ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב העבודה פרק ו'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ו'

● האדם צריך להשפיל דעתו ומחשבתו לפני ה' ● כאשר לאדם יש גובה מקום יש לו ג"כ גובה דעת ● העני הוא השפל והוא המקבל ● הרגליים הם התחלת הכל והם סוף האדם ● הידיים הם כלי המעשה ● חילוק הרגליים הוא יציאה מרשות העילה ● ענין המלאכים- שאינם מסולקים מהקב"ה ● הערוה היא הסתלקות מרשות העילה ● הרגליים מורים על פחיתות ● הסרת המנעל במקום קדושה ● עבודת הכהנים היא ע"י הגוף ● הכרובים פניהם זה כנגד זה ● הזכר משפיע והנקבה מקבלת ● האדם מקבל ע"י שאין לו צורה ● לא יכוין אל המילים בתפילה ● הלב הוא החיים בפועל והתקוה אינה בפועל ● בית הכנסת מיוחד לרבים ולכן שם מקום הרינה ● "הללויה" מורה על אמיתת עצמו יתברך ● שם י-ה הוא שם אחד ● יש התעלות מצד האמצע ומצד הסוף ● לעוה"ז יש דביקות בעוה"ב ● אלפא ביתא זה התורה ● יש שלוש מדרגות עד העוה"ב ● הברכה יותר מן התהילה ● האור בא מלמעלה ● ניסי יציאת מצרים היו מעל הטבע ●

בפרקים הקודמים עסקנו בעיקר במהות התפילה באופן כללי. כעת המהר"ל מתחיל לעסוק בענייני התפילה עצמה.

"ממעמקים קראתיך ה' ". כפי שאמרנו, צריך האדם להרגיש כאשר עומד הוא בתפילה שהוא העלול והשי"ת הוא העילה ולכן הוא צריך אליו, וכדי להרגיש זאת האדם צריך, מלבד השפלת דעתו ומחשבתו כלפי ה', לעמוד במקום נמוך, כי כאשר האדם עומד במקום גבוה אי אפשר שלא יהיה לו גובה הדעת גם כן, וגם אם אין לו- צריך לבטא את שפלותו כלפי הקב"ה ושהוא מקבל ממנו[1].

המתפלל צריך שיכוין רגליו. על האדם להכיר שאין לו שום דבר מעצמו והכל מהקב"ה, ולכן רגליו צריכות להיות ישרות וידיו כפותות על לבו שזה מורה שהאדם לא יכול לפעול דבר[2]; ועוד, שהרגליים מורות על הפחיתות וכדי להידבק בהקב"ה צריך לסלק את הפחיתות הזאת.

בירושלמי[3] מובאת מחלוקת האם השוואת הרגליים צריכה להידמות למלאכי השרת- "ורגליהם רגל ישרה" או לכהנים שעבדו את עבודתם עקב בצד גודל. וביאור המחלוקת הוא האם האדם צריך להידמות למלאכים ולהשוות לחלוטין את רגליו, כך שרגליו אינן יכולות לפעול והוא לגמרי תחת רשות העלה[4] וזהו ענין המלאכים שהם לגמרי תחת רשות העלה[5]. וכאשר רגליו אינן יכולות לפעול אז האדם כולו לא יכול לפעול לפי שהרגלים הם סוף האדם[6]. ולמ"ד ככהנים, כדי שלא יגלה את הערוה ובזה מסתלק מהקב"ה.

בתפילה יש שני צדדים- צד רוחני (הדיבור) וצד גשמי (האדם), ונחלקו האם האדם יכול להיכנס לגמרי תחת רשות העלה אע"פ שהוא גשמי או לא.

וקיימא לן שהאדם צריך להיות דומה בתפילתו למלאכי השרת.

המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה. האדם צריך לעמוד כעבד לפני רבו ולכן ישפיל מבטו ויעמוד ביראה, ומצד שני האדם תלוי בעלה וצריך אליו ולכן ישא לבו למעלה[7].

המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו. וזה נרמז בכרובים שהיו פניהם זה כנגד זה- כחבת הזכר לנקבה[8].

