ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב העבודה פרק א'
נכתב על ידי: בלוג המהר"ל
פרק א'
● העבודה אינה לתועלת השי"ת אלא
לתועלת האדם ●
אין השי"ת רוצה בתועלת הרשע ● הקרבת הממון נחשב לאדם כאילו הקריב עצמו ● ענין
הקרבן ● ענין שם המיוחד ● הלחם הוא השלמת האדם ● מהות עם ישראל – עם אחד ● המספר שבע ● המלאכים יש בהם הריבוי ● הרשע יוצא מן היושר ● אין
אחדות ברשעים ● ישראל נקראים "ישורון" ● ענין התפילה ● אין לשום דבר
קיום מצד עצמו- רק מצד ה' ● ע"י העבודה יש לאדם קיום מצד נפשו ●
"זבח
רשעים תועבה ותפילת ישרים רצונו". מכך שכתוב "זבח רשעים
תועבה" משמע שיש חילוק בין הקרבן של הצדיקים לבין הקרבן של הרשעים, ומכאן
יוצא שהקב"ה לא צריך את העבודה הזאת[1] וכל עניין העבודה
הוא לתועלת האדם בלבד; אלא, שהקב"ה לא רוצה שהרשע יקבל מהעבודה תועלת[2]. "ותפילת ישרים רצונו"- התפילה בדומה לקרבן גם היא עבודת
ה' ורצונו.
כעת
מסביר המהר"ל את עניינה של עבודת הקרבנות. הסיבה שהקרבת הקרבן נחשבת לעבודת
ה' מכיון שענין העבד הוא, שבזה שעושה מה שמורה לו האדון לעשות- הוא מראה בכך שהוא
קנוי לרבו ושהוא עבדו[3], וקל וחומר הקרבת
הקרבן שעניינה הוא שמוסר ממונו (= עצמו) אל הקב"ה ובכך מראה שהוא ברשות
אדונו- הקב"ה.
ועוד
יותר מכך, הקרבן מבטא שה' אחד ושהוא שלם בתכלית השלימות משום שהקרבן מראה שהכל שלו[4] ומתוך כך משמע
שאין זולתו. ולכן הקרבן נקרא "לחם" לפי שהקרבן מורה[5] על שה' הוא שלם.
מכיון
שהקרבן מורה על אחדות ה', רק עם ישראל שהם עם אחד ראויים להקריב לפניו.
המדרש[6] מביא את דברי בלעם
הרשע שקטרג על האבות, וטען כלפי רבש"ע ששלושת האבות ביחד הקריבו שבעה קרבנות
בלבד, והוא לבדו יקריב שבעה קרבנות; אמר לו הקב"ה: "אין אני מקבל קרבנות
אלא מישראל". מסביר המהר"ל שיש כאן ניגוד בין אומות העולם לעם ישראל[7]- עניין אומות
העולם הוא הריבוי, ואילו עניינם של עם ישראל זה שהם עם אחד. לכן בלעם טועה וסובר
שענין הקרבן הוא הריבוי ולכן מזכיר דוקא שבעה מזבחות- לפי שעניינו של המס' שבע הוא
הריבוי[8], אבל האבות עניינם
האחדות ולכן בנו שבעה מזבחות ביחד. ואע"פ שיש בהם ריבוי בכח אבל בפועל אין בהם הריבוי,
ולכן יעקב נמשל לחבל ("יעקב חבל נחלתו") כי החבל הוא מורכב משלושה חוטים
שמאוגדים ביחד[9].
אם כן,
הקב"ה לא רוצה את קרבן הרשעים (אוה"ע) בגלל שאינם נמצאים באחדות ביניהם.
מוסיף המהר"ל ואומר שהרשעים יוצאים מן היושר לעומת הצדיק שהוא נמצא ביושר[10], משום שישנן דרכים
רבות להיות רשע אך היושר הוא אחד[11].
"ותפילת
ישרים רצונו"- ישראל נקראים "ישורון" על שם ישרותם כמו שהתבאר
שהצדיקים אינם יוצאים מן היושר.
הסיבה
שאצל הרשעים מוזכר "זבח" ואילו אצל הצדיקים מוזכר "תפילה" היא
משום שאצל הרשעים- גם אם מקריבים קרבן אין הוא מרוצה לפני ה' ואילו אצל הצדיקים
למרות שאין התפילה אלא לתועלתם- הקב"ה מקבל את תפילתם.
