ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב העבודה פרק ט'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ט'

● התורה מבטלת את הגיהנם ומנוגדת אליו ● עיקר לימוד התורה הוא הכונה והידיעה ● עיקר ק"ש הוא הקריאה ● המס' שנים מבטא פירוד ● הנחת תפילין מבטאת את מלכות ה' על האדם ● בק"ש עמ"י מעיד שה' אחד ● דבר מאוס ומגונה מרחק מלכות שמים ● ראוי שיניח תפילין גם במנחה ● תפילין מלשון תפילה ● האדם דומה למזבח ● התפילה דומה לקרבן ● גם במצרים עם ישראל עבד את ה' ● התפילה היא בקשה ומדת הרחמים ● י"ח מדרגות במדת הרחמים ● הצדדים הם ששה ויחד עם האמצעי שבעה ● שם הוי"ה הוא מדת הרחמים ● האדון ראוי שיפרנס את עבדו ● צרכי האדם מושפעים מצד הה"א האחרונה של שם הוי"ה ● המינות שייכת בקטון ולא בגדול ●

"כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם"[1] לפי שהגיהנם הוא היעדר ולכן ראוי לחוטאים, משא"כ התורה שהיא בשלימות- אלא שעיקר התורה הוא הידיעה ולכן האדם לא יכול להשיג אותה בשלימות ולכן אמרו חכמים כל הקורא ק"ש שזה מקביל לתורה ועיקרה הוא הקריאה ולא הכוונה; וכאשר מדקדק באותיותיה אז הקריאה היא בשלימות. ועוד, שק"ש מבטאת את אחדות ה' והגיהנם מבטא פירוד ולכן נברא ביום השני[2] ולכן קריאת שמע מבטלת את הגיהנם[3].

כעת המהר"ל עובר לדבר על הדמיון שבין ק"ש לתפילה ועל ההבדל ביניהם.

הגמ'[4] אומרת שאם אדם קורא ק"ש ומתפלל- "כמו חלב ודשן תשבע נפשי" ולא עוד אלא ש"נוחל שני עולמים- העוה"ז והעוה"ב".

קריאת שמע ותפילה עניינם חיבור העלול עם העלה ובזה האדם משלים את חסרונו[5]- כמו שכתוב "תשבע נפשי", ונוחל שני עולמות לפי שהוא דבק בהקב"ה שהוא העלה לעוה"ז ולעוה"ב[6].

"אמר עולא: כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין - כאילו מעיד עדות שקר בעצמו". ע"י התפילין שם ה' נקרא עליו- כלומר שה' מולך עליו; ולכן אם האדון מניח לעבדו תפילין הוא יוצא בזה לחירות (לפי שעבד ה' לא יכול להיות עבד בו"ד) , וקריאת שמע היא עדות שישראל מעידים שה' אחד ולכן אם אין התפילין עליו הוא כמעיד עדות שקר בעצמו[7].

"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים". כלומר שלא עשה את המצוה כתקנה כי התפילין הוא משלימות המצוה. ולכן: "הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה - יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל", דהיינו שקודם יסלק את הדבר המאוס והמגונה, אחר כך מטהר את עצמו (נט"י)[8] ורק אחרי ששם ה' נקרא עליו יכול לקבל מלכות שמים ע"י ק"ש ותפילה.

יש בק"ש רמ"ח תיבות כולל "ה' אלוקיכם אמת" שאומר הש"ץ (ושומע כעונה), וגם ללא הש"ץ- כאשר אומר "ה' אלוקיכם אמת" זה נחשב כמו פעמיים כי אפשר לומר שהכוונה היא כלפי מעלה "אני ה' אלוקיכם אמת" או שהכוונה כלפי מטה "ה' אלוקיכם אמת"[9]; וכן הג' פרשיות משלימות לרמ"ח.

והענין הוא, שרמ"ח תיבות הם כנגד רמ"ח איברים שבאדם והיינו שמקבל על כל גופו את מלכות ה'.

