ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב העבודה פרק ב'
נכתב על ידי: בלוג המהר"ל
פרק ב'
● הקב"ה נתן לאדם שני דברים- התורה
והנפש ● הנפש
והתורה תלויים זב"ז ● תועבה נקרא כאשר האדם נוטה
אל ענין זר ●
מטרת התפילה היא לסייע
לעבודת ה' ●
התפילה אינה מצד הדין ● האדם הוא חסר וצריך השלמה ● האדם נחשב לאדם מצד
הדיבור ● ה' שומע את תפילת הצדיק גם
אם היא בליבו ●
עיקר האמונה הוא להגיע עד
למדריגה הנעלמת ●
אל"ף אותיות פל"א ● העליון הוא נסתר ● כוחות הטומאה נקראים
כוחות החיצונות ● התפילה היא הדביקות ברבש"ע ●
התורה
והתפילה תלויים זה בזה – "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה". כפי
שראינו בנתיב התורה[1]- נפש האדם והתורה
קשורים אחד בשני[2], וכאשר אינו רוצה
לשמוע תורה אז גם הקב"ה אינו מקבל את תפילתו; ויותר מזה: מטרת התפילה היא
סיפוק צרכיו הגשמיים[3] של האדם על מנת
שיוכל לעבוד את ה' ע"י התורה והמצוות, וכאשר האדם יוצר נתק בין התפילה למטרתה-
תפילתו אינה מרוצה לפני ה' כיון שהיא תועבה, כלומר מכוונת לשרת את תאוותיו הגשמיות;
"תפילת שיכור תועבה".
ועוד,
שהתפילה אינה מצד הדין[4] ועל כן צריכה
להיות על הצד היותר ראוי כדי שה' ישמע את תפילתו.
נמצאנו
למדים שכוונת האדם בתפילתו צריכה להיות לא למטרות שמשרתות את גופו החמרי, כי אם למה
שמסייע לו לעבודת ה'[5].
יש
השואלים: מהי מטרת התפילה? הרי צרכיו של האדם גלויים הם לפני הקב"ה, ומה
שהאדם צריך- הקב"ה יכול לספק לו גם בלעדיה ומה שאינו צריך הרי שהתפילה לא
תעזור כלל!
מסביר
המהר"ל, שענין התפילה הוא שהאדם מבטא את זה שהוא איננו שלם ושהוא חסר- מכיון
שהוא אדם והוא עלול (ולכן הוא צריך שה' יספק את צרכיו), והדרך לבטא את היותו אדם
היא ע"י הפה שממנו הדיבור שמייחד אותו כאדם[6].
אולם,
חז"ל[7] למדים מתפילת חנה
שהמתפלל צריך לחתוך בשפתיים אך לא ישמיע קול והענין הוא כפי
שאמרנו שהאדם צריך לבטא את חסרונו בפה, אבל הקול לא שייך כאן אלא בדיוק להיפך- "המגביה
קולו בתפילתו הרי הוא מקטני אמנה"! כיון שהאדם צריך להאמין בהקב"ה שימלא
את חסרונו וע"י זה שתפילתו בלחש הוא מגיע עד למדריגה הנעלמת[8]. מה שאין כן כאשר
משמיע קולו ועוד יותר מזה כאשר מגביה קולו שאינו דבק במדרגה העליונה הנסתרת אלא
בכוחות הטומאה החיצוניים[9].
אבל
למרות זאת, את תפילת הצדיק הקב"ה שומע אע"פ שהיא בלבו ואינו מבטא אותה
בדיבור[10]
הגמ'[11] מספרת שכשחלה רבי
אליעזר נכנסו תלמידו לבקרו ובקשו שילמדם ארחות חיים שיזכו בהם לעולם הבא. אמר להם
ר"א: הזהרו בכבוד חבריכם, וכשאתם מתפללים- דעו לפני מי אתם מתפללים, ומנעו
בניכם מן ההיגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים.
התפילה
היא הדרך הישרה שעל ידה האדם מגיע לאמונה ולדביקות בה', לימוד התורה (ולא ההיגיון![12]) שמלמדים את
הילדים מביא לחיי העוה"ב, וכן הזהירות בכבוד החבר. ויש כאן הדרגה: כשאדם הוא
קטן מחנכים אותו ללימוד התורה, לאחר מכן נוספת עוד מדריגה- הזהירות בכבוד החבר
ובסוף האדם מגיע לדביקות מוחלטת באלוקים המתבטאת ע"י התפילה[13], אלא שהתחיל בחבר
כי חברו כגופו.
