ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב העבודה פרק ה'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ה'

● בזמן התפילה צריך לסלק עצמו מעסקי העולם, ולהתייחד עם הקב"ה ● בדברים הטבעיים יש לכל דבר מקום ● כשיוצא ממקומו הוא נפסד ● האויר אין לו קיום אלא במקומו ● ארץ ישראל היא מקומם הטבעי של עם ישראל ● לשאר העולם אין נחלה מיוחדת ● מדוע בית הכנסת ראוי בכל מקום ● מדריגת החיים הוא ההתדבקות בפנים ● עץ החיים הוא באמצע הגן ● דבר שהוא באמצע מקבל חיים מהמקור העליון ● בית הכנסת נקרא "מקדש מעט" ● המתנועע אל דבר דבוק יותר בדבר ממי שקרוב אליו ● ענין שכן רע ● הגלות משמעותה פירוד ופיזור ● כאשר השורש נעקר גם הענפים נעקרים ● המיתה בחרב עניינה פירוד ● הרשע מוציא את עצמו מן הכלל ●

"אמר רבי חסדא, לעולם יכנס אדם שני פתחים... אלא אימא: שיעור שני פתחים"[1]. המהר"ל אומר שני הסברים[2] מדוע צריך להיכנס שיעור של שני פתחים ולא מספיק שיעור של פתח אחד:

א'. כדי להידבק לגמרי בה' ע"י התפילה לא מספיק רק לסלק את עצמו מהדברים שהם בחוץ אלא יותר מכך- צריך גם להתחבר ממש, ולכן הכניסה האחת היא התנתקות מהחוץ והכניסה השנית היא הדביקות בפועל[3].

ב'. ארץ ישראל היא "ארץ החיים" כיון שהיא המקום של עם ישראל והיא האמצע של כל העולם[4], וכפי שלמדנו[5]- המקום מקיים את הדבר שנמצא בתוכו; לכן עם ישראל מאריך ימים דוקא בא"י כמו שכתוב: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה"- אבל לא בחו"ל.

אבל כאשר עם ישראל לא נמצאים בארצם- מהיכן הם מקבלים חיים? מבית הכנסת, לפי שבית הכנסת הוא בית השם שהוא אלוקים חיים והוא ראוי בכל מקום כמו שכתוב "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' " וכן כתוב: "כי מוצאי מצא חיים"; וכאשר מתפלל בעשרה נקרא שמצא את הקב"ה. וכדי להידבק בחיים צריך להיכנס לפנים, כי המדריגה של החיים היא באמצע. לכן צריך להיכנס שיעור שני פתחים.

המדרש[6] אומר: "אמר הקדוש ברוך הוא: אם הלכת להתפלל לבית הכנסת לא תעמוד לך על פתח החיצון אלא הוי מתכוין ליכנס דלת לפנים מדלת... שתי דלתות. ולמה כן? שהקב"ה מונה פסיעותיך ונותן לך שכר".

מסביר המהר"ל שהדין הזה מיוחד דוקא לבית הכנסת ולא מצאנו אותו במצוות אחרות- כגון סוכה, והסיבה היא מפני שכמו שאמרנו- הקב"ה נמצא בבית הכנסת שהוא "מקדש מעט"[7]. והסיבה שהקב"ה מונה את הפסיעות היא משום שמי שהוא רחוק מדבר ולמרות זאת הוא הולך אליו- הוא יותר קשור עם אותו הדבר מאשר מי שנמצא עם הדבר, וכך- מי שהולך מרחוק אל בית הכנסת יותר דבק בה' ממי שדבק עם ה'[8].

מי שלא נכנס לבית הכנסת להתפלל נקרא שכן רע וגורם גלות לו ולבניו. מסביר המהר"ל שהוא שכן רע עם בני האדם- כיון שבית הכנסת מיוחד לכך שבני אדם יתאספו בו[9], ואם אינו נכנס לביהכנ"ס להתפלל לא רוצה את החיבור עמם כמו השכן הרע שפורש משכנו שהוא עמו[10]. ויותר מזה- נקרא שכן רע אל הקב"ה לפי שאין לו חיבור עם מי שהוא שוכן עמו[11].