עד כאן ראינו את הקשר שבין ק"ש לתפילה- שבשניהם האדם מקבל על עצמו את מלכות ה'. אלא שיש הבדל ביניהם: בק"ש מקבל את גזירותיו (המצוות) ואילו בתפילה מראה שהוא עבדו בכך שהוא תלוי בו וצריך אליו ובלעדיו אין לו כלום. ומהצד המשותף שלהם- התפילה ג"כ שייכת לתפילין, אבל במנחה לא חייב להניח תפילין כיון שאין ק"ש[10].

אבל נראה שיש שייכות לתפילין גם לתפילת מנחה וראוי להניח אף במנחה- לפי שתפילין זה מלשון תפילה, וכמו שהתפילה היא השלמת צרכו של האדם כן גם התפילין- ע"י ששם ה' נקרא עליו מקבל חיוּת (אריכות ימים)[11].

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב: ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' ".

האדם דומה למזבח והתפילה נתקנה כנגד עבודת הקרבנות, ולכן כאשר עושה את כל עבודת ההכנה לתפילה ומתפלל- כאילו הקריב את נפשו כקרבן. ונטילת הידים נחשבת לו כטבילה.

התפילה היא מיד לאחר ק"ש כדי לסמוך גאולה לתפילה, והיינו שלא רק שה' הוציאנו ממצרים אלא גם הכניסנו לרשותו (כפי שמבטאת התפילה- התדבקות העלול בעלה)[12]. וגם אם אנחנו משועבדים מ"מ אנחנו דבוקים בה' לגמרי[13] ואין המזיקים יכולים לשלוט בנו[14]. ודביקות בה' היתה לנו גם כאשר היינו משועבדים למצרים, ולכן לא מספיקה התפילה לבדה.

כעת אנו עוברים להתעסק בפרטי תפילת שמונה עשרה.

חז"ל שואלים[15] כנגד מה תקנו י"ח ברכות? ועונים שלוש תשובות: א'. כנגד י"ח אזכרות שאמר דוד ב"הבו לה' בני אלים". ב'. כנגד י"ח אזכרות שבקריאת שמע. ג'. כנגד י"ח חוליות שבשדרה. מסביר המהר"ל שהדעה הראשונה האומרת שזה כנגד האזכרות ב"הבו לה' בני אלים" סוברת כך מכיון שהתפילה היא בקשה ומידת הרחמים, ויש י"ח דרגות של מידת הרחמים וזה מתבטא ע"י שם הוי"ה- שיש שש צירופים בג' אותיות ראשונות ועוד י"ב כשמצרפים להן את האות ה"א שבסוף[16]; ומצד מידת הרחמים ה' ירחם עליו ויתן לו צרכיו. והיינו מצד הקב"ה עצמו. ומי שסובר שזה כנגד אזכרות שבק"ש- סובר שהקב"ה יתן לו צרכו מצד דביקות האדם בה' (יחס של אדון ועבד), שה' הוא מלך על האדם ע"י ק"ש. ומי שאמר כנגד י"ח חוליות שבאדם- זה מצד שהאדם מכניע קומתו לפני ה' ולכן ראוי לרחם עליו[17]. והחוליות בשדרה מחולקות- י"ב גדולות ושש קטנות, וכן התפילה מחולקת- י"ב ברכות הם צרכי האדם ושש הם שבח הקב"ה; וכמו שאמרנו, גם שם הוי"ה מחולק בצורה כזאת- ששה צירופים ע"י שלוש אותיות הראשונות וי"ב נוספים ע"י האות ה"א האחרונה. וזה כנגד זה, והענין הוא שצרכי האדם המושגים ע"י י"ב הברכות מושפעים לאדם ע"י הה"א האחרונה של שם הוי"ה[18].

ותקנו את ברכת המינים בנוסף לי"ח ברכות אלו, והיא מדרגה יותר קטנה של מידת הרחמים (ונבדלת משאר המדרגות) ובמדרגה הקטנה הזאת שייכת יציאה מרשות ה'. וכנגדה יש במזמור "הבו לה' בני אלים" את "א-ל הכבוד הרעים", ובק"ש תיבת "אחד", ובאדם חוליה קטנה והיינו שהיא נבדלת מהשאר.

