ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב העבודה פרק ז'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ז'

● הלילה הוא העדר ● אחדות ה' מתגלה בבוקר ובלילה ● המספר שבע- מלשון שביעה ושלימות ● הלילה והיום משלימים זא"ז ● אין ראוי לשבח את ה' על חצי דבר ● האור הוא המעלה של העולם ● בלילה צריך שמירה ● ברכת השכיבנו ● ענני הכבוד זה דבר יותר עליון מיציאת מצרים ● אורך הברכה הוא לפי הענין ● מנהג אבותינו תורה היא ● הקב"ה מנהיג את עולמו בחסד ובטוב ואינו משקר באמונתו ● המציאות הוא טוב ● אהבה רבה ואהבת עולם ● היום יש בו פנים מאירות של אהבה יתירה ● הלילה והבוקר כנגד הגלות והגאולה ● ה' הוא אחד בעצמו ● שם המיוחד שייך לישראל ● אחדות ה' תיגלה לעתיד לבוא ● ישראל הם אומה אחת ● יעקב הוא אחד לגמרי והשבטים אחד לגמרי ● היחיד מקבל מלכות ה' ע"י הכלל ● בשכמל"ו- בביהמ"ק וביוה"כ ● הנשמה היא בנסתר ● מצד הנשמה האדם דומה למלאך ● ישראל מעידים על אחדות ה' ●

עניינה של קריאת שמע היא לייחד את ה', ולכן אומרים אותה בשחרית ובערבית: בלילה- שכל המציאות אינה קיימת ורק הקב"ה קיים (כל הבריאה נאספת אל הקב"ה) זה מורה על אחדותו[1], וביום- שהמציאות קיימת אלא שהכל ממנו, זה גם כן מורה על אחדותו.

בבוקר יש שתי ברכות לפני ק"ש ואחת לאחריה, ובלילה שתיים לפניה ושתיים לאחריה ובסה"כ שבע, לפי שהמספר שבע מציין מספר שלם והוא מלשון שׂביעה ושלימות. ועוד, שהיום והלילה ביחד הם דבר שלם הראוי למספר שבע, והם משלימים אחד את השני; ולפיכך צריך להזכיר מידת יום בלילה ומידת לילה ביום, גם כדי שיהיה שבח שלם ולא ראוי לשבח את הקב"ה על חצי דבר, וגם כדי להורות שה' הוא אחד שברא את כל העולם ואין רשויות נפרדות וזה מתבטא בייחוד ביום ובלילה- שהם שני הפכים ושניהם מה'[2].

כעת המהר"ל מבאר לנו את סדר הברכות. הברכה הראשונה היא על האור (יוצר אור), שהיא המעלה היותר עליונה של העוה"ז[3], ואח"כ הברכה השניה היא על התורה (אהבה רבה/ אהבת עולם[4]) שהיא נבדלת מהעולם הזה ויותר במעלה; אח"כ קריאת שמע היא כנגד מלכות שמים- אחדות ה' בעולם וזה יותר מהתורה[5], ואחריה אמת ויציב- שהקב"ה הוציאנו ממצרים ע"י ניסים ונפלאות שזה מצד מלכות שמים שהקב"ה יחיד בעולמו ואין לו שיתוף כלל עם הנמצאים[6] ולכן עושה בעולם כרצונו.

ויש כאן שלוש הנהגות: סדר עולם (יוצר אור), הנהגה שכלית (אהבה רבה/ אהבת עולם) והנהגה שלא בדרך הטבע (אמת ויציב) כאשר האחרונה היא לאחר ק"ש כיון שהיא מעל לטבע[7].

ובלילה יש ברכה נוספת- "השכיבנו", כי בלילה צריך שמירה ועניינה של ברכה זו הוא שהקב"ה פורש סוכת שלומו עלינו. וזה יותר עליון מ"אמת ואמונה" לפי שלא רק שה' מוציאנו מרשות אחרים אלא גם מכניסנו לרשותו ואין לאחרים רשות לגעת בנו, ולכן זה גאולה אריכתא- שיש לה שני צדדים: ההוצאה מרשות אחרים וההכנסה לרשותו. וברכה זאת קטנה לעומת אמת ואמונה משום שאינה כ"כ גדולה[8] כי אין בה ניסים ונפלאות והיא הברכה השביעית[9]; ומה שלפעמים מאריכים בפיוטים- זה לא נקרא אריכות משום שזה לא בקביעות.

אומרים אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בערבית מכיון שהקב"ה מנהיג את עולמו בשתי מידות: החסד והטוב- כנגד הבוקר שאז העולם ראוי לטוב וה' מיטיב לו, ומצד שה' לא משקר באמונתו ולא עוזב את העולם- כנגד הלילה, ולכן הגאולה מורכבת משניהם- "אמת ויציב" כנגד מה שה' עשה לנו חסד (ניסים ונפלאות), ו"אמת ואמונה" כנגד זה שה' לא עזב אותנו בגלות מצרים[10]. ועוד, שהעולם לא קיים בלילה והוא חוזר לה' וכאילו אנחנו נותנים להקב"ה את נשמתנו בפיקדון, ומאמינים שיחזיר לנו הפיקדון בבוקר[11].

