ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב העבודה פרק י'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק י'

● ברכת אבות כוללת את כל התפילה ● האבות הם התחלה לעולם ובפרט לישראל ● ענין הכריעה ● הכריעה באבות ובמודים- בחינת בנים ובחינת עבדים ● ההויה שונה בין אדם לאדם ● הסיבה שכולם כורעים במודים דרבנן ● הכה"ג הוא ראש והתחלה לשאר בנ"א ● אברהם היה אב לכל העולם ● המלך נחשב כמו כל העם ● סיבת קללת הנחש ● יש לאדם שייכות וחיבור לנחש ● אין דבר שהוא בזקיפה כמו השדרה ● האדם והנחש שניהם היו מלכים ● מן הפנים מתחייב החוץ- מהטוב מתחייב הרע ● יום המיתה נקרא כריעה ● השבועה עניינה קיום ● האדם מקבל הויה בזמן ●

חז"ל[1] מחלקים את הכריעות שבשמונה עשרה לשלוש דרגות: אדם רגיל- כורע באבות תחילה וסוף ובמודים תחילה וסוף, כה"ג- כורע בתחילת כל ברכה וברכה ומלך- כורע כל התפילה.

הסיבה שאדם רגיל שוחה באבות תחילה וסוף, היא מפני שהברכה הזאת מבטאת את השתלשלות העולם מה' וכמו שהאבות הם התחלה לעולם ומצד זה ראוי שה' יתן לעולם את צרכיו[2]; ולכן יש לכוון במיוחד בברכת אבות- לפי שהיא השורש לכל שאר התפילה[3]. ובברכה זו האדם הכי קרוב אל ה' (מצד עצם הבריאה) ולכן צריך לכרוע לפניו כי אין לשום נברא מציאות עם הקב"ה[4]; אך מיד בהזכרת ה' על האדם לזקוף- כיון שמצד השם הוא מקבל חיוּת וה' זוקף כפופים[5]. וכך מצד אחד מראה האדם שהבריאה ביחס לה' אינה כלום ומצד שני כל המשמעות של הבריאה נובעת מה'. אם כן, ברכה זאת מבטאת קשר של אב ובן- כלומר שיש לנו קיום מצד שה' ברא אותנו והוא סיבה לנו.

לעומת זאת, הכריעה במודים מבטאת קשר מסוג אחר- קשר של אדון ועבד, אנחנו מודים (מלשון הודאה) לה' שאנחנו שלו- "על חיינו המסורים בידך"; וגם מצד זה שאנחנו עבדי ה' אנו קרובים לה' ולכן גם שם כורעים תחילה וסוף[6].

ויש הבדל בין ברכת אבות לברכת מודים, שבברכת אבות כאו"א כורע בזמן אחר ואילו במודים כולם כורעים ביחד בחזרת הש"ץ- מפני שההויה שיש לכל אדם ואדם היא שונה, אבל בזה שאנחנו של ה' אין הפרש בין אדם לשני[7].

הכהן הגדול הוא התחלה לשאר אדם[8], וכמו שאנו רואים שהוא נוטל חלק בראש ומברך ראשון ולכן הוא כורע תחילת כל ברכה וברכה- כי הוא קרוב לה' מצד ההתחלה. ולכן אמרו חז"ל[9] שאברהם אבינו כה"ג היה כי הוא היה האב הראשון לכל העולם.

והמלך כורע כל התפילה, מפני שהמלך נחשב כמו הכל[10] ו"מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא"; כלומר מפני שהוא תמיד קרוב לה'- לכן תמיד ראוי לו הביטול בפניו.

כעת מסביר המהר"ל את ענין הכריעה. הגמ'[11] אומרת ששבע שנים לאחר שהאדם מת עמוד השדרה שלו נעשה נחש אלא"כ הוא כרע במודים.

מסביר המהר"ל שיש לאדם דמיון ושייכות אל הנחש: כמו שהאדם בגן עדן היה מושל על כל העולם- כך גם הנחש היה מולך על החיות וכמו שהאדם הוא בקומה זקופה כך היה גם הנחש[12]; ומצד הדמיון הזה הנחש בא על חוה והסית את אדם. אלא שההבדל בין מלכות האדם למלכות הנחש הוא שמלכות האדם נבעה מתוך הכנעה לה' והנחש לעומתו לא התבטל לפני ה' ולכן ה' ביטל את הזקיפה שלו- "על גחונך תלך"[13].

וכל עוד שהאדם הוא חי- ראויה לו הזקיפה, אבל כאשר מת ומתרחק ממדרגתו לאחר שבע שנים[14] הוא דומה אל הנחש שבטלה מלכותו[15].

ודוקא כאשר כורע במודים לא נעשה לנחש, כי אז מראה שהוא כעבד לפני האדון וכאילו מעולם לא היתה לו מלכות שיכולה כעת להתבטל. והזקיפה היא מצד עמוד השדרה לפי שהוא זקיפתו של האדם והוא באמצע- כלומר בפנים[16], ו"מן הפנים מתחייב הנחש שהוא בחוץ"[17].

