ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב העבודה פרק ג'
נכתב על ידי: בלוג המהר"ל
פרק ג'
● העבודה שעמ"י יכולים לעבוד בכל
מקום היא התפילה ●
היראה אינה נחשבת עבודה ● קרבן מלשון קירוב ● יצה"ר הוא בגופו של אדם ● הנפש היא בעלת מלאכה ותנועה ● הנשמה חוזרת אל תיקונה על
ידי השינה ● האבות הם התחלה לכל העולם
ולכן נקראים אבות ●
האבות הם העלול הראשון ● בלילה העולם ביד הקב"ה ● ענין קרבן התמיד ● העולם שב
אל השי"ת ● הקרבן הוא בצורתו והצורה היא המציאות ● הזכר ראוי יותר לעבודת ה' ● הנקבה רשות בעלה עליה ● צד
צפון ● זכר בגימטריה ברכה ● הברכה עניינה להשפיע ● כאשר אדם מתעורר נחשב שנולד
מחדש ● צפון זה צד שמאל ● הברכה היא בשלימות ● הולד צפוּן בבטן אמו ●
התפילה
זו עבודת ה' היחידה שעם ישראל יכולים לעבוד בכל מקום, אף בגלותם[1].
כפי
שהסברנו[2], התפילה נקראת
עבודה משום שעל ידה האדם מראה שהוא תלוי בה' ובלעדיו אין לו קיום ובזה הנבראים
מראים שה' אחד והכל שלו, מה שאין כן היראה שאינה נקראת עבודה מפני שאינה מראה כן[3].
כעת
אנחנו נכנסים לפרטים של עבודת התפילה. חז"ל תקנו שלוש תפילות ביום- בבוקר,
בצהריים ובערב וצריך להבין מדוע דווקא בזמנים אלו.
א'. מסביר
המהר"ל, שהאדם צריך לשעבד אל הקב"ה את גופו, ממונו
ונפשו.
ע"י תפילת שחרית שאז האדם הוא בעל גוף אך ללא נפש[4] הוא משעבד את
גופו, ע"י תפילת מנחה שאז האדם באמצע עסקיו הוא משעבד את ממונו, וע"י תפילת
ערבית שאז הנפש מבקשת את המנוחה האדם משעבד את נפשו ולכן חז"ל אמרו לא לישון
לאכול ולשתות קודם ערבית.
אבל חז"ל פירשו שני
פירושים נוספים[5]:
ב'. תפילות
אבות תקנום- האבות הם התחלה לכל העולם ולכן נקראים "אבות"[6] ולא "צדיקים
הראשונים", ולכן הם תקנו את התפילה שמבטאת את זה שה' ברא את העולם (הקשר שבין העלול לעילה)- שזה שייך דוקא לעלול הראשון שהוא
ההתחלה. וכל אחד מהאבות תיקן את התפילה השייכת למידתו, מצד התחלת האדם (שחרית),
מצד השלמתו[7] (מנחה- סוף היום)
ומצד זה שהעולם הוא ביד הקב"ה[8] (ערבית).
ג'. כנגד
תמידים תקנום- קרבן התמיד מבטא את זה שהעולם שב אל השי"ת
ומצד זה
יש לו קיום- מצד התחלת העולם (שחרית) והשלמתו (מנחה)- שזה מצד העולם, ומצד זה שאין
דבר שלא שב אל ה' (ערבית- איברים ופדרים)- שזה מצד הקב"ה.
המהר"ל
אומר שההבדל בין שני הפירושים של חז"ל (ב' ו-ג') הוא שלמ"ד "אבות
תקנום"- הקירוב הוא מצד הקב"ה, כלומר מצד
הבריאה, ולמ"ד "כנגד תמידים תקנום"- הקירוב הוא מצד הבריאה עצמה[9].
מכיון
שהאדם נברא לעבוד את ה' ראוי שהאדם יתפלל מיד כשעומד ממיטתו ולא יעסוק בדברים
אחרים. "תניא אבא בנימין אומר: על שני דברים הייתי מצטער כל ימי- על תפילתי
שתהא לפני מטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. מאי לפני מטתי?... אלא אימא
סמוך למטתי"[10].
המהר"ל
מסביר בשתי דרכים את הגמרא:
א'. אבא
בנימין היה דואג שיקיים את תפקידו בעולם- לעבוד את בוראו מיד כשמתעורר (תפילה סמוך
למטתו), וגם שיוליד בנים זכרים לעבודת ה' (מטתו בין צפון לדרום).
הזכר ראוי
יותר לעבודת ה' מהנקבה ש"רשות בעלה עליה"[11], והיה מצטער על
עבודת ה' ולא על עבודת עצמו שיעבוד את ה'[12] ולכן מניח מטתו
בין צפון לדרום.
הזכרים
מגיעים מכח הצפון, כי ענין הצפוֹן זה שהוא צפוּן (נסתר) מהשמש ולכן משם הברכה[13] ו"אין הברכה
שורה אלא בדבר הסמוי מן העין" והזכר הוא כנגד הברכה שהיא הצורה, מה שאין כן
הנקבה שהיא חומרית והחומר אין בו ברכה כי הוא מקבל[14].
ב'. כאשר
האדם עומד ממטתו נחשב שהוא נולד מחדש ולכן הוא צריך להתפלל מיד להראות שכל חיותו
תלויה בהקב"ה, וכן בזה שמיטתו בין צפון לדרום וראשו פונה לצפון הוא מראה שהוא
שב אל הקב"ה כי אוצר הנשמות הוא בצפון, וכמו שכתוב "בידך אפקיד
רוחי"- ויד הוא שמאל כלומר צפון[15] והזכר יותר שייך
לאוצר כי הוא נסתר.
