ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב התורה פרק ט"ו
נכתב על ידי: בלוג המהר"ל
פרק
ט"ו
● התורה היא כמו מים והאדם הוא כמו דג ● התורה היא אש והאש הוא
מדת הדין ● הגיהנם אינו בכלל המציאות ● החורבן מתגבר בלילה ● כל דברי תורה יש להם טעם טוב ● האדם נקרא על שם האדמה ● מי
שהוא בלי תורה אינו בגדר אדם ● מי שראויים לו החיים רק מצד הכח ולא מצד הפועל זו
פחיתות גדולה ● ע"ה גרוע מן הבהמה ● ע"ה אינו דבוק בחיים ולכן נחשד על
שפ"ד ● החומר הוא אחד לארבע יסודות ● אין שיתוף כלל לחומר ולשכל ● הארי יש לו
כח גופני גדול מאוד ● הידיעה הוא חיבור היודע בידוע ● האמת שייכת אל השכל ולא אל
החומר ● ביאור ענין העדות ● ההנהגה ראויה למי שמשפיע לאחרים ולא למי שמקבל ● רמ"ח
אברי האדם הם צלמו ● האדם הוא מלך בתחתונים וה' מלך עליו ● הכישוף הוא לנשים ● לימוד
תורה זה לעמוד על בירור הטעמים ● אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד
●
בפרק זה
המהר"ל מבאר את החיסרון של עם הארץ.
החיות
של האדם נובעת מהתורה ולפיכך התורה נמשלה למים ובני האדם לדגים; לכן, עם הארץ שהוא
לא מחובר לתורה[1]- נחשב כאדם
"מת".
"אמר
רב כל הפורש מדברי תורה אש אוכלתו... כי אתא רב דימי אמר ר' יונתן: כל המרפה עצמו
מדברי תורה נופל בגיהנם". רב מדבר על אדם שלמד תורה ופירש ממנה שהוא מנוגד ביותר אל התורה ולכן חטאו גדול ביותר- הוא חטא
בתורה שהיא "אש" כלומר במידת הדין ולפיכך נפרע באש[2]. ורב דימי מוסיף
שגם כל אדם שלא מחובר אל התורה- הוא פורש מעיקר
המציאות ולכן ראוי אל הגיהנם שהגיהנם הוא העדר המציאות[3].
עוד
מוסיף המהר"ל, "הפוסק מדברי תורה מאכילים אותו גחלי רתמים", כלומר
מכיון שהוא לא עוסק בתורה שיש לה טעם טוב הריהו עוסק בדברים בטלים שאין בהם ממש
ובאים לו בצער ובקושי[4].
לאחר
שהסברנו את חסרונו של עם הארץ מצד אי- קישורו אל התורה, כעת מסביר המהר"ל את
חסרונו מצד עצמו.
ענין
האדם הוא להוציא את עצמו מהכח אל הפועל ולכן נקרא "אדם" מלשון
"אדמה"- כמו שהאדמה מוציאה את הזרעים שבה אל הפועל, כך האדם צריך להוציא
את הנשמה שבו אל הפועל[5] וזאת ע"י
תורה ומצוות ואם אינו עושה כן נקרא "בור" (כמו שדה שלא נחרשה). לכן, מי
שהוא בלי תורה אינו נחשב אדם בפועל אלא רק בכח[6] והוא גרוע מהבהמה
שהיא עושה את תפקידה בעולם.
כאשר
חז"ל דיברו דיבורים חריפים על עמי הארצות, הם התכוונו שמצד הפועל- הם לא
נחשבים אדם (כפי שהסברנו) ולכן אמרו:
א'. "עם הארץ
אסור לאכול בשר"- מכיון שהוא לא יותר מהבהמה; לאדם הראשון נאסר לאכול בשר כיון
שלא היתה לו מדריגה נבדלת לגמרי, אבל נח הגיע למדריגה הזו- "איש האדמה"
ולפיכך הותר לו לאכול בשר[7].
ב'. "ע"ה
מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת"- למרות שבאמת מצד הכח (שבכוחו להיות
תלמיד חכם) אסור להרגו, מצד
הפועל היה מותר להרגו. וזו פחיתות גדולה שרק מצד הכח ראויים לו החיים[8]. ואינו בכלל
הנמצאים, לפי שכל הנמצאים נבראו לכבוד ה'[9].
ג'. "אסור
להתלוות עמו בדרך"- כיון שהוא לא דבק בחיים הוא נחשד על שפיכות דמים.
ד'. "מותר לקרעו
כדג... ומגבו"- כיון שאין לו מציאות משורשו[10].
ה'. "כל המשיא
בתו לע"ה כאילו כופתה לפני ארי"- כיון שהוא חומרי אין לו בושת פנים[11] ויש לו עזות ביותר
כיון שהוא חומרי[12] לכן אין לו שיווי
וחיבור לאחרים.