וזה מה שאומרים חז"ל[18]: "כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה... תשבע כל לשון זה יום הלידה", כלומר שהכריעה במודים היא כנגד יום המיתה- שאז הכל שב אל ה'. והלידה היא כנגד הכריעה באבות, כלומר מצד הקיום ולכן זה מתבטא בפס' "תשבע כל לשון" שהשבועה עניינה הקיום. ולכן, כמו שאמרנו- מצד השיבה אל ה' במודים האדם נבדל מן הנחש[19].

"רב ששת כי כרע - כרע כחיזרא (מקל), כי קא זקיף - זקיף כחיויא (נחש)"[20]. כלומר, כשהוא כורע- כורע בפעם אחת וכשהוא זוקף- זוקף לאט. הסיבה היא מפני שהכריעה היא מצד הקירוב לה' ואצל ה' לא שייך זמן והוא מעל לזמן אבל הזקיפה שמבטאת את ההויה שה' נותן לאדם היא כבר כפי שראוי לאדם שהוא תחת הזמן ולכן לא זוקף מיד.

---

[1] ברכות ל"ד.

[2] כלומר שהאבות הם התחלת העולם- עיקר העולם (או: סדר העולם) ותכליתו, ולפיכך מצד תכלית העולם הקב"ה נותן לעולם את צרכו וכל הדרוש לו להגיע לתכלית זו

[3] (ששאר התפילה היא בקשת צרכיו של האדם, וכל צרכיו של האדם באים מצד עצם הבריאה- עצם רצונו של הקב"ה לברוא את העוה"ז)

[4] ענין ההתכופפות הוא שהאדם מכיר בכך שיש מציאות מעליו; למשל- בעלי החיים הם כפופים לעומת האדם שהוא זקוף וזה מבטא שהאדם הוא מעל למדרגת בעלי החיים, וזה מצד הצלם אלוקים שבו

[5] בלשונו של המהר"ל: "והוא יתברך זוקף כפופים", ולכאורה מה הוסיף כאן המהר"ל? אלא נראה שכוונתו לומר שכאשר האדם מכופף עצמו לפני השי"ת רק אז ראוי לו החיים: ה' זוקף כפופים- דוקא; כיוצ"ב אומר המהר"ל במפורש בהמשך הפרק שמי שאינו כורע במודים נעשה שדרו כשל נחש, "שבטל זקיפתו בשביל זה"- דהיינו שכל הזקיפה של האדם, כל המעלות שיש לאדם וכל אשר יש לו נובעים מהכנעתו כלפי ה'

[6] קשר של אב ובן הוא קשר שתלוי רק באב ולכן זהו קשר שלא יכול להינתק. לעומת זאת, קשר של אדון ועבד זה קשר שתלוי גם בהודאת העבד ואם העבד לא עובד את אדונו הוא מראה בזה שהוא לא עבדו, לכן זה קשר פחות חזק. נלע"ד שלכן המהר"ל אומר שדוקא מצד ברכת אבות אנחנו קרובים אל ה' ("ואין קירוב רק באבות והודאה")- למרות שגם בברכה זאת יש קירוב אבל הקירוב היותר- חזק הוא בברכת אבות

[7] יש דרגות של חיים בעולם וכל אחד מקבל חיים לפי תפקידו ומעלתו

[8] ראה בדרך חיים, פ"א, משנה י"ב שכתב המהר"ל שהכה"ג כוחו הוא לקשר את כל עם ישראל להיות עם אחד. וישראל הם ראשית המציאות- א"כ הכהן הגדול הוא התחלה גם לשאר העולם

[9] ב"ר לך לך, מ"ו, ה'

[10] כלומר גם מצד האמצע והסוף- עוד יותר מהכה"ג שהוא רק כנגד ההתחלה

[11] ב"ק ט"ז.

[12] והיינו שיש לאדם שייכות אל היציאה מרשות ה'- מצד היצר הרע. זה מתבטא גם ברגליים שהם מוציאים את האדם מרשות ה'; וראה בנצח ישראל פכ"ב

[13] כפי שציינו לעיל- שכל הגדולה של האדם תלויה במידת הכנעתו כלפי ה'

[14] (לפי שהמס' שבע מורה על ריחוק)

[15] המהר"ל מדבר כאן באדם שלא כרע במודים, וא"כ צריך לומר שמדובר כאן בכל אדם- מצד הכח (המהות) כל אדם ראוי למלוך בעולם אלא שבפועל הוא לא ראוי למלוך ולפיכך כאשר נתרחק ממדרגתו- מהותו אז הוא נעשה דומה לנחש

[16] ראה בפ"ה שהפנים הוא באמצע

[17] כלומר שמזה שיש פנים משמע שיש חוץ ויש קישור ביניהם; במילים אחרות: העולם הוא אחד ויש בו ניגוד בין הטוב לרע, וא"כ יש שייכות מסויימת לרע אצל הטוב ו"אי אפשר זה בלא זה". והיינו שהעולם הוא  בחיסרון מצד היותו גשמי

[18] נדה ל':

[19] כמו שאמרנו לעיל- הסיבה שזה מתבטא דוקא בברכת מודים ולא באבות, משום שברכת אבות היא מצד ה' ואינה תלויה כלל באדם לעומת ברכת מודים שהיא גם מצד האדם- העבד, ולכן האדם מצד עצמו נבדל מהנחש

[20] ברכות י"ב: