ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב העבודה פרק י"ג

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק י"ג

● החטא הוא יציאה מהשיווי ● הכעס הוא מפעולות הנפש בתוספת ● השכרות היא מצד הגוף ● אדם צריך להיות דבוק בה' תמיד ● הדברים שבאים על האדם הם ארבע ● ההודאה לה' היא מצד החיים ● לקדושה ראוי המספר עשר ● הגומל מברכים על מצב של יציאה מצרה ● התורה ניתנה שלוש פעמים ● התורה שייכת לכל העולם ● הירח מן העליונים ויש לו חיבור לתחתונים ● החמה אין לה חיבור לתחתונים ● השכינה מתחברת אל בני אדם ● צלם אלוקים זה דמיון האדם לה' ● מצד החומר אין לאדם חיבור תמידי עם הקב"ה ● השמחה היא מצד עבודת ה' מאהבה ● היראה מבטאת פירוד ● האדם אינו פועל אמת בתמידיות ● כשישראל בגלות אין לה' כבוד מלכות ●

עניינה של תפילת הדרך. הגמ'[1] מספרת שאליהו הנביא אמר לרב יהודה אחיו של רב סלא חסידא שלושה דברים: אל תכעס ולא תחטא, אל תשתה (תשתכר) ולא תחטא "וכשאתה יוצא לדרך- המלך בקונך וצא" ואומרת הגמ' שם שהכונה לתפילת הדרך.

מסביר המהר"ל שהגמ' מלמדת אותנו שהאדם צריך להיות דבוק בה' משלושה צדדים: א'. שלא יחטא מצד הנפש- כי הכעס הוא מפעולות הנפש בתוספת[2]. ב'. שלא יחטא מצד הגוף- כי השכרות מטה את האדם לגשמיות. ג'. שהאדם יהיה דבוק בה' מצד עצמו- גם אם אינו חוטא[3], וזה ענין תפילת הדרך שגם כאשר אדם פונה לעסקיו המותרים לו צריך להיות דבוק בה', ובלי זה היה נחשב שהוא נבדל מה'.

ארבעה צריכים להודות (לברך הגומל)- הולכי מדברות, יורדי הים, חולה שנתרפא וחבוש שנשתחרר מבית האסורים.

יש ארבעה סוגים של דברים שמגיעים על האדם וכנגדם ארבעת המקרים: א'. שחסר לאדם (העדר)- כנגד זה המדבר שאין לאדם אוכל ושתיה. ב'. שבא עליו דבר בכח מבחוץ- כנגד הים. ג'. שיש לאדם שינוי מזג- כנגד החולי וזה ממוצע בין החיסרון של האדם לדבר הבא עליו מבחוץ. ד'. שהוא נתון בידי אחרים ויש כאן פעולה רצונית של אנשים אחרים- כנגד השבי.[4]

את הברכה מברך בפני עשרה ושנים מתוכם תלמידי חכמים- כי ההודאה היא על זה שהקב"ה נתן לו חיים, כלומר מצד הנשמה הקדושה, ולנשמה ראוי מספר עשרה; אלא שהנשמה היא רק מקצת מהאדם והאדם בכללו הוא גשמי ולכן שנים הם ת"ח שאז זה מבטא שיש במיעוטו נשמה קדושה[5].

יש לברך הגומל רק על סכנה שהיה בה ויצא ממנה ולא על היזק שלא הגיע אליו- כגון אבן שלא פגעה בו, וזה מתבטא רק בד' הסוגים שהוזכרו לעיל.

ענין שנים מקרא ואחד תרגום. התורה נלמדה לעם ישראל שלושה פעמים- ניתנה בהר סיני, נשנית באהל מועד ובערבות מואב "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר", והכונה בביאור היא שמשה לימד את התורה בפעם השלישית בשבעים לשון (רש"י); אלא שכאשר תקנו חז"ל שמו"ת- רוב העם ידעו ארמית, ולכן תקנו בארמית. וטעם נוסף, לפי שכל שלושת הפעמים שמשה לימד את התורה זה כנגד שלוש עולמות- עוה"ז, עולם האמצעי ועולם העליון[6] והתרגום הוא כנגד עולם העליון (כמו שראינו בפרק י"א) ולכן הוא כולל את כל העולם- כפי שהתורה באמת שייכת לכל העולם אלא שהאומות לא רצו לקבל אותה[7]. ושני הטעמים הם אחד.

"כל המברך על החדש בזמנו - כאילו מקבל פני שכינה"[8]. הירח הוא מהעליונים אבל בניגוד לשאר הכוכבים- יש לו חיבור לתחתונים והוא קרוב אל האדם, ולכן הוא מתמעט ומתחדש- כמו בנ"א שהם מתמעטים ומתחדשים[9] וכמו ישראל שעתידים להתחדש כמותה. ולכן בירח בדומה לאורח שייכת קבלת פנים, כי ענין הכנסת אורחים שהוא כקבלת פני שכינה הוא שהאדם מקבל את פני האורח שנברא בצלם אלוקים[10] ודומה לה', וכך גם ענין קבלת פני הירח[11]. ודוקא פנים חדשות, כי קבלת פני השכינה זה דביקות הצורה (הצד העליון שבאדם) בנותן הצורה[12] והיה ראוי שמצד הצורה האדם יהיה תמיד דבוק בה' אלא שהחומר מעכב, וכאשר מקבל צורה מחדש יש כאן רק צורה.