כעת מסביר
המהר"ל את גודל הניגוד שיש לעמי הארץ אל התורה:
"גדולה
שנאה ששונאים עם הארץ את תלמידי חכמים יותר משנאה ששונאים אוה"ע את ישראל,
ונשותיהן יותר מהם... תנא שנא ופירש יותר מכולם". המהר"ל מסביר שככל
שהתורה יותר שייכת אל האדם והוא לא מחובר אליה זה מראה על הניגוד היותר גדול,
ולכן: אדם ששנה ופירש- הוא הכי מנוגד לתורה. אח"כ אשת עם הארץ- שהיא חומרית
יותר מבעלה ולכן היא מתנגדת אל התורה יותר מעם הארץ, ואח"כ עם הארץ שהתורה
שייכת לו[13] והוא לא היה מחובר
אליה מלכתחילה- הוא יותר מתנגד אליה מאומות העולם שהתורה אינה שייכת אליהם.
"ששה דברים
נאמרו בעמי הארץ: אין מוסרין להן עדות, ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלין להן סוד,
ואין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה,
ואין מתלוין עמהן בדרך. וי"א: אף אין מכריזין על אבידתו".
מסביר
המהר"ל שכל ששת הדברים הללו שייכים למדריגה הנבדלת מהחומריות ולכן הם לא
שייכים לעם הארץ, שכיון שהוא חומרי לכן: א'. הוא רחוק מהאמת ולא
מקבל את הדבר כפי מה שהוא בדיוק (עדות). ב'. אין לו מדריגה
נסתרת כי החומר הוא בגלוי (סוד). ג'. הוא מקבל ולא משפיע
ולכן אינו ראוי להנהיג אחרים או להשפיע לאחרים (אפוטרופוס). ד'. חשוד על שפיכות
דמים (אין מתלוין עמו)[14]. ויש אומרים שאין
מכריזים על אבידתו כיון שאין לו מדריגה נסתרת, אבל ודאי שמחזירים לו את האבידה.
וחכמים
התכוונו בזה שעם הארץ הוא מנוגד לגמרי לתלמיד חכם[15].
גדר עם
הארץ. הגמ'[16] מביאה חמש דעות,
ומסביר המהר"ל שיש כאן הדרגה:
א'. "כל שאינו
קורא ק"ש שחרית וערבית"- כאשר מקבל על עצמו עול מלכות שמים[17] הוא נבדל
מהחמריות, וזה מצד הצלם אלוקים שבגלל שהאדם נברא
בצלם אלוקים לכן הוא מושל בתחתונים.
ב'. "כל שאינו
מניח תפילין"- כיון שיש לו דביקות בהקב"ה מצד נפשו, שהתפילין הם על המוח
וכנגד הלב[18].
ג'. "כל שאין לו
ציצית בבגדו"- שהדביקות היא גם מצד גופו, לפי שהבגד הוא מלבוש לגוף.
ד'. "כל שיש לו
בנים ואינו מגדלן לתלמוד תורה" – הוא דבק במעלה השכלית מצד בניו, שגם מה שבא
מצד כוחו הוא נבדל[19].
ה'. "אפילו קרא
ושנה ולא שימש תלמיד חכם" – שעל ידי שימוש החכמים הוא עומד על התורה לגמרי
ואז הוא תלמיד חכם.
וכל חכם
בא להוסיף על שלפניו, והיינו שיש דרגות של עם הארץ- ו"כל זמן שיש בו ענין מה של
עם הארץ- נקרא עם הארץ"[20].
חכמים
קוראים לאדם שקרה ושנה ולא שימש ת"ח "עם הארץ", "בור",
"כותי" ו"אמגושי"; מסביר המהר"ל שיש כאן הדרגה: קודם כל,
הענין של שימוש תלמידי חכמים הוא לעמוד על טעמי המשנה וכל עוד לא עומד על טעמי
המשנה לא קנה את השכל[21] ונקרא עם הארץ.
והשם "בור" מרמז על כך שעם הארץ לא הוציא עצמו מהכח אל הפועל כשם ששדה
שלא נחרשה נקראת "שדה בור". והשם "כותי" הוא מפני שהכותים לא
למדו תורה אלא רק קיימו מה שראו שאנשים עושים, וכך גם הוא לא מקיים את המצוות בגלל
שלמד- שהרי הוא לא למד. והשם "אמגושי" בא לומר שאצל עם הארץ התורה היא
דברים בעלמא כמו כישוף והוא לא יודע את טעמי התורה[22].
כעת
מסביר המהר"ל את החיסרון שיש בלימוד המשנה. כפי שאמרנו לעיל, המשנה אינה
מבוררת לגמרי, ועיקר התורה הוא להורות הלכה למעשה[23] - כלומר לימוד
הגמרא[24] וזו התורה שעליה
העולם עומד. וגם אם הת"ח לא מכוון להלכה – העיקר הוא שהתלמיד חכם יכוון
להוציא את האמת ו"אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד"[25].