כעת עובר המהר"ל לעסוק בענין הכוונה הראויה בתפילה. המתפלל צריך לחשוב שהוא לא בריה בכלל ואפילו לא עשב[9], ולבטל את צורתו שעושה אותו לאדם בפני עצמו ורק אם עושה כן תפילתו נשמעת[10].

עוד משלימות התפילה שתהיה בלשון תחנונים, והיינו שלא יחשוב שראוי לו מצד הדין שתפילתו תתקבל[11].

למרות שטוב להאריך בתפילה, והמאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם ומאריך ימים, לא יעיין בה. והיינו שיאמר את המילים בהמשכה יתירה או שיפסיק בין מילה למילה ומתוך כך יכוין אל המילים שהוא מוציא, ואין זה הגון לפי ש"אי אפשר לפרש הסוגיה רק כך".

והטעם הוא, שהתפילה היא תוחלת (תקוה) ואינה נמצאת בפועל ואילו הלב הוא בפועל וכאשר מעיין בתפילה זה מנוגד אל החיים- "תוחלת ממושכה מחלת לב"[12].

הגמ'[13] אומרת ששלושה דברים מזכירים עוונותיו של אדם: קיר נטוי, עיון תפילה ומוסר דין על חברו. כאשר הולך תחת קיר נטוי מראה בזה שהוא סומך על עצמו שהוא צדיק, וכן המוסר דין על חברו; והמעיין בתפילתו- לפי שלא היה לו לעיין מזכירים את חטאיו[14].

כמו כן, אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת לפי ששם השכינה[15].

האדם צריך לומר פסוקי דזמרא, כדי להלל את הקב"ה בכל יום. בעשרה מאמרות נאמר ספר תהילים וגדול שבכולם "הללויה" לפי שכולל שם שבח בבת אחת, דהיינו שהוא מורה על אמיתת ה' והאדם נותן שבח על פעולות ה' בעולם שמסודרות מאמיתתו, משא"כ בשאר השבחים[16].

במזמורים יש חמש פעמים הללויה כנגד הה"א בשם י-ה, ובמזמור האמצעי ("הללו את ה' מן השמים") והאחרון ("הללו א-ל בקדשו") יש עשרה כנגד היו"ד שבשם י-ה, כיון שהאדם יכול להתעלות למדרגת היו"ד רק מצד האמצע ומצד הסוף[17].

ותקנו את פסוקי דזמרא לפני התפילה, כמו שכתוב "לשמוע אל הרינה ואל התפילה"[18].

ולפני פסוקי דזמרא תקנו לומר "אשרי", משום שכתוב בו "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" ומשום שהוא מסודר בצורה של אלפא ביתא.

מסביר המהר"ל שהפרנסה היא החיים הגשמיים של האדם, והדביקות שיש לאדם אל העוה"ב היא מצד החיים ואשרי מסודר בסדר של אלפא ביתא כדי להראות שהחיים הללו הם חיים נצחיים לפי שזו מדריגת התורה שכתובה בכ"ב אותיות. ולכן צריך את שני הטעמים הללו[19]. ונאמר בלשון נסתר- "פותח את ידך" ולא בלשון נוכח- "תפתח את ידך" שכן זה מרמז על הרצון הנסתר[20].

וצריך לומר אשרי ג' פעמים ביום שזה כנגד שלושה עולמות- מדרגות, שיש עד המדרגה של העוה"ב והם רמוזים ב"קדוש קדוש קדוש"- וכמובא בתרגום יונתן: "קדיש בשמי מרומא, קדיש על ארעא, קדיש לעלם ולעלמי עלמיא"[21].

אסור לדבר בין ישתבח ליוצר אור, כיון שהכל הוא שבח אחד להקב"ה. ויש הבדל בין פסוקי דזמרא שאפשר לומר בכל יום לבין הלל של יו"ט, שההלל רגיל הוא על ניסים הקורים מדי פעם ואילו השבח הזה הוא על דברים תמידיים ולכן הוא מסודר לפני התפילה ואילו ההלל של יו"ט אחרי התפילה.