ונחלקו בגמרא[12] אם לומר אהבה רבה או אהבת עולם, והגאונים הכריעו לומר בבוקר אהבה רבה ובלילה אהבת עולם. וההפרש שביניהם הוא שאהבה רבה מציינת את גודל האהבה שזה ניכר יותר ביום (חסד), ואהבת עולם מציינת את נצחיות האהבה שזה שייך בלילה שאנו מאמינים בו שהאהבה תהיה נצחית בלי שינוי[13], והלילה הוא סימן לגלות שאנו מצפים לאור הגאולה ומאמינים שלא יעזבנו; והכל ענין אחד- "אמת ויציב" כנגד "אהבה רבה", ו"אמת ואמונה" כנגד "אהבת עולם".

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". "שמע ישראל"- כי הקב"ה מולך על אומה ולא על יחידים, וזה שייך דוקא בישראל שהם אומה אחת; ואומר בלשון "שמע ישראל" לפי שכל יחיד ויחיד מדבר בשם כלל האומה[14] ובגלל שזו הלשון הכתובה בתורה. "ה' אלוקינו"- לפי שצריך לקבל עליו את מלכות ה', ומלכותו על עמ"י היא מצד שם המיוחד[15] ולכן אומר "ה' אלוקינו". ואומרים "ה' אחד" כיון שענין מלכותו של ה' היא שהוא אחד ואין האחדות הזאת מצד עם ישראל (מצד שהוא "אלוקינו") אלא מצד עצמו.

"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". הגמ'[16] מספרת שביקש יעקב לגלות את הקץ לבניו, אלא שנסתלקה ממנו שכינה וחשש שמא יש פסול בבניו; אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד - כך אין בלבנו אלא אחד". מספרת הגמ' שבאותה שעה פתח יעקב ואמר "בשכמל"ו".

מבאר המהר"ל שקבלת מלכות שמים שייכת דוקא לשבטים ולא ליעקב, משום שהם בתחתונים ורק על ידיהם מלכות שמים שלימה אבל יעקב צורתו חקוקה בכסא הכבוד ולא נחשב שהוא בתחתונים[17]. ואמרו "כשם שאין בלבך רק אחד כך אין בלבנו אלא אחד"- משום שכמו שיעקב הוא אחד כך השבטים נעשים אחד ע"י יעקב[18], וזה נרמז במילה אחד- האל"ף זה כנגד יעקב, החי"ת כנגד שמונה בני האמהות והדל"ת כנגד ארבעת בני השפחות[19].

ויעקב ענה לעומתם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וזה ראוי ליעקב בפרט כיון שהשם הזה זה האחדות הגמורה של ה' וזה ראוי רק למי שאינו גשמי[20]; לכן בבית המקדש במקום "אמן" עונים "בשכמל"ו". אז מצד אחד איננו ראויים לומר את השם הזה בגלל שאיננו מספיק קדושים- עד כדי כך שאפילו משרע"ה לא אמרו, ומאידך ראויים אנו לומר זאת מצד הנשמה וכיון שזה קבלת מלכות שמים שלימה וכמו שיעקב אמרו- לכן קבעו חכמים שיאמרו בלחש, ואז אנחנו מבטאים שמצד הנשמה שהיא נסתרת אנחנו ראויים למדריגה הזאת ורק מצד הגוף החומרי איננו ראויים[21]. ומצד הנשמה האדם דומה למלאך, וכמו שהמלאכים אומרים בשכמל"ו ורק הגוף מעכב; וביום כיפור שישראל קדושים אף בגופם אומרים בשכמל"ו.

האותיות עי"ן ודל"ת שבקריאת שמע גדולות, כיון שישראל מעידים על אחדות ה' בעולם.

---

[1] ראה בנתיב זה, פ"ג

[2] ראה דברי המהר"ל בנצח ישראל, תחילת פ"א- "כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך. ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן. שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין" וחז"ל הרי אמרו לנו כבר (פסיקתא זוטרתא, בראשית, ל"ב, כ"ה) כי הגלות דומה ללילה והגאולה דומה לבוקר; והיינו, שכל המציאות היא אחת ומגלה את אחדות ה' בזה שאין שיתוף עמו כלל ח"ו. וראה עוד נתיב השלום, פ"א

[3] כפי שכותב פעמים רבות שהאור הוא המציאות, ראה למשל בנתיב התורה פ"ד

[4] בהמשך יבאר המהר"ל את החילוק ביניהם

[5] התורה היא מכוחו של ה' אבל המלכת ה' עניינה שהקב"ה הוא אחד בעצמו וודאי שזה יותר עליון מהתורה

