ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב התורה פרק י"ד

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק י"ד

● אין אדם קונה חכמה רק אם משתוקק אליה ● אדם שמשתוקק אל החכמה חפץ ללמוד מכל אדם ● היחס שבין חכמה ליראה ● מהות יראת ה' היא לעמוד על אמיתת ה' ● המספר שבע ● ההבדל שבין חכמה לדעת ותבונה ● ביאור ברכת חונן הדעת ● גדולה דעה ● בשביל החכמה האדם קרוב אל העליונים ● הרחמנות הוא מצד החיבור והאחדות בשביל החכמה האדם קרוב אל העליונים ● הדעת מחברת בין הבריות ● ביהמ"ק מעלה את העולם למדריגה נבדלת ● ביאור ברכת צמח דוד ● ההבדל בין חכמי ישראל לחכמי אוה"ע ● חכמה בגויים תאמין ● חכמה יונית ● לימוד אסטרולוגיה וחכמת התכונה ● חכמי ישראל קבלו החכמה מפי משרע"ה ● יש לקבל מחכמי האומות רק מה שהוא חיזוק אל התורה ●

בפרק זה מדבר המהר"ל על חכמת התורה מצד עצמה, וכן על ההפרש שיש בינה ובין חכמת אומות העולם.

המהר"ל מבאר את הדרך לקניית החכמה. כתוב בספר משלי[1]: "להקשיב לחכמה אזניך תטה לבך לתבונה: כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה: אז תבין יראת ה' ודעת אלוקים תמצא"

מבאר המהר"ל שראשית על האדם להכין עצמו ולא לפנות לדברים אחרים ("להקשיב לחכמה אזניך תטה לבך לתבונה"), לאחר מכן האדם צריך להשתוקק אל החכמה[2] ("כי אם לבינה תקרא") ואין האדם קונה החכמה אלא אם כן משתוקק אליה, ובכלל זה ללמוד מכל אדם. לאחר מכן האדם צריך להטריח עצמו בחכמה ("ולתבונה תתן קולך"), ובסוף התכלית שהוא עיון גדול מאוד ("אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה").

כאשר האדם עושה כן, הוא זוכה ליראת ה' ודעת אלוקים; המהר"ל מסביר שכדי לקנות את היראה צריך שתקדם לכך חכמה קצת, ואז האדם קונה יראת ה' ולאחר שקנה יראת ה' הוא קונה את החכמה העליונה ביותר שהיא "דעת קדושים"[3].

"כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". מסביר המהר"ל שיש חילוק בין החכמה לבין הדעת והבינה- שהחכמה אמנם ניתנת מה' אבל היא אינה נבדלת לגמרי כמו הדעת והבינה וזה נחשב שהאדם עצמו השיג אותה, אבל הדעת והבינה הם נבדלות לגמרי.

וזהו מה שאנו אומרים בברכת חונן הדעת- "אתה חונן לאדם דעת" מכיון שהדעת היא נבדלת מהאדם לכן הקב"ה הוא זה שנותן אותה דרך חנינה[4] וכן "ומלמד לאנוש בינה"- זה ניתן מהקב"ה. ואח"כ אנחנו מתפללים "וחננו מאתך בינה דעה והשכל"- התפילה היא על תוספת חכמה בינה ודעת[5]; והסבר נוסף שאומר המהר"ל- הקב"ה תמיד נותן דעת בעולם כיון ש"נפש בלא דעת לא טוב ואין מין האדם חסר מן הדעת", וכן בגלל שזה דבר שקרוב אל ה' יתברך, ואנחנו מתפללים שגם אנחנו נזכה להיות מאותם האנשים שמקבלים את הדעת.

החכמה היא שמחברת את האדם לעליונים, וזהו מה שאמרו חז"ל "גדולה דעה שנתנה בתחילת ברכות של חול", וכן "גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות ה'" – שמכיון שהיא קרובה אל ה' (נתנה בין שתי אותיות) לכן הוא משפיע אותה (כמו שאר תחילת ברכות של חול).

לסיכום: הקב"ה משפיע את הדעת משני טעמים: א'. מכיון שהיא קרובה אל ה'. ב'. כיון שאדם בלי דעת נחשב כבהמה.

ואדם שיש לו דעת הוא דבק לגמרי בהקב"ה וזה מה שאמרו חז"ל ש"גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות ה'" כיון שאם היא לא היתה נתנת בין שתי אותיות אלא היתה סמוכה לאות אחת לא היה זה דביקות גמורה[6] והדביקות הזאת הופכת את האדם לבלתי גשמי וזה מה שאמרו "כל מי שיש בו דעת כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו". וכן הדעת מחברת את האדם עם הבריות ולכן מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו לפי שהרחמנות היא מצד החיבור והאחדות[7].

מכיון שהדעת היא המקשרת בין האדם לבין הקב"ה- לכן חייב שיהיה הבדל בין הדעה של עם ישראל לזו של אומות העולם. "הרואה חכמי אוה"ע אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם, והרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו", וההבדל שביניהם הוא שנתינה זה לא עצם הדבר אבל לעם ישראל הקב"ה נתן חכמה נבדלת לגמרי, והם משיגים אותה ע"י התורה[8].