והסדר של התפילה הוא הסדר הראוי מהנמוך לעליון: קודם כל משבחים את הקב"ה על הפעולות הגדולות שעושה בעולם (פסוקי דזמרא), אח"כ על המאורות שנהנים מהם הבריות (יוצר אור) שבא מלמעלה, אח"כ על התורה[22] (אהבה רבה) שהקב"ה נתן לנו, ולבסוף על הניסים שנעשו לנו ביציאת מצרים שהם מעל הטבע בניגוד לדברים הקודמים ולכן קבעו את ברכת "אמת ויציב" אחרי ק"ש כדי להבדיל ביניהם.

---

[1] האדם הוא חסר וצריך השלמה, וכאשר האדם מכיר בחסרונו ומבטא זאת- אז האדם מקבל השלמה אך כאשר האדם לא מכיר בכך ומראה בעצמו שהוא שלם אין הוא מכין את עצמו להיות כלי קיבול לקבל את ההשלמה. וראה בנתיב התורה, פרק ב'

[2] ע"י הרגליים האדם הולך ממקום למקום ובעזרת הידיים הוא מבצע את פעולותיו, ויש בזה ביטוי- כפי שנראה בהמשך, לכך שהאדם הוא ברשות עצמו ואין הוא תחת רשות הקב"ה. אמנם יש צד שהאדם הוא ברשות עצמו ויש לו בחירה חופשית, אך זה רק כלפי עצמו; אולם בשעת התפילה כשהאדם עומד לפני ה'- כלפי הקב"ה האדם הוא כלום ולכן צריך לבטל את עצמו כליל בתפילה

[3] ברכות א', א'

[4] והיינו שאע"פ שיש לו לאדם בחירה חופשית, אין הוא יכול לצאת מרשות העלה

[5] המהר"ל מביא כדוגמא את החיות שהם תחת כסא הכבוד שרגליהם רגל ישרה, ואין להם יכולת לצאת מרשות העלה. ועיין בנצח ישראל פכ"ב

[6] הם שולטים על האדם- הם יכולים להזיזו ממקומו, דהיינו להוציא את האדם מדביקותו בהקב"ה כפי שהסביר המהר"ל בפ"ד בענין קביעות המקום

[7] יש בתפילה שני צדדים- יראת שמים ואהבת ה'. מצד אחד האדם מרגיש בעצמו שהוא חסר וזה היראה, ומצד שני שהוא מקבל השלמה מה' ומצד זה הדביקות- האהבה להשי"ת

[8] דהיינו שיש כאן חיבור מוחלט בין העלול לעלה, כמו שהזכר משלים את הנקבה. ראה למשל נתיב העבודה פ"ג

[9] שאלה: אם כך הדבר, מדוע ב"אלוקי נצור" אנו אומרים- "ונפשי כעפר לכל תהיה"? והרי האדם צריך לבטל עצמו לחלוטין! ואולי יש ליישב בפשטות ששם הכוונה היא כלפי בני אדם ואכן כלפיהם אין האדם צריך לבטל עצמו מכל וכל, וכאן כשאנחנו מדברים כלפי הקב"ה האדם צריך להתבטל לגמרי

[10] זה ממשיך את אותו רעיון שראינו לעיל, שאדם צריך להפוך את עצמו לכלי קיבול ולהיות עניו; הצורה היא רוחנית ולכן היא משפיעה, וכדי לקבל האדם צריך לבטל את צורתו ולבטא את זה שהוא "כחומר ביד היוצר"- הוא חומרי וחסר ותלוי לגמרי ביד הקב"ה

[11] ראה בפ"ב

[12] נלע"ד להסביר כוונת המהר"ל, שע"י התפילה שהיא אינה בפועל האדם מקבל חיים בפועל (יש לאדם חיסרון והתפילה משלימה את החיסרון). אך כאשר האדם מעיין בתפילה הוא הופך את התפילה להיות בפועל (מ"תקוה" היא נהפכת ל"מציאות"), וכאשר היא בפועל אצל האדם- האדם הוא לא חסר ולא מקבל חיים בתפילתו. כלומר: האדם צריך להדגיש בתפילתו שהוא חסר ולכן התפילה צריכה להיות דבר שהוא מקווה ומייחל אליו, וזאת המחשבה שצריכה ללוות אותו בתפילתו. כמובן שאין הכונה בזה שהאדם לא יבין אל מה הוא מייחל ומשתוקק. וראה מה שהסברנו בהמשך

[13] ברכות נ"ה.

