ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב התורה פרק י'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק י'

● האור הוא המציאות ● המציאות תלויה במשפיעים לרבים ● ההבדל שבין הרקיע לכוכבים ● אין תורת הקטן שכלי כמו תורת הגדול ● עיקר העוה"ב הוא לחכמים ● הנמשח בשמן מקבל קדושה ● העולם עומד על התורה של תשב"ר ● תלמוד תורה גדול מבנין ביהמ"ק ● היעדר של דבר הכרחי נקרא חורבן ● מתי מידת הדין פוגעת ● הדבר שהוא ההתחלה הוא העיקר ● ירושלים היא התחלת הישוב ● חשיבות החזרה על הלימוד ● המשנה היא היסוד והעיקר לכל התורה כולה ● בני עניים ראויים אל התורה ● עני מלשון הכנעה וענוה ● השכל צריך לנושא גשמי ● טעם הקרבת קרבן העומר ● א"י היא קדושה ונבדלת ● היין מיוחד להבדלה ● הקב"ה ברא שלושה עולמות ● אדם הראשון נברא מהאדמה של ארץ ישראל ולכן היא שייכת אל האדם ביותר ● ענין הנפש היתירה בשבת ●

"והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע זה דיין שדן דין אמת לאמיתו, ומצדיקי הרבים ככוכבים זה גבאי צדקה. א"ד והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע זה דיין שדן דין אמת לאמיתו וגבאי צדקה ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו מלמדי תינוקות"[1].

מסביר המהר"ל שהאור (זוהר הרקיע והכוכבים) מתייחס לדבר שהוא יותר מחוייב המציאות, ולכן הוא שייך ביותר למי שמשפיע למציאות והמציאות תלויה בו[2].

אלא שלפי הדעה הראשונה – יש הבדל בין דיין שדן דין אמת לאמיתו[3] לבין גבאי צדקה, שהדיין הוא שכלי לגמרי בלי עירוב כל גשמיות ולכן נמשל לזוהר הרקיע[4] לעומת גבאי הצדקה שהמעשה עצמו גשמי אלא שיש כאן זכות הרבים[5].

ולפי הדעה השניה – הדיין וגבאי הצדקה נמצאים באותה דרגה, ומלמדי התינוקות זה פחות מחוייב בעולם וזה במדרגה פחות עליונה- כיון שתורת הקטן אינה שכלית ונבדלת, כמו תורת הגדול.

אבל על תלמידי החכמים נאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". מכיון שתלמידי החכמים הם שכליים לגמרי, לכן נמשלו לשמש שהיא כולה אור[6] ומצד הזה ראוי להם עיקר העוה"ב.

כעת מבאר המהר"ל את מעלת הקטן. "אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן". הנמשח בשמן מקבל קדושה[7], ולכן דוקא הקטן ש"אין לו דעת הוא דומה לכלי בלבד שנמשח ונתקדש" ולכן הוא מתקדש ביותר ע"י התורה שהוא מקבל[8]. אבל "ובנביאי אל תרעו אלו ת"ח" מכיון שחכם עדיף מנביא.

התורה מקיימת את העולם, ועל אחת כמה וכמה התורה של תשב"ר מצד שני עניינים[9]:

א'. מצד שהם נקיים מהחטא ולכן התורה שלהם היא "בלא חיסרון כלל שהוא בלא חטא". והתורה שלהם יותר עליונה מקדושת בית המקדש[10] ועיר שאין בה תשב"ר מחריבין אותה כיון שהיא הכרחית[11].

ב'. מצד שהתורה הזו היא התחלת התורה ולכן היא יותר עיקרית. ולכן חרבה ירושלים, כיון שהיא התחלה אל כל הישוב וכאשר תינוקות של בית רבן שהם יותר במעלה כפי שראינו – בטלו, אז גם הקדושה של המקדש שהיא פחות במעלה בטלה.

ומעיר המהר"ל שבדורו הקטנים לא קונים את התורה מכיון שלא עושים חזרות על הלימוד ובפרט שלומדים גמרא ועוזבים את המשנה שהיא "היסוד ועיקר לכל התורה כולה"[12].

בני עניים ראויים ביותר שתצא מהם התורה וזוכים לבנים תלמידי חכמים, מכיון שהם לא קשורים לעולם הזה כמו העשירים ולכן הם יותר שכליים מהם, ולכן הכהן הגדול ביוה"כ נכנס לקודש הקדשים בבגדי לבן ולא בבגדי זהב שכן קודש הקודשים הוא לא גשמי כלל; וכן מכיון שהעני הוא עניו ופשוט ומידה זו ראויה לתורה[13].

וכן עמי הארץ ראויים שיצאו מהם תלמידי חכמים מכיון שכדי שהשכל יצא אל הפועל הוא צריך לנושא גשמי והתלמיד חכם הוא כולו שכלי ואין לו נושא גשמי. וזה הסיבה שמקריבים את העומר בתחילת הספירה שכן שעורים הוא מאכל בהמה והוא נושא לתורה (מתן תורה).