ואם כן, "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין"- החכמה שיש לגויים היא חכמה גשמית ואינה נבדלת; הם לא מבינים במציאות שמעל העולם הגשמי אלא רק במציאות הגשמית ואת זה יש ללמוד מהם. אמנם המהר"ל מסייג ואומר שיש ללמוד מהם רק מה שקשור ומסייע לתורה, ולהבדיל מחכמה יונית שאין בה שום שייכות אל התורה[9] וכן אסטרולוגיה. אבל דברים המסייעים לתורה- כגון חכמת התכונה[10] מצוה ללמוד כיון שעל ידי זה יכול האדם להכיר את מעלת הפועל והאדם מחוייב להכיר את בוראו.

אמנם גם בדברים הגשמיים יש הבדל בין חכמי ישראל לחכמי אומות העולם- שחכמי אוה"ע חוקרים בשכלם הגשמי[11] לעומת חכמי ישראל שהדבר מקובל להם ממשה והוא האמת.

הסתייגות נוספת שאומר המהר"ל- כשם שאין ללמוד מרב שאיננו הגון[12] כך אין ללמוד את דברי חכמי אוה"ע שסותרים את התורה אלא אם כן לומד כדי להשיב על דבריהם, ויש ללמוד רק מה שהוא חיזוק אל התורה[13].

---

[1] פרק ב', פסוקים ב'- ה'

[2] כעין מה שכותב המהר"ל בנתיב העבודה פרק ה' לגבי התפילה שעל האדם מוטל לא רק להתנתק מהעולם שבחוץ אלא גם לכנוס, וכן כאן- על האדם לא לפנות לדברים הנוגדים את החכמה ולאחר מכן גם להתחבר אל החכמה (ע"י השתוקקות, טורח ועיון גדול)

[3] המהר"ל מביא שני פירושים, ובכל מקרה הסדר הוא: חכמה קצת - יראת ה' ... חכמה עליונה (ונראה שבין יראת ה' לחכמה העליונה יש תהליך הבנוי על השפעה הדדית של היראה על החכמה ולהיפך), וההבדל שבין שני הפירושים הוא האם "דעת קדושים" זה חכמה עליונה או שהיא השגה נבדלת בעצמה ויראת ה' זו החכמה העליונה (כלומר יראת הרוממות שבאה מהכרת גדולת ה')

[4] (ואין זה נחשב שהאדם השיג אותה. בהמשך כותב המהר"ל שאנחנו לא מתפללים על כך, אלא קובעים עובדה – הקב"ה חונן דעת כשם שהוא מחיה מתים; ונראה לי להסביר, שהתפילה מרוממת את האדם לדרגה כזו שהוא ראוי לזכות בדבר עליו הוא מתפלל, אבל דעת ובינה הם דברים נבדלים מהאדם ולכן לא שייך להתפלל עליהם)

[5] ראה מה שכתבנו בהערה הקודמת

[6] כיוצ"ב ראינו בפרק ו' גבי "המבדיל על היין במוצאי שבת"

[7] דהיינו, שמה שמבדיל את בני האדם משאר הנמצאים ומייחד אותם זו הדעת (שמתבטאת בסופו של דבר ע"י הדיבור)

[8] ועיין בתפארת ישראל פרק ט'

[9] בסוף הפרק כותב המהר"ל לגבי דע מה שתשיב לאפיקורס-  "ובודאי אין זה נאמר רק על פילוסופי יון שהיו חוקרים מדעתם ומשכלם ושאלתם חקירת פילוסופי", והיינו שניסו להסביר בחכמתם האנושית את המציאות הנבדלת

[10] ההבדל שבין האסטרולוגיה לחכמת התכונה (= אסטרונומיה) הוא שחכמת התכונה עוסקת במציאות הגלגלים אבל האסטרולוגיה מתעסקת בהשפעת הכוכבים על העולם הגשמי וזה בבחינת "תורה בגויים אל תאמין"

[11] יש לציין שהמהר"ל כותב "וכמו שבא אחד שהיה נקרא בעל תכונה חדשה אשר נתן ציור אחר וכל אשר הבינו הראשונים אשר לפניהם ונתנו הראשונים ציור ומהלך לכוכבים ומזלות ולגרמי השמים- סתר את כולם ונתן ציור חכמה חדשה רק שהוא עצמו כתב כי עדיין לא יוכל ליישב את הכל"; ונראה שהכוונה לאסטרונום קופרניקוס אשר קדם בדור אחד את המהר"ל וחידש שלא השמש מקיפה את כדור הארץ (כפי שהיה מקובל אז לחשוב שהארץ במרכז העולם) אלא כדור הארץ מקיף את השמש. אמנם גם שיטתו התבררה בסופו של דבר כלא לגמרי נכונה, וזהו טבעו של המדע הגשמי שאינו מדוייק לעומת התורה שהיא לבדה חכמה

[12] כפי שראינו בפרק ח'

[13] וכבר ראינו בפרק ח' שאמר המהר"ל "ולא להם דבר זה כי לנו לבנות בית אלוקינו ולא להם"- כלומר תורה בגויים אל תאמין, לפי שזו חכמה שלא נתנה להם