[6] וא"כ אינו צריך להם והוא ברא את המציאות כולה

[7] ראה בסוף הפרק הקודם; והיינו שיש מצד הטבע בעוה"ז שתי הנהגות- סדר עולם והתורה, ונראה לי שזה מכוון גם כנגד דברי המהר"ל בתפארת ישראל (פ"ד) שיש שתי מנהיגים לעוה"ז- השמש, והאדם. השמש היא קיום המציאות במובנה הגשמי- היא קובעת את הזמן, היא נותנת גבולות לחומר ולכן היא כנגד מלכות אדום (ראה נצח ישראל פי"ז) המפתחת את העולם הגשמי; ומאידך, יש את מלכות האדם שהיא מצד התורה ולכן גם כן התורה מיוחדת ללילה (ראה למשל נתיב התורה פ"ד) וזה הצד הרוחני שבתוך העולם, ובלעדי התורה העולם לא מחובר עם מדריגת העוה"ב ואינו מתקיים. אלו ההנהגות הרגילות. אולם מעל לכך יש הנהגה שלא בדרך הטבע, דהיינו שאינה נוהגת בתמידיות כחלק מסדר קבוע. ואם כן יש כאן שלוש הנהגות של עוה"ז: מצד העולם עצמו, מצד הקב"ה (הנהגה שלא בדרך הטבע) ומצד התורה המופיעה ע"י האדם, שהיא (וגם הוא) האמצעי שמחבר את העולם אל ה'

[8] (למרות שהיא יותר עליונה מצד שה' מולך על עמ"י, מצד הפעולה בעוה"ז אינה גדולה)

[9] נראה מדברי המהר"ל שיש ענין שהברכה השביעית דוקא היא קטנה, ממה שכתב: "ולמשכילים ידוע שהברכה השביעית היא קצרה ואינה ארוכה". ויש לעיין

[10] וראה בהערה לעיל שהבאנו את ענין הבוקר והלילה כדימוי לגלות ולגאולה, וראה בהמשך הפרק שהמהר"ל אומר זאת במפורש

[11] נלע"ד שההבדל בין שני הפירושים הוא שלפי הפירוש הראשון שהקב"ה לא עוזב חסדו ממנו, הענין הוא שהקב"ה מאמין בעולם- "שומר אמונתו להם אף בצרתם", ואילו לפי הפירוש השני- אנחנו מאמינים בו שיחזיר לנו את הפיקדון

[12] ברכות י"א:

[13] (בלי קשר אם העולם ראוי לחסד או לא- כפי שאמר המהר"ל שביום העולם ראוי לחסד ובלילה ה' שומר אמונתו לנו וזה מצד נצחיות האהבה שיש להקב"ה לעם ישראל. וכן אנחנו מאמינים בו שלא יעזוב חסדו ממנו)

[14] ויכול לעשות כן משום שכולל עצמו בתוך האומה, ע"י שאומר "ה' אלוקינו" וכפי שנראה בהמשך, וכדברי המהר"ל: "ולא די רק אם אמר ה' אלוקינו שבזה הוא מכניס עצמו לעם ישראל שעליהם מלכות הקב"ה וכו'" וכן כותב: "היינו שכל אחד מישראל מקבל מלכותו יתברך עליו באמצעות כלל ישראל אשר הכלל מלכותו יתברך עליו"

[15] דהיינו שהחיבור של עמ"י להקב"ה הוא מצד השם המיוחד, ובדומה למה שכותב המהר"ל (נצח ישראל פי"א) שעם ישראל- בניגוד לשאר אוה"ע, הם מאמיתת עצמו ית' ונקראים בנים לה'

[16] פסחים נ"ו.

[17] כלומר: צורת ה"תם" של יעקב החקוקה בכה"כ (ראה הקדמה לתפארת ישראל), האחדות של יעקב- היא לא במדרגה של עוה"ז ולכן אינה מתפרטת; לעומתו, האחדות של השבטים זו אחדות ששייכת לעוה"ז ולכן זו אחדות שמתגלה ע"י ריבוי.

[18] ראה בנר מצוה שהמהר"ל דורש אחרת: האל"ף כנגד שבט לוי שהם נבדלים משאר השבטים, וכאן אומר שהיא כנגד יעקב. וצ"ע

[19] והיינו, כפי שכבר הערנו בהערה- יעקב הוא האחדות בכח שאינה שייכת לעוה"ז ולכן על ידו אין מלכות שמים שלימה, ולעומתו השבטים זה האחדות בפועל השייכת לעוה"ז

[20] נלע"ד להסביר שאנחנו אומרים שם "אדנות" בשמע ישראל,  דהיינו כל מה שאנו מייחסים להקב"ה זהו רק מצד פעולותיו בעוה"ז, אך ה"שם" עצמו שהוא מהות הדבר- האחדות השלימה (לא מצד ריבוי כוחות- כפי שנתפסים בעוה"ז, אלא הכל אחד) זה שייך דוקא לעליונים שנבדלים מהמציאות הגשמית החומרית בה הכל מחולק ומפורט

[21] המהר"ל אומר שיעקב היה "קדוש בעצמו", והיינו שגופו היה קדוש. יוצא מזה, שבאמת הגוף איננו מנוגד לנשמה ורק בדרגות התחתונות קיים הניגוד הזה שבין החומריות לרוחניות (ראה למשל נתיב התורה פי"ג) אך כשמתעלים שני הכוחות הללו משלימים זא"ז