[1] פרק
ט"ז; יש לשים לב, שבנתיב התורה המהר"ל אמר שכאשר הוא שומר את התורה
הקב"ה שומר על נפשו, ואילו כאן המהר"ל אומר זאת לגבי התפילה שהיא
באה מצד הנפש (ביטוי של הנפש ולא הנפש עצמה)
[2] והיינו
שאין האחד שלם ללא חברו, ואי אפשר לאחד בלא השני
[3] (גם צורך
נפשי הוא גשמי)
[4] כלומר
שהתפילה היא על מה שחסר לאדם, והסיבה שחסר לו אותו צורך היא מפני שמצד מידת הדין אין
זה מגיע לאדם והיא "לפנים משורת הדין"- האדם מנסה לשנות את דינו
[5] המהר"ל
אומר: "ולכך האדם כאשר יתפלל אל ה' יתברך על צרכיו, לא יהיה כוונתו שיתן לו עושר
וכבוד וכל הדברים אשר הוא צריך בשביל הנאת גופו, רק שיתן לו השי"ת מה
שהוא מבקש לעבוד השי"ת" והיינו שהעושר והכבוד לא רעים מצד עצמם אלא
רק מצד השימוש שהאדם עושה בהם לצורך מילוי תאוותו בלבד, אך כאשר מכוון שהם ישמשו
לעבודת ה'- אדרבה, זו מטרתה של התפילה
[6] הדיבור,
הנקרא גם "השכל המדבר" הוא הביטוי השלם של מהות האדם. כל הנבראים-
מדומם, בעל חי ועד למלאך נבראו ולא צריכים יותר השלמה; הם עושים את תפקידם על הצד
הטוב ביותר. אולם האדם, כיון שנשמתו מן העליונים- ניטעה בו בחירה חופשית ועניינו
להוציא את עצמו מהכח אל הפועל, כלומר להשלים את עצמו. הדיבור זו הצורה בה האדם
מוציא את פנימיותו (מחשבתו, מידותיו וכו') אל הפועל- אל ההופעה השלימה ביותר בעולם
הזה. הדיבור יכול לבוא כמובן גם בצורות נוספות- כגון כתיבה ושירה שמבטאות גם
הם את פנימיות האדם; וכמובן שיש בדיבור דרגות, כשהדרגה המעולה ביותר היא לימוד
תורה. וראה בנתיב התורה, פרקים ד', ז'
[7] גמ' ברכות
ל"א.
[8] נראה לי
שכוונת המהר"ל היא כזו: שתי מטרות צריכות להיות לנגד עיניו של האדם בשעת
תפילתו: האחת- לבטא ולהכיר בכך שהוא חסר ושהוא צריך שהקב"ה ישלים חסרונו,
והשנית- להאמין בה' שהקב"ה הוא הכל והוא ישלים את חסרונו. בתפילה בקול נוצר
ניגוד מסויים בין שתי המטרות, כיון שאמנם הוא מבטא ע"י הפה שהוא צריך השלמת
חיסרון, אך מנגד הוא מראה בהרמת הקול קטנות אמונה שכביכול הקב"ה הוא לא
אינסופי וממילא אינו כל- יכול; לכן, כדי לאחד את שני העניינים בתפילה- תיקנו חכמים
שהאדם יתפלל בשקט. המדריגה הנעלמת זו ההבנה שהקב"ה אינסופי, כפי שהמהר"ל
אומר (אצלנו הוא רק רומז לזה, אך בפרק י"א הוא מרחיב בדבר) שעיקר האמונה היא
שהמאמין- אמונתו מגיעה עד מדריגה הנעלמת הנרמזת באות אל"ף שהיא הראשונה במילה
אמן; חז"ל אומרים שמשמעות המילה אמ"ן היא "אל מלך נאמן"
והמהר"ל מסביר (פי"א) ש"אל" הכוונה שהקב"ה אין לו
התחלה והוא קדם לעולם, "מלך" זה ההווה- שהוא מולך על הנבראים
ו"נאמן" זה אחרי העולם- שאין לו סוף ואחרית, ובמילים אחרות כפי שהסברנו:
המדרגה הנעלמת פירושה שהקב"ה הוא אינסופי
[9] עיקרון
המופיע פעמים אין- ספור במהר"ל, שהחומר הוא גלוי ואילו הנבדל מהחומר הוא נסתר
(החומר הוא בר השגה בתפיסת האדם, מה שאין כן המהות הפנימית- שהיא נסתרת; להרחבה
בדבר עיין למשל בנצח ישראל, פרק י"ח בענין "שבעה דברים מכוסים
מבנ"א")
[10] אולי כעין
מה שאמר המהר"ל בפרק הקודם על הפסוק "טרם יקראו ואני אענה"- לגבי
הצדיקים (עם ישראל)
[11] ברכות
כ"ח:
[12] "היגיון",
מסביר המהר"ל, פירושו לימוד קריאת הפסוק בצורה נכונה (מלשון
"הגיה"/ "להגות") ואין זה נחשב לימוד תורה כיון שהם לא לומדים
את התוכן אלא רק את ה"מעטפת", לא לומדים "חכמה"
[13] ניתן להוסיף ששלושה אלה
מכוונים כנגד שלושת עמודי העולם- התורה, העבודה וגמילות חסדים- וכדברי המהר"ל
שהאדם מקבל השלמה משלושה בחינות- מצד התורה, מצד החבר ומצד הקב"ה. להבנת
הדברים ראה דרך חיים א', ב' ובתמצית נאמר שיש שלושה כיוונים שנצרכים לאדם- התורה
היא מלמעלה למטה (הקב"ה מתחבר עם האדם ומלמד אותו תורה), התפילה היא מלמטה
למעלה (מצד הנפש שיותר קרובה אל האדם)- הוא מתחבר אל הקב"ה, וחיבור בין אדם
לחברו
תגובות
הוסף רשומת תגובה