ועוד הגמ'
אומרת שכאשר נותן מטתו בין צפון לדרום אין אשתו מפלת נפלים, וזה לשתי סיבות:
א'. כי
הברכה היא מכח צפון, ולכן הכל מופיע בשלימות[16] והנפל הוא חסר.
ב'. כיון
שהברכה היא מכח צפוֹן- הולד צפוּן בבטן אמו[17].
[1] להבדיל
מקרבנות שיכולים להקריב רק בבית המקדש בירושלים
[2] (בפרק א')
[3] נראה
לענ"ד, שהמהר"ל משווה בין היראה לתפילה משום שגם היראה בדומה לתפילה-
עניינה שהאדם מכיר בכך שהוא עלול והקב"ה הוא העילה, אלא שהתפילה נקראת עבודה
כיון שהאדם מבטא את זה בפיו (כפי שראינו בפרק ב') והוא מורה בפועל שהכל של
ה' ומה שאין כן היראה שזו רק הכרה פנימית בכך ואין היא מקבלת ביטוי חיצוני בעולם.
ניתן אם כן לומר שהתפילה היא הביטוי של יראת ה' בעולם
[4] כיון שכאשר
האדם מתעורר אין לו את הכוחות החיוניים שהם תוצאה של פעולת הנפש, ונשאר רק הגוף
[5] המהר"ל
בוודאי לא חולק עליהם, וכפי שאומר "והם שידעו מצפוני החכמה" אלא הוסיף
פן נוסף בטעם זמני התפילות
[6] וראה בנצח
ישראל פכ"א שכותב המהר"ל שהאבות הם אבות העולם, והם יסודי העולם;
ומשמעות הדבר היא שהאבות הם כנגד העולם כולו- לפי שעל ג' דברים העולם עומד: על
התורה- כנגד מידתו של יעקב, על העבודה- כנגד מידתו של יצחק, ועל גמילות חסדים-
כנגד מידתו של אברהם וראה עוד בדרך חיים פרק א' משנה ב'. ניתן להוסיף עוד ולומר,
שהאבות הם אבות העולם כיון שהם לימדו את העולם שהיה עד אז עובד אלילים שיש ה'
בעולם ולכן מהם התחיל התהליך שהעולם חוזר לעשות את תפקידו בעולם ולהתחבר לה'; אם
כן, האבות הם התחלה לעולם
[7] בבריאת
האדם יש שתי בחינות: א'. הקב"ה ברא את האדם. ב'. הקב"ה השלים אותו ויצר
אותו שלם, עיקרון המופיע רבות במהר"ל
[8] לפי שקיום
העולם הוא ביום (ולכן השמש היא כנגד העולם הגשמי), אך בלילה העולם נחשב נעדר ולא
קיים. וכפי שראינו בנתיב התורה פרקים ד' ו- ט'
[9] המהר"ל
אמר בפירושו ל"כנגד תמידים תקנום" שהאיברים והפדרים מורים על כך שהכל שב
אל ה' ושזה מצד ה' ואיך המהר"ל אומר ש"כנגד תמידים" זה מצד הבריאה?
אלא שיש להסביר שזה שהעולם שב זו תשובה שטבועה בבריאה, העולם חוזר לשרשו מעצמו-
דהיינו באמת זה מצד הקב"ה אבל זהו מנגנון שטבוע בבריאה; אבל למ"ד
"אבות תקנום"- זה מצד עצם הבריאה (הרגע שהקב"ה ברא את העולם) וזה
לא מצד עולם הזה
[10] גמ' ברכות
ה':
[11] ולכן היא
יותר קרובה בערך הבעל אל העולם החמרי, כיון שהרוחני הוא משפיע והחומר מקבל- ומכיון
שרשות הבעל עליה אז הבעל משפיע אליה
[12] נראה לי מדבריו לומר שבזה
שמבקש על בנים לעבודת ה' משמע שהוא לא מחפש "מימוש עצמי" בעבודת ה', אלא
הוא חפץ שתרבה עבודת ה' בעולם; למרות שזה עבודת ה' המהר"ל קורא לזה
"עבודת עצמו" כי סוף כל סוף גם אם האדם עובד לשם שמים ניתן עדין לומר
שעושה זאת כדי לקבל שכר, אבל כאשר מוליד בנים לעבודת ה' מראה בזה שכל מטרתו לשם
שמים
[13] השמש מבטאת
את העוה"ז- הגלוי, ולכן הצפון שנסתר מהשמש מבטא את המהות הרוחנית הנסתרת שמשם
הברכה
[14] כלומר
הברכה זהו ענין רוחני שעניינו להשפיע, כי המברך משפיע לאחרים ולכן שם הראש שממנו
החכמה וזה כנגד הזכר. לכן גם העשירות היא מצד צפון
[15] וכמו שכתוב
"צפונה ונגבה וקדמה וימה" (בראשית י"ג, י"ד)-
"קדמה" זה מזרח וכאשר אדם עומד לכיוון מזרח (מלשון קדימה), הצפון הוא
לשמאלו
[16] הברכה היא
מצד השלימות, וראה נתיב השלום פ"א
[17] כלומר יש
כאן חיסרון מצד כח ה"צפוּן"- דהיינו שהכח הנסתר הזה לא בא לשלימותו והוא
נגלה קודם שהושלם (קודם זמנו)
תגובות
הוסף רשומת תגובה