ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב התורה פרק י"ב

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק י"ב

● מדרגת הת"ח לא מתבטלת כאשר שוכח תלמודו ● שברי הלוחות מראים שהתורה אינה מופיעה בשלימות ● לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת"ח ● השכל יש לו מציאות גמור ● הגדרת אפיקורוס – שנוהג מידת הפקר ● בין כל שני דברים מחולקים יש התנגדות ● אדום וישראל הם הפכים לגמרי ● הקב"ה קרוב אל היתום והאלמנה מצד שפלותם ● הכל נחשבים חסרים אצל הת"ח ● מיתת תלמידי ר"ע ● זמן ספירת העומר מורה על כבוד התורה ● מדוע הגזירה פסקה בל"ג בעומר ● מיתת אסכרה ● הדיבור הוא החיות של האדם ●

"הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו כי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון[1]".

התורה היא שכלית לגמרי, ולכן המעלה שהתלמיד חכם השיג בתורה אינה בטלה לעולם; שהרי, לא שייך לומר על ת"ח בשעה שישן שאין הוא תלמיד חכם. התורה אינה תלויה בחומר, ולפיכך בעולם הבא שאין גוף שמעכב – תורתו תחזור אליו[2]; בדומה ללוחות ראשונים שמכיון שמדובר במעלה רוחנית ולא בדבר גשמי – אע"פ שנשתברו המעלה נשארה אצל עם ישראל.

המהר"ל חולק כאן על הפילוסופים שטענו שהמטרה של האדם הוא לקנות ידיעות ("קנין המושכלות")[3], שאם כן- אין שום משמעות לתורה שלמד ת"ח אם היא נשכחה ממנו בסופו של דבר.

עוד אומר המהר"ל שהלוחות השבורים מראים על כך שהתורה לא מופיעה בעוה"ז בשלימות ולכן נשתברו אולם זה רק מצד כבדות החומר אבל הרושם עדיין נשאר כיון שהוא רוחני; ואותו הדבר – זקן ששכח תלמודו.

המבזה ת"ח אין רפואה למכתו מפני שהוא מתנגד אל המציאות הגמורה[4], ולפיכך נאמר ש"לא חרבה[5] ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים".

הגמ'[6] נחלקת מהו הגדר של אפיקורוס ושל מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. המחלוקת היא כזו[7]:

	אפיקורוס	מגלה פנים בתורה
רב ורבי חנינא	המבזה ת"ח/ המבזה חברו בפני ת"ח	כגון מנשה/ המבזה ת"ח
ר' יוחנן וריב"ל	המבזה חברו בפני ת"ח/ אומר מה הועילו לי חכמים	המבזה ת"ח/ המבזה חברו בפני ת"ח

מסביר המהר"ל שלכו"ע אפיקורוס זה הפורק עול חכמים, וזה שהוא לא נכנע לחכמים מראה שאין הוא נכנע להקב"ה[8]. ור' יוחנן וריב"ל שאמרו שאפיקורוס זה המבזה חברו בפני ת"ח- מפני שאינו חושש לכבוד תלמיד חכם זה מראה שהוא לא חושש בכלל לכבוד התורה שהרי הת"ח הוא התורה עצמה[9]; והמחלוקת האם המבזה חברו בפני תלמיד חכם נקרא אפיקורוס או מגלה פנים בתורה שלא כהלכה פירושה האם הוא מזלזל בת"ח (מגלה פנים) או שרק אין בו יראת שמים אפיקורוס).

לסיכום: אפיקורוס זה פורק עול, דהיינו שאין לו יראת שמים ומגלה פנים בתורה הוא מזלזל בתורה.

הגמ' במסכת שבת[10] מביאה רשימה מדורגת של אנשים שכדאי לא להיות תחתם (לשמשם[11]): "... אמר רב: תחת ישמעאל ולא תחת נכרי[12], תחת נכרי ולא תחת חָבַּר[13], תחת חבר ולא תחת תלמיד חכם, תחת תלמיד חכם ולא תחת יתום ואלמנה".

מבאר המהר"ל שהגויים מצד טבעם מתנגדים לישראל, לפי שכאשר יש שני דברים נפרדים ("מחולקים") יש התנגדות ביניהם[14]; אולם מלכות אדום היא הפוכה למלכות ישראל ואין להם שום חיבור- לכן אדום רוצים תמיד להכניע את ישראל ולנצחם[15]. והחברים עוד יותר רשעים מהם – שהם רשעים בעצם[16].

אבל כל אלו הם גשמיים ולכן הם פחות פועלים בכח, מה שאין כן הת"ח שכיון שהוא שכלי הוא פועל בכח ביותר- כאשר האדם יתנגד אליהם. אבל היתום והאלמנה מצד מידת הענוה[17] שלהם שהיא הכי עליונה[18] מעל הת"ח בענין זה ויש להיזהר מהם ביותר.