וענין
התפילה הוא כמו שביארנו בקרבן- להורות שהכל של הקב"ה וממנו והיא מורה שהאדם
תלוי בהקב"ה.
העבודה
היא אחד מהעמודים עליהם העולם עומד, שהם כנגד שלושת חלקי האדם: השכל, הנפש והגוף
והם מקבלים קיום מהקב"ה; וכאשר האדם עובד את ה'[12]- הוא מקבל קיום
מצד נפשו[13], וכשלומד תורה
מקבל קיום מצד שכלו, וכאשר גומל חסדים אז יש לו קירוב אל השי"ת מצד הגוף ואז הוא
מקבל קיום מצד גופו[14].
[1] צריך
להבדיל בין "צריך" ל"רוצה". הקב"ה לא צריך את העבודה
במובן הזה שהוא ח"ו מקבל תועלת מהעבודה- ואסור לומר דבר כזה כי אז
משמע שהקב"ה הוא חסר ח"ו דבר שלא יעלה על הדעת. מה שאנחנו כן נראה בפרק
זה, זה שאנחנו מקבלים תועלת מעבודת ה' והקב"ה רוצה שנקבל תועלת זו
[2] מדוע
הקב"ה לא רוצה בתועלת הרשע, הרי אם יתקרב עי"ז לה' שזהו עניינו של
הקרבן- מדוע הקב"ה לא רוצה בזה? הסבר נפלא אמר לי חברי ר' יואב זוארץ
הי"ו: יש בקרבן שתי תועליות- כפרה על החטא והתקרבות לה' ("קרבן"
מלשון קירוב), וחילוק יש ביניהם: כדי להתכפר מספיק שהאדם יקריב קרבן ואין הוא צריך
לנקוט כל פעולה נוספת, אבל כדי שהאדם יתקרב ע"י הקרבן לה' זה צריך לבוא גם
מהאדם עצמו ( אחד הביטויים לזה הוא אולי כמו שאמרו שכאשר אדם היה מקריב קרבן היה
אומר שכל מה שעושים לקרבן ראוי היה להיעשות בו; וראה רמב"ן על התורה ויקרא
א', ט'); ואם האדם הוא צדיק- אז בנוסף לכפרה הוא גם מתקרב לה', אבל הרשע אינו כן-
ואינו מתקרב לה' על ידי הקרבן כיון שאיננו טהור. על כן, התועלת היחידה שהרשע יקבל
מהקרבן זו הכפרה וזאת הקב"ה לא רוצה! וכן משמע בבירור מדברי המהר"ל בפרק
ב', שהרשע מפני היותו לא טהור- התועלת שיקבל מהתפילה לא תקרב אותו לה' אלא להיפך:
"...והתפילה היא כמו שהאדם הוא בשעת תפילה שהוא בעל גוף לגמרי- ויתן לו
עוד שיהיה נמשך אחר הגוף לגמרי ודבר זה הוא תועבה בודאי... שאם היה תפילתו
שיתן השי"ת אליו צורך חיותו כדי שיעבוד השי"ת וילמד תורה שהוא דבר שאינו
ענין גופני, אם כן למה מסיר אזנו משמוע תורה? ומאחר שמסיר אזנו משמוע תורה- אם כן
התפילה היא לצורך גופו בלבד ודבר שהוא לצורך גופו בלבד דבר זה הוא תועבה"
עיי"ש שכל מטרת התפילה היא רק לסייע לעבודת ה' ולא כדי לסייע לגשמיות שאז
התפילה אינה רצויה לפני ה'
[3] (שכלפי
הקב"ה זה כמובן מתבטא במצוות המעשיות)
[4] המהר"ל
יסביר את זה בהמשך; בעבודת הקרבנות יש נסכים (דומם), מנחות (צומח) וקרבנות (חי)
ובהקרבתם אנו מבטאים שכל המציאות שייכת להקב"ה
[5] כפי
שראינו, הקב"ה לא צריך את הקרבן ולא משלימו ח"ו אלא הקרבן רק מראה
שה' שלם, ולכן המשל והנמשל לא לגמרי דומים כיון שאצל האדם הלחם הוא ממש השלמתו
[6] תנחומא
פרשת צו
