע"ז המהר"ל שא"כ מה שייך "תוכו אכל וקליפתו זרק" הרי סוף סוף למד ממנו תורה. ומתרץ המהר"ל שהיכן שאפשר ללמוד את התורה הזאת אצל אחר אסור לעשות כן, אבל לר' מאיר לא היתה אפשרות ללמוד את זה במקום אחר. ועוד, ר"מ סבר שהתורה היא נבדלת וגם אם היא נמצאת בתוך קליפה רעה היא נשארת בטהרתה ור' מאיר למד רק תורה שהיא שכלית לגמרי ואין לה צירוף אל החומר.

לעומת ר' מאיר שלמד תורה שהיא שכלית לגמרי, שאר אדם שלמד סתם תורה שאינה שכלית לגמרי זה אסור. לכן אסור ללמוד בספרי יוונים, ועוד יותר שאין להזכיר את התורה משמם ולתת להם כבוד והדר[13]. אך אם למד על מנת להשיב על דבריהם, אומר המהר"ל שזה מותר ואף מצוה גדולה.

---

[1] עשיתי את החלוקה הזו ע"פ הגמ' בסנהדרין (צ"ט:) שהמהר"ל מביא בהמשך, ואומר המהר"ל: "ודברים אלו מופלגים בחכמה, שכאשר מלמד תורה לאחר אותו אדם מקבל השלמה על ידו כי האדם השלמתו בתורה... ומה שאמר ר"א כאילו עשאן לד"ת. פירוש כי דברי תורה שאינם נמצאים אצל בן חברו ועתה נמצא אצלו ד"ת הרי כאילו עשאן לד"ת שהיא אצל בן חברו" וא"כ יש כאן שתי דרגות – מצד התורה ומצד מקבל התורה

[2] שכן, כל עוד התורה היא בכח בלבד היא עדין גשמית ויש להוציא אותה אל הפועל- אל הצד הרוחני שלה

[3] סנהדרין צ"ט:

[4] כפי שראינו בתחילת הפרק שהתורה "מוציאה מהכח אל הפועל" את האדם

[5] עיין בנתיב גמ"ח שככל שאדם משפיע יותר הוא יותר מתדמה להקב"ה ועאכו"כ כשמשפיע תורה וראה עוד בפ"א בנתיב התורה עה"פ "יתמוך דברי לבך שמור מצוותי וחיה"

[6] וכפי שראינו בפ"ב שהתורה ניתנת לאדם מהקב"ה

[7] המהר"ל אומר כאן דבר מעניין, "כי מי שהוא לומד תורה בעצמו אפילו אם מלמד לבנו תורה אינו מורה שהוא שכלי לגמרי"- יש כאן השוואה בין "עצמו" ל"בנו" שכן הבן הוא המשכיות האב וכן הוא במקומות רבים במהר"ל שמבאר כן

[8] ב"מ פ"ה.

[9] ונראה לי לבאר, שהפשוט מגיע למדריגה שהיא מעל העולם הזה (ראה בנתיב הענוה) וכך הגזירה לא שולטת בו שכן הגזירה היא במדרגת העוה"ז

[10] וגם לכל העולם, כפי שאומר המהר"ל "כי המשפיע השכל אפשר להיות מקבלים ולהיות נהנים מזה כל העולם בהשפעה הזאת"

[11] ראה בנתיב הליצנות פ"ב שכן כתב על ההתלוצצות: "כי ענין הליצנות דברי הבאי הבל וריק מעשים שאין בהם ממש רק הכל תוהו... כי ראוי לאיש ההולך אחר הליצנות אשר הליצנות דבר שאין בו ממש ומציאות כלל וראוי בשביל זה שיפול בגיהנם ביותר... ואשר הוא נמשך אחר דברי תוהו ראוי שיהיה מקומו תוהו ובוהו ואבדון". לכן אין לאדם לעשות דברים שאין בהם ממש

[12] כפי שאמר המהר"ל בפרק ג'

[13] המהר"ל אומר זאת בצורה מרגשת ביותר- "ולא להם דבר זה כי לנו לבנות בית אלוקינו ולא להם"