ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב התורה פרק ט"ז
נכתב על ידי: בלוג המהר"ל
פרק ט"ז
● רק הקב"ה שומר את נפשו של האדם ● לא היה ראוי מצד הטבע
שתהיה לאדם נשמה מן העליונים ● חתן דומה למלך כיון שאז התחלת התחברות איש ואשה ● יד ימין ויד שמאל ● תורה וצדקה בימינו של הקב"ה ● ק"ש כנגד רמ"ח
איברי האדם ● ע"י קיום מצות עשה האדם הוא עבד אל השי"ת ● הנר והנשמה
מורכבים מאור אלוקי וגוף גשמי ● קיום גזירות השי"ת מבטלת גזירות רעות ● שלוחי
מצוה אינם ניזוקין ● הדיבוק בהקב"ה הוא
ע"י מה שהאדם מתנועע אליו ●
"ויורני
ויאמר לי יתמוך דברי לבך שמור מצוותי וחיה". בפרקים הקודמים, החל מפרק א', הסביר
לנו המהר"ל את החצי הראשון של הפסוק "ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך"-
עניינה של התורה, מעלתה, מתן שכרה וכל פרטיה. כעת המהר"ל עובר לדבר על המצוות-
"שמור מצוותי וחיה".
המדרש[1] מביא משל לשני
אנשים- האחד גר בגליל והכרם שלו ביהודה והשני גר ביהודה וכרמו בגליל. כאשר נפגשו
אמר האחד לשני שבמקום שכל אחד ילך למקומו של השני לעדור את כרמו, אפשר פשוט שכל
אחד יעדור את כרמו של השני. וכך אמר הקב"ה לדוד- אתה תשמור מצוותי ואני אשמור
את הנשמה שלך.
מסביר
המהר"ל, שלהבדיל מכל שאר העולם- האדם הוא מיוחד בזה שיש לו נשמה עליונה; ולא
ראוי לפי מדריגת הטבע שתהיה לאדם נשמה עליונה ומצד הזה יש קטרוג על האדם[2].
זהו גם
מה שאומרים חז"ל "שלושה צריכים שימור- ת"ח, מלך וחתן" שבגלל
שהם נבדלים משאר העולם (הת"ח- מצד השכל שבו[3] והחתן- כיון שהוא
דומה למלך) הם צריכים שמירה יותר גדולה.
עוד
אומרים חז"ל שהתורה והצדקה הם בימינו של הקב"ה, ואילו הנפש והמשפט
בשמאלו. והכוונה בזה היא שעניינה של יד ימין הוא לתת לאחרים ועניינה של יד שמאל
הוא לקבל, והקב"ה נותן תורה לכל העולם[4] והצדקה שלו מגיעה
לכל הנבראים[5]. אם כן, אנו רואים
שהנשמה היא של האדם והקב"ה מקבלה ממנו.
אבל,
מוסיף המהר"ל שעל מנת שהקב"ה ישמור את האדם צריך האדם להכניס את עצמו
לרשות הקב"ה לגמרי, וכפי שהמשיל המדרש את זה ל"עבודת הכרם" שצריך
לעבוד אותו יותר מכל, ואז האדם הוא עבד ה' והקב"ה הוא אדונו.
לכן
בקריאת שמע יש רמ"ח תיבות (כולל ג' פרשיות) שזה כנגד איברי האדם וכנגד
רמ"ח מצוות עשה, שעל ידי שקורא ק"ש שעניינה הוא קבלת עול מלכות שמים[6] - נחשב לו כאילו
קיים את כל המצוות והוא תחת רשות השי"ת.
כאשר
האדם מקיים את מצוות ה' שהם גזירותיו[7] אז מצד מידת הדין
אין גזירות רעות בעולם, וזה מה שאמרו חז"ל[8] ש"שלוחי מצוה
אינם ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן", שכיון שהאדם נכנס תחת רשות הקב"ה
אין אחרים שולטים בו. המדרש אומר שאין לך חביב לפני הקב"ה יותר משליח מצוה,
ומסביר המהר"ל שהוא יותר גדול מהאדם שעושה את המצוה כיון שבזה שהוא מתנועע אל
עבודת ה' הוא מראה את השתוקקותו לדביקות בה' יותר מאדם שכעת עושה את המצוה[9].
[1] דברים רבה פרק ד'
[2] נראה לענ"ד שכוונת
המהר"ל היא כזו: בניגוד לבעלי החיים ושאר הנמצאים שהם גשמיים לגמרי- האדם
מורכב מנשמה וגוף (באופן כללי); מכיון שכך (שהוא יותר עליון משאר העולם)- הוא יכול
לפעול כרצונו ויש לו בחירה חופשית, מה שיכול לגרום בקלות לניגוד בין נשמתו העליונה
לבין העולם הזה (כמובן כאשר לא מקיים מצוות- כפי שאומר הפסוק "שמור מצוותי
וחיה). וכאשר האדם הוא מנוגד אל הטבע ואין התאמה אז מגיעים פגעים; אבל כאשר האדם
מקיים את מצוות השם יתברך, לא אמור להיות כל ניגוד בין הנשמה לבין הגוף
[3] ראה פ"ט
[4] וראינו בהרחבה בפ"ד שעניינה
של התורה הוא החסד
[5] וכן אומרים בי"ג מידות
"עושה צדקות עם כל בשר ורוח"
[6] ראה דברי המהר"ל בזה בנתיב
העבודה, פרק ח'
[7] ראה תפארת ישראל פרק ו'
[8] פסחים ח':
[9] וראה נתיב העבודה פרק ה'
תגובות
הוסף רשומת תגובה