קללת חכם אפילו על חינם היא באה. הקללה בדרך כלל מגיעה כאשר האדם עושה דבר רע שלא ראוי לעשות- כלומר שהוא עושה חיסרון; אבל הת"ח כולם לגביו נחשבים חסרים[19], ולכן הקללה באה אף על חינם.

עד עכשיו דיברנו על כך שמוטל על אדם רגיל לנהוג כבוד בתלמידי חכמים. כעת מוסיף המהר"ל שגם תלמידי חכמים עצמם צריכים לנהוג כבוד בחבריהם תלמידי החכמים. המהר"ל מביא את דברי הגמ'[20] על תלמידיו של ר"ע שלא נהגו כבוד זה בזה וכולם מתו מפסח ועד עצרת.

על התורה נאמר "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", ואומר המהר"ל שאם אין כבוד אזי גם אין אורך ימים; והזמן שבין פסח לעצרת- זהו הזמן של ספירת העומר שסופרים עד למתן תורה ולכן זהו כבוד התורה (שהרי כל יום ישראל עלו בדרגה עד שהגיעו לדרגה המתאימה לקבל את התורה- שער החמישים), והם זלזלו בתורה- בחבריהם תלמידי החכמים.

ומתו במיתת אסכרה, לפי שאסכרה באה על ביטול תורה (שבת ל"ג:)[21] וזו המיתה הכי עצמית שכן היא בגרון ששם הדיבור ולכן זה ביטול מהות האדם[22]. ובהיפך זה- כאשר נוהגים כבוד זה בזה זה מביא את החיים.

---

[1] ברכות ח'.

[2] בדומה לכך, כותב המהר"ל בתפארת ישראל פרק ג' "... אמנם אל תטעה בדברים אלו לשלול השלימות ממי שאי אפשר לו שיוציא שלימותו אל הפועל אשר הלך לעולמו קודם שהוציא שלימות שלו אל הפועל- אין אנו שוללים העולם הבא ממנו כלל אם יש בו הכנה אל השלימות ומת, שאנוס היה... וזה מצד כי השכר לעתיד הוא לנשמה וכאשר הוא אנוס לא היה עיכוב זה מצד הנשמה רק לגוף... רק אם לא עשה במזיד בדעתו ובשכלו וזה היה מצד הנשמה..."

[3] ראה תפארת ישראל פ"ו

[4] שזה מקרה הפוך למה שראינו בדברי ר' נחמיה בפרק י"א

[5] חורבן זה הרס מוחלט וזה מה שאמרו חז"ל ש"אין רפואה למכתו"

[6] סנהדרין צ"ט:

[7] הערה: הסימון "/" מבטא שתי לישנות בגמ'

[8] כפי שראינו בפרק י"א שתלמידי החכמים הם טפלים להקב"ה. וראה בתפארת ישראל פרק ט"ו

[9] כפי שראינו בפרק ח'

[10] י"א:

[11] כ"כ רש"י ד"ה תחת ישמעאל

[12] כלומר אדומי

[13] החָבַּרִים זו אומה מבני פרסיים שהיו רשעים ביותר

[14] כאשר יש שני דברים במהות אחת הם מתנגדים זה לזה; כמו למשל – שתי מלכויות עד ש"אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה"

[15] וראה דברי המהר"ל בנצח ישראל פרק ט"ו בענין יעקב ועשו שם כותב ומבאר ענין זה. יש להוסיף ולומר שלגבי עם ישראל ישנה התנגדות מיוחדת מצד שעם ישראל הם אמצע ומרכז העולם – כלומר שהם כוללים בתמצית את כל העולם (בלשון המהר"ל עם ישראל הוא ה"יושר"), ואילו כל אומה ואומה מאוה"ע מבטאת צד אחד של המציאות וז"א שהם מתנגדים רק מבחינה מסויימת, אולם אדום היא הפך מלכות ישראל. להרחבה ראה בספר נר מצוה, חלק ראשון

[16] (ולא בשביל השגת מטרה כגון למשול על כל העולם)

[17] כיון שהם נכנעים, כשם שעני זה מלשון עניו ונכנע (ראה ראשית חכמה, ענוה א', א')

[18] דהיינו שמידת הפשיטות (ההפך מגשמיות. וראה בנתיב הענוה) של הענוה יותר גדולה מהפשיטות של הת"ח

[19] כפי שראינו בפרק ט' שהת"ח הוא צורה אל שאר בנ"א

[20] יבמות ס"ב:

[21] ומשמע שזלזול בת"ח יש בזה ביטול תורה, לפי שהת"ח הוא עצמו התורה

[22] תפקידו של האדם בעוה"ז הוא להוציא עצמו מהכח אל הפועל וזה ע"י הדיבור – כמובן שמשתמש בו בצורה נכונה ומדבר דיבורים אלוקיים (למשל שמדבר בדברי תורה ולא אומר לשון הרע)