[7] המדרש מתאר את בלעם כ"סנגורם של אומות העולם", דהיינו
שהוא מייצג את כל העולם כנגד עמ"י
[8] עיקרון
בספרי מהר"ל, כשחז"ל מזכירים מספר מסויים הם מזכירים אותו בשל עניין מהותי
ולא כמותי. פעמים רבות נתקלים במספרים שלכאו' לא הגיוניים מבחינה מספרית, כיון
שרצו להעביר עניין פנימי ע"י המס'. דוגמא לדבר: חז"ל אומרים (פסחים
צ"ד. ובעוד מקומות) שגודלה של מצרים הוא 400 פרסה על 400 פרסה, ולמרבה הפלא
חז"ל אומרים (מגילה ג'. ובעוד מקומות) את אותו הדבר גם על ארץ ישראל! היעלה
על הדעת שא"י ומצרים הם אותו הגודל? ודאי שלא! וכן על זה הדרך
[9] לכאורה
קשה, הרי אמור להיות בדיוק להיפך! ה"בכח" הוא אחד וכאשר הוא נפגש
עם העולם ויוצא אל ה"פועל" הוא מתרבה! וכאן אומר המהר"ל, שלמרות
שה"בכח" הוא בריבוי אבל ה"פועל" הוא אחד. ונראה לענ"ד
שיש לחלק ולומר כך: יש שני סוגי ריבוי. יש ריבוי שנובע מה"בכח" ישירות,
וכשהוא מתבטא בעולם הוא מופיע כצדדים רבים של דבר שלם. לעומת זאת, יש ריבוי שהוא
לא מבטא את כל הצדדים של ה"בכח" כיון שאינו נובע ממנו ישירות ולכן הוא
לא דבר שלם והוא מבטא ריבוי ללא אחדות. לכן, ה"בפועל" של האבות הוא מבטא
אחדות ("יעקב חבל נחלתו"), ואילו ה"בפועל" של בלעם מבטא
ריבוי. זה כמובן מתחבר גם להבדל הבסיסי שבין אומות העולם לעם ישראל- שישראל הם עם
אחד ולא אוסף של פרטים, וראה מהר"ל נצח ישראל פרק י' שזה נובע מכך שעם ישראל
הם "מאמיתת עצמו יתברך". ומצד הכח הוא הריבוי- כלומר אמנם הכח הוא אחד
אבל מהמפגש של הכח עם העוה"ז נוצר הריבוי ולכן מצד הכח הוא הריבוי (כפי
שהמהר"ל כותב על הקב"ה "ובכוחו הוא הריבוי"). וראה באר הגולה,
באר רביעי לגבי ענין התפילין של ראש ושל יד
[10] ולכן נקרא
הצדיק "צדיק"- משום מידת הצדק שנמצאת בו, וראה בנתיב הצדק פ"א.
[11] באמירה הזו
מסביר המהר"ל מהיכן נובע החילוק שבין הצדיק לרשע: לצדיקים יש מרכז,
"נקודה" שמאחדת אותם- "יושר" שהם לא יוצאים ממנו ולעומתם-
לרשעים אין שום דבר שמאחד אותם תחת הגדרה אחת, וגם אם יש להם הגדרה זמנית הרי שהיא
תחלוף כיון שאיננה נצחית כמו התורה שהיא היושר. וראה נתיב התורה פ"א, ובהקדמת
המהר"ל לספר
[12] (מקריב
קרבן/ מתפלל)
[13] המהר"ל
מסביר שהמקריב קרבן כאילו הקריב את נפשו, ולגבי תפילה אמרו חז"ל "איזהו
עבודה שהוא בלב? הוי אומר זו תפילה"- כלומר שגם התפילה היא עבודה מצד הנפש
[14] המהר"ל
אומר: "ועם כי פירשנו פירושים נכונים וברורים בפרק משה קיבל... יש לך עוד
לדעת וכו' ", ראה שם (דרך חיים פרק א' משנה ב'). החילוק הוא שהמהר"ל שם
מסביר את פעולת התורה, העבודה וגמ"ח על העולם כולו- כלומר מהצד הכללי לעומת
כאן שהמהר"ל מסביר את פעולתם על האדם הפרטי
תגובות
הוסף רשומת תגובה