מצוה על האב לגדל את בניו לתלמוד תורה.

"שלושה מן נוחלי העוה"ב: הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה והמבדיל על היין במוצאי שבת".

מסביר המהר"ל ששלושה דברים אלו הם נבדלים: ארץ ישראל היא ארץ קדושה ונבדלת משאר הארצות[14], והיא כנגד הגוף[15] וכנגד עולם התחתון. ומדריגה יותר עליונה זה המגדל בניו לתלמוד תורה שזה כנגד כוחות הנפש היוצאים ממנו- כמו הבן שיצא ממנו, וכנגד עולם האמצעי ומעל לזה השבת שהיא ההבדלה הכי עליונה- כנגד הנשמה[16] ועולם העליון וזה בתנאי שעושה הבדלה גם במוצאי שבת שאז מבדיל אותה לגמרי מכל הצדדים[17].

---

[1] גמ' ב"ב ח:

[2] שכן כפי שכבר ראינו עיקרון זה, ככל שדבר הוא יותר משפיע הוא יותר רוחני ויותר מקויים

[3] ודוקא שדן דין אמת לאמיתו, כפי שכותב אצלנו; וכ"כ בנתיב הדין פ"א

[4] המהר"ל בבאר הגולה בכמה מקומות (בעיקר בבאר השישי) מבאר שהרקיע זו מציאות רוחנית שמבדילה בין העולם התחתון לעולם העליון ואין זה ענין גשמי כלל; ומה שאומר המהר"ל אצלנו "כי הרקיע עצמו יש לו זוהר ואינו מקבל הזוהר מאחר" נ"ל קצת להסביר ע"פ מה שאומר המהר"ל בבאר הגולה (שם, פרק י"ב) בענין שהרקיע ג' טפחים כתב וז"ל: "שירצה בזה כי הרקיע הזה מבדיל, מתיחס אל אשר הוא למעלה מן הרקיע, ומתיחס גם כן אל אשר הוא למטה מן הרקיע, ויש בו דבר מיוחד לעצמו"

[5] וכפי שראינו בפ"א, יש הבדל בין התורה שהיא שכלית לגמרי ונמשלת לאור לבין המצוה שאמנם היא שכלית אבל היא נתלית בגשמיות כמו הנר. אותו הדבר אנו רואים גם כאן -  הדין הוא שכלי לגמרי ולכן נמשל הדיין לזוהר הרקיע, לעומת גבאי הצדקה שנמשלים לכוכבים שאין במעשה הגשמי אור עצמי אלא האור דבק בו

[6] וראה בתפארת ישראל פ"ד שיש שני מנהיגים לעולם- השמש והאדם, השמש מהצד הגשמי והאדם מהצד הרוחני; ואולי ניתן לומר שתלמידי החכמים משפיעים לא רק במדרגת האדם (הצד הרוחני) אלא אף במדרגת החמה (הצד הגשמי)

[7] וכ"כ בנתיב התשובה פ"ב: "...כי השמן בו מקדשים את האדם עד שהוא קדוש"

[8] נ"ל שהסיבה היא שמכיון שאין לו דעת הוא מוכן לקבל ביותר וכאשר מקבל את התורה אז אין לו דבר מלבד התורה שספג לתוכו

[9] נלע"ד שהם ענין אחד והם נובעים האחד מהשני

[10] כמו שראינו גם בסוף פ"א שהקדושה היא לא בעצם אלא היא דביקה בעצים ובאבנים

[11] המהר"ל אומר שזה מצד "כי הדבר שהוא בחיוב ובמדת הדין אם אין נמצא אותו הדבר פוגע בו מידת הדין להחריב או להחרים אותה"; דהיינו שהדין מחוייב בעולם וכאשר יוצא מן הדין (במילים אחרות: כאשר יוצא ממקומו המיוחד לו) אז הוא לא מקבל קיום וזה נקרא ש"פגעה בו מידת הדין". להרחבת המושג עיין בנתיב הדין פ"ב

[12] וכן העיר על כך בפרק ה' כפי שראינו לעיל

[13] כפי שאומר המהר"ל בפ"ב בנתיב התורה וכן בנתיב הענוה פ"ז. וראה בספר ראשית חכמה, ענוה, א', א'

[14] וראה דברי המהר"ל בבאר הגולה בסוף באר השישי בענין ירושלים באמצע העולם מה שכתב על א"י שגבוהה מכל הארצות עיי"ש

[15] שהרי הארץ היא גשמית והאדם מן האדמה

[16] נראה שהכונה לשכל- שהוא הצד העליון שבאדם וכך כותב המהר"ל בכמה מקומות בהקבלה שבין שלושת העולמות לבין האדם עצמו

[17] (ולא רק מהימים שלפניה)