[1] יש לציין שבבאר הגולה באר השביעי
מבאר המהר"ל שעם הארץ המוזכר אצל חז"ל זה לא אדם שהוא רק לא מחובר
לתורה, אלא שונא תלמידי חכמים (כמו ר' עקיבא כשהיה עוד עם הארץ); אולם,
ייתכן ששם אמר זאת כטענה בשביל הנוצרים וכאן זה לא מוכרח שזה הכונה אלא שמתכוון
לכל עם הארץ
[2] נלע"ד שכוונת הדברים היא
שהתורה זהו הדבר המחוייב ביותר בעולם, ולכן היא מתייחסת אל מידת הדין ביותר והפורש
ממנה יוצא ממידת הדין (והרחבנו בדבר פעמים רבות) ומצד זה לא מקבל חיים- "פגעה
בו מידת הדין"
[3] להרחבה, ראה דרך החיים פ"א,
ה'
[4] יש צורך להוסיף ביאור: התורה היא
משלימה את הנפש ואילו דברים בטלים אינם משלימים אותה, וכאשר אדם עוסק בדברים בטלים
(או: "גשמיים") הוא כל הזמן רודף אחריהם ואף פעם לא משיג אותם. אם על
התורה המהר"ל אמר בתחילת הפרק שהיא כמו "מים", מכיון שהאדם הוא
חסר- "צמא" והתורה משלימה את חסרונו, הרי שכאן הפסוק שהגמ' מביאה הוא
"הקוטפים מלוח עלי שיח", המלח גורם לצמא כלומר לא רק שזה לא משלים את
האדם אלא גורם לו עוד יותר להיות חסר ("צמא"). ועיין עוד בנתיב השתיקה
פ"א, ובנתיב השלום פ"ב
[5] המהר"ל הזכיר זאת ברמז בפרק
י'
[6] וכפי שנראה בהמשך- הכח מלבד
היותו התפקיד של האדם הוא מבטא גם את הפוטנציאל של האדם, ותמיד הוא יכול להשתנות
ולהוציא את עצמו אל הפועל. להרחבה, ראה תפארת ישראל פ"ג
[7] ראה באר הגולה, באר השביעי
[8] וראה באר הגולה, שם
[9] והכבוד הוא מצד הצלם אלוקים כפי
שכותב המהר"ל בנתיב אהבת הריע פ"א ובעוד מקומות, והוא לא מופיע את הצלם
אלוקים בפועל
[10] להרחבה ראה בבאר הגולה (שם)
שהסביר שהגב הוא "עיקר יסוד בעל חי, שעליו נסמך הכל" עיי"ש
[11] ובושת פנים שייכת בייחוד אל
התורה, שכן אמרו חכמים "כל שאין בו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר
סיני"; ונראה מכאן שהבושה היא מידה טובה, וראה בנתיב הבושה פ"ב
[12] נראה לי להסביר, שמכיון שהוא
"יוצא חוץ מן המיצוע" כמו שאומר המהר"ל- דהיינו הוא לא רגיל,
נורמלי, ולכן הוא פחות מקבל התפעלות מאנשים
[13] (כמובן מצד היותו חלק
מעמ"י)
[14] ראה לעיל לפי שאינו דבוק בחיים
האמיתיים- בתורה
[15] וראה בפרק י"ג שהראה
המהר"ל שכן להיפך- ששה דברים אמרו שנוהגים בתלמיד חכם, דהיינו התלמיד חכם
מנוגד לחלוטין לעם הארץ
[16] סוטה כ"ב.
[17] ראה נתיב העבודה פרק ז'
[18] המח והלב הם מניעים את הגוף
לפעול- כלומר משם נובעים כוחות הנפש של האדם
[19] כלומר גם ההשפעה של האדם בעולם
צריכה להיות רוחנית ולא גשמית
[20] וכן בדורנו יש בחינה של עם הארץ
ביחס לדורות קודמים, וכמו שהמהר"ל כותב על דורו בסוף הפרק "ובאולי יאמר
א"כ בדור הזה שאינם בקיאים בתלמוד ולא ידעו אותו וכו'" עיי"ש
[21] המהר"ל אומר "השכל
הברור" וכוונתו היא שלא קנה את השכל האלוקי, הנבדל (שהוא "ברור"
לעומת השכל האנושי שלא; והמהר"ל דיבר על כך בפרק י"ד שהתורה היא מדוייקת
לעומת חכמה אנושית "חכמה בגויים תאמין" שהיא לא מדוייקת ורק נסמכת על
השערות)
[22] (כלומר שהוא עושה את המצוות
כ"מצות אנשים מלומדה" בלי שלמד טעמי המצוות)
[23] כפי שאמר המהר"ל בפרק א' על
לימוד ההלכה עיי"ש
[24] אבל לא לשם פלפול כי אם להוציא
ההלכה למעשה, וראה פרק ה'
[25] ראה דברי המהר"ל בהקדמה
לתפארת
תגובות
הוסף רשומת תגובה