---

[1] ברכות ט"ו:

[2] לפי שהמס' 2 מבטא פירוד, לעומת המס' 1 המבטא אחדות

[3] השורש של שני הפירושים הוא בעצם אחד: התורה (וכן ק"ש) מבטאת את השלימות, דהיינו את אחדות ה'- ע"י שמבינים שכל הבריאה נבראה ע"י התורה והתורה כוללת את העולם כולו, אם כן בורא העולם הוא אחד וזה מבטא את אחדות ה'; וראה בתחילת פ"ז ששלימות המציאות מראה על כך שה' אחד ואין זולתו

[4] שם ט"ז:

[5] ע"י יחס של משפיע- מקבל

[6] נלע"ד שהשלמת הנפש דהיינו מצד צרכיו הגשמיים של האדם, וכפי שראינו שזהו ענין התפילה (פ"ב), ומה שנוחל ב' עולמים זה מצד צרכיו הרוחניים של האדם וגם זה מושג בתפילה ע"י עצם הדביקות בהקב"ה

[7] קריאת שמע, כפי שראינו בפרקים הקודמים, מבטאת את זה שהאדם מקבל עליו מלכות שמים אף במעשה- ואם כן יש כאן סתירה בכך שלא מבטא זאת במציאות ("דיבורים לחוד ומעשים לחוד" ח"ו). ובנוסף, אם אינו מקבל על עצמו מלכות שמים בפועל- הוא לא יכול להעיד בשם כל ישראל ("שמע ישראל"; ראה פ"ז) לפי שאין לו שיתוף עמהם מצד הקבלה בפועל

[8] כלומר- ראשית על האדם לסלק את הפחיתות ואחר כך יכול להידבק בה'; כיוצ"ב ראינו בפ"ה שלפני התפילה צריך להיכנס שיעור שני פתחים דהיינו להסתלק מהחיצוניות ומהמעכבים ולאחר מכן גם להתחבר בפועל (הטהרה), וכן לגבי התורה- ראינו בנתיב התורה שיש לסלק את המידות המעכבות ואח"כ גם לקנות את המידות והדברים המסייעים לתורה (פרקים ב'- ז')

[9] (ולכן כאילו אמר פעמיים- "ה' אלוקיכם אמת" לפי שיש כאן שתי משמעויות, או שהדגש הוא בכך שה' הוא אלוקינו או שהדגש בכך שהוא אמת)

[10] ענין זה יובן בהמשך הפרק

[11] יוצא שמצות התפילין היא מצוה מיוחדת במינה: מצד אחד- היא מצוה ובזה שייכת בייחוד לקריאת שמע, אולם מצד שני היא מצוה מיוחדת ובשונה משאר המצוות היא מבטאת את עצם דביקות האדם בה' ואת היתלות העלול בעלה. כלומר, שהמצוה הזאת היא דביקות האדם מצד האדם (שהוא העלול) לעומת שאר המצוות שהמרכז אצלם הוא שהם מצד ה'- גזירות על האדם; וראה עוד בנצח ישראל פ"ז בענין שהתפילין נוטעים את האדם עם ה' יתברך

[12] ובזה האדם הוא עבד ה' גם מצד ה' וגם מצד עצמו

[13] (כי השעבוד הוא חיצוני, ושום אומה לא יכולה להיכנס לרשותו של ה')

[14] ראה למשל בסוף פט"ז מנתיב התורה

[15] ברכות כ"ח:

[16] (ויוסבר בסוף הפרק)

[17] והיינו שיש כאן ג' בחינות בתפילה (כמו שאומר המהר"ל)- מצד הקב"ה, מצד האדם ומצד החיבור ביניהם

[18] כלומר הה"א האחרונה מבטאת את ההשפעה לעוה"ז, משא"כ הה"א הראשונה שהיא מצד הקב"ה ואינה שייכת לאדם- אלא היא "שבח המקום" כפי שמבטאים ששה הברכות האחרות