[14] יש כאן בעיה משלושה צדדים: האדם חושב כלפי עצמו שהוא צדיק (קיר נטוי), האדם חושב כלפי חברו שהוא צדיק (מוסר דין על חברו) ועיון תפילה- כפי שאמרנו, כאשר תפילתו בפועל הוא חושב שהוא שלם ולא צריך לקבל השלמה מהקב"ה ולכן יש כאן בעיה כלפי הקב"ה שהוא חושב עצמו לשלם. ולכן כאשר אדם חושב כן- מזכירים לו שהוא לא מושלם ו"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז', כ')

[15] (ואין השכינה שורה אלא בעשרה, כמו שראינו בפרק הקודם)

[16] כלומר שבשאר השבחים יש רק שבח, אך ב"הללויה" יש גם שם "י-ה" בנוסף לשבח והיינו שזהו שבח מצד השם- מצד אמיתת הקב"ה

[17] הכוונה בזה לענ"ד, שכידוע הקב"ה ברא את העוה"ב והעוה"ז ביו"ד וה"א, "כי בי-ה ה' צור עולמים". היו"ד, מסביר המהר"ל אינה מתחלקת ולכן היא מבטאת את העוה"ב ואילו האות ה"א מתחלקת- והענין הוא שהעולם הזה הוא גשמי ולכן הוא מחולק ואילו העולם הבא הוא רוחני ועליון ולכן הוא אחדותי; אלא, שלמרות שהעולם הזה הוא גשמי יש בתוכו- באמצעו חיבור למדריגה של העולם הבא. וכן בסופו של העולם הוא יהפוך לעולם אחדותי ושלם, לאחר שיצא מן הכח אל הפועל. ולכן הקב"ה ברא את שני העולמות כעולם אחד (שיש חיבור ביניהם), וכדברי המהר"ל: "כי שם י-ה הוא שם אחד"

[18] כדי שקודם כל האדם ישבח את הקב"ה וייצור את היחס הנכון בין העלול לעילה ורק מתוך ההכרה בזה ראוי שתתקיים תפילתו ויושלם חסרונו

[19] כלומר, הדביקות של האדם בעוה"ב היא דרך העולם הזה למדרגה הרוחנית של העוה"ב. ואי אפשר להידבק בחיים הנצחיים ע"י התנתקות מהעולם הזה כי סוף- סוף האדם הוא גשמי; אלא שיש לדבוק בצד הרוחני העליון שנמצא בתוך החיים הגשמיים- החיים בעצמם

[20] (חיבור עליון, במדרגת העוה"ב)

[21] נראה שכוונתו שישנם שלושה דרגות: יש רוחניות שנמצאת בתוך החומר "קדיש על ארעא" וכמו השכל הנמצא בתוך הגוף החומרי, יש רוחניות הנמצאת מעל העולם אך צמודה אליו ואינה נבדלת ממנו לחלוטין- "קדיש בשמי מרומא", ויש רוחניות הנבדלת לגמרי מהחומר והיא המדריגה הנצחית של העוה"ב- "קדיש לעלם ולעלמי עלמיא" שזו הדביקות המוחלטת של האדם בה'. כיוצ"ב ביאר המהר"ל בפ"א מנתיב התורה לגבי התורה שהיא נבדלת לגמרי מהגשמיות ולעומת היובל שאע"פ שהוא מנותק מהגשמיות אבל יש לו שייכות לעוה"ז הגשמי עיי"ש. כל מה שמבאר המהר"ל כאן לגבי אשרי נמצא בנצח ישראל פרק י"ג; וראה שם גם בפרק ט' לגבי התורה שניתנה באלפא ביתא

[22] (ובזה שנתן לנו את התורה מראה שאוהב אותנו והבריות נהנים בזה יותר מהמאורות. וראה בהקדמה לתפארת ישראל לגבי "שלא ברכו בתורה תחילה")