בקידוש לבנה תיקנו לומר "ששים ושמחים לעשות רצון קונם", ואילו ביוצר אור תיקנו "עושים באימה וביראה רצון קוניהם", ומדוע לגבי השמחה כתוב בלשון יחיד ("קונם") ואילו גבי אימה ויראה כתוב לשון רבים ("קוניהם")? מסביר המהר"ל שהשמחה היא מצד האהבה והדביקות בה' ולכן העובדים מאהבה דבקים באחדות אחד עם השני[13], אבל היראה היא ההיפך ומראה על פירוד העלול מהעילה- ולכן אמר "קוניהם" כי כל אחד עובד את ה' בפני עצמו[14].

"פועל אמת שפעולתו אמת"- יש פועל שלא מתכוון לפעול אמת אבל התוצאה היא אמת (למשל האדם[15]), ויש פועל שמתכוון לפעול אמת אבל התוצאה אינה אמת, אך הקב"ה הוא פועל אמת שפעולתו אמת.

"וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן"- כמו שאמרנו שהלבנה כמו התחתונים היא מתחדשת, ולכן היא סימן לישראל שיתחדשו ויגאלו מהגלות. והסיבה היא משום שענין ישראל בעולם הוא לפאר ליוצרם וזה כבוד מלכות ה' שישראל אינם בגלות אלא בארץ ישראל.

---

[1] ברכות כ"ט:

[2] כלומר בקיצוניות, בצורה מוגזמת

[3] כמו שראינו עקרון זה במקומות רבים שהאדם צריך לא רק שלא לחטוא אלא להיות דבוק בה', ראה למשל פ"ה מנתיב העבודה, וכן בפ"ב מנתיב התורה

[4] לענ"ד כוונתו של המהר"ל היא שיש ארבעה חסרונות המגיעות לאדם בגלל שהוא גשמי- שתיים מצד עצמו ושתיים מצד העולם: מצד עצמו- הוא חסר ומקבל שינוי (דבר גשמי מקבל שינוי לפי שהוא תחת הזמן), ומצד העולם- הטבע משפיע על האדם (כמו הים) וכן אנשים אחרים ("פועל בחירי- רצוני") משפיעים על האדם

[5] שהרי מיעוט של רבים שניים, ועשרה מבטא ריבוי (וכן כותב המהר"ל: "אבל אחד אינו נחשב מקצת מן עשרה שהם רבים"). נראה לענ"ד שהכונה היא שהאדם מודה על היכולת לשוב ולבטא את הקדושה בעולם (שזו היא משמעות נתינת החיים), והיכולת הזאת מתבטאת ע"י החלק המועט באדם (והמרכזי בו) שהוא הנשמה

[6] ראה בפי"א

[7] ולכן מגיעה לעולם כולו ע"י ישראל, ולכאורה מלכתחילה לא היתה צריכה להיות מיוחדת לישראל כפי מדרגת העולם העליון

[8] סנהדרין מ"א.

[9] (מקבלים שינוי- למשל נהיים חולים ומתרפאים, ראה לעיל)

[10] (וצלם אלוקים נראה ביחוד על הפנים, ומצד זה הכבוד שצריך לכבד אנשים; ראה למשל נצח ישראל פט"ז וכן נתיב אהבת הריע פ"א)

[11] כלומר שלאדם יש צד עליון וצד גשמי וכן הירח- מצד אחד הוא מהעליונים ומצד שני יש לו חיבור עם בני אדם לפי שהוא בגלגל התחתון, וכאשר אדם נפגש עם הצד העליון (שבזה האורח/ הירח דומים להקב"ה)- הוא דבק בהקב"ה ובמילים אחרות: מקבל פני שכינה. כדברי המהר"ל עצמו: "ומצד הצורה אשר הש"י משפיע הצורה- מתאחד הצורה עם הש"י הנותן הצורה... ולפיכך כל אותם אשר אמרנו הם כאילו היה מקבל פני שכינה". והדביקות הזאת היתה צריכה להיות תמיד, אלא שהחומר מבדיל בין הצורה לבין נותן הצורה- "רק שיש כאן חילוק ע"י החומר"

[12] כלומר שה' משפיע שלימות לאדם

[13] (השמחה היא מצד השלימות, והשלימות היא שמתגלית אחדות ה' בעולם)

[14] האחדות של בני אדם אחד עם השני תלויה בדביקות שלהם בה'. כעין זה ראינו בנתיב זה בפ"ה

[15] "אמת אמר אל יברא שכולו מלא שקרים" (ב"ר ח', ה'). וראה בנתיב האמת פ"ג