ומה שגורם גלות זה מפני שני דברים: א'. לא רוצה בחיבור והגלות הוא פירוד. ב'. אם היה שכן טוב היה עומד ביחד עם חביריו ולא בא לידי פירוד, אבל כאשר השורש נעקר ממקומו- אז גם הענפים נעקרים (כלומר החיבור שלו עם בנ"א אחרים)[12].

הגמ' אומרת[13]: "אמר רב הונא: כל המתפלל אחורי ביהכנ"ס נקרא רשע... אמר אביי: לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, אבל מהדר אפיה לבי כנישתא- לית לן בה[14]".

אומר המהר"ל שלפי זה אין בעיה אפילו אם עומד מחוץ לבית הכנסת ופונה לצד מערב (הצד ההפוך לצד שהציבור מתפללים) כיון שמתפלל לכיוון בית הכנסת, ובזה בית הכנסת דומה לביהמ"ק- שמכל הצדדים מתפללים אליו.

אך כאשר מתפלל אחורי בית הכנסת זה נראה כשתי רשויות וראוי לו הפירוד. ונקרא רשע לפי שהרשע מוציא עצמו מן הכלל. "ולפי שהוציא עצמו מן הכלל- כפר בעיקר".

---

[1] ברכות ח'.

[2] שמשלימים אחד את השני

[3] בדומה למה שביארנו לגבי החיבור אל התורה, בפ"ב מנתיב התורה עיי"ש ובהערה. ולדוגמה: לא מספיק רק "להתנתק" מהפלאפון, אלא יש גם להיכנס לתוך עולם התפילה- להתבונן וכדו'

[4] לכן היא מתאימה לעם ישראל כיון שעם ישראל הוא האמצע של כל העולם ו"ישראל באומות- כלב באיברים" (ראה כוזרי מאמר שני, ל"ו)

[5] (בפרק ד')

[6] ילקו"ש משלי, רמז תתקמ"ג

[7] כלומר- כמו שהקב"ה שוכן בבית המקדש, כך שוכן בבית הכנסת (אם כי במידה פחותה בהרבה מהמקדש ועל כן נקרא "מקדש מעט". בית הכנסת אינו תחליף לבית המקדש ח"ו!)

[8] נראה שכוונת המהר"ל שמראה שהוא יותר קשור לאותו דבר, כיון שייתכן שרמת הדביקות שלהם היא אחת. או שניתן לתרץ שבאותה שעה המתנועע לדבר קשור יותר מזה שדבוק כבר. וראה פרק ט"ז מנתיב התורה גבי שליח מצוה

[9] כמו שאמר המהר"ל שדוקא בעשרה נקרא שהאדם "מצא" את הקב"ה

[10] משמעות המילה "שכן" היא שיש לשני אנשים חיבור מצד הקרבה המציאותית, ולכן קודם כל- מצד בני האדם שהם בדרגתו הרי שאין לו חיבור. וראה בנתיב אהבת הריע פ"א

[11] ראה הערה קודמת; מצד הקרבה המציאותית- כשם שראוי לו הדיבוק עם בני האדם כן ראוי לו הדיבוק עם הקב"ה וזה אין לו, אלא שהלשון "שכן" נופל בראש ובראשונה על בני- אדם ולכן הקדים המהר"ל לומר זאת לגבי בנ"א

[12] דהיינו, שמצד שתי בחינות גורם גלות לו ולבניו: מצד הרצון- אינו רוצה בחיבור, ומצד המעשה- הוא מתנתק מהחיבור כיון שמתנתק ממקומו המיוחד לו. משמע מדבריו שכאשר אדם מתנתק ממקומו הראוי לו- הוא לא מחובר לשאר העולם ג"כ (שכן כאשר הוא מאבד את מקומו אז כל היחס בינו לבין המציאות מתערער), וזה מתבטא גם במה שראינו בפרק א' בנתיב זה שהרשעים אין להם חיבור כיון שיוצאים מהיושר, וכפי שהמהר"ל אומר בסוף הפרק שהרשע פורש מן הציבור

[13] ברכות ו':

[14] (תרגום: לא מדובר אלא באדם שאינו מחזיר פניו לבית הכנסת, אבל אם מחזיר פניו- על זה לא מדובר)