ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב העבודה פרק ט"ז

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ט''ז

● מדוע תקנו מצוות נטילת ידיים ● הטומאה שולטת בחוץ ולא בנסתר ● הידיים מתפשטות לחוץ יותר משאר איברים ● אכילתו וחיותו של האדם צריכה להיות בקדושה ● אסמכתא זהו לימוד אמיתי מהפסוק ● ענין הקידושין הוא קדושה ● קבלת דבר נקרא בלשון אכילה ● כל חבור בעולם זה קבלה הדדית ● הידיים הם התחלתו של האדם כאשר הם למעלה מראשו ● כל התחלה היא אחר ההיעדר ● ההיעדר דבק בהתחלה ובסוף ● החוטא בהתחלה נעקר מהתחלתו ● נטילת ידיים- מלשון נשיאה כלפי מעלה ● מים ראשונים מצד הימין ואחרונים מצד השמאל ● הגלות הוא מקום טומאה ● הגויים נמשלו למים ●

הגמ'[1] אומרת שחכמים תקנו את מצות נטילת ידיים משתי סיבות: א'. משום סרך תרומה- דהיינו שאוכלי תרומה צריכים ליטול ידיהם וכדי שהם לא יאכלו בטומאה תקנו נטילת ידיים גם בחולין. ב'. משום מצוה. הגמ' מבררת מה הכוונה משום מצוה, אומר אביי: "מצוה לשמוע דברי חכמים".

שואלים התוס'[2]: אם המצוה היא משום "סרך תרומה" אז מה הוסיפה הגמ' במה שאמרה "משום מצוה"? ומתרצים "משום נקיות".

המהר"ל מקשה על התוס' ממה שהגמ' אומרת מיד לאחר מכן שצריך ליטול ידים לפירות משום נקיות, ולפי התוס' שהמצוה משום נקיות (לפני אכילת לחם)- מדוע אין חובה ליטול ידיים לאכילת פירות? אלא יש ליישב בדוחק שהחובה ליטול ידיים היא משתי הסיבות ביחד.

רבא אומר ש"מצוה לשמוע דברי חכמים" הכוונה היא: "מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך, דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, אמר ר"א בן ערך: מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה".

מסבירים רש"י ותוס'[3] שנטילת ידיים היא תקנת חכמים ו"קרא אסמכתא בעלמא"- כלומר אחרי שחכמים תקנו הם גם מצאו סיוע מהפסוק, ואדרבה- עיקר הלימוד מהפסוק הוא לגבי היסט הזב שמטמא רק ע"י ידיו ולא ע"י בית הסתרים[4], ולא שייך כלל לענין נטילת ידיים.

המהר"ל חולק ומסביר אחרת לגמרי: אמנם זו תקנת חכמים, אלא שחכמים תקנו זאת מתוך הפסוק.

הלימוד לגבי היסט הזב הוא כזה: בפסוק נאמר "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים", הגמ' אומרת שלא יכול להיות שהפסוק מדבר על מגע הזב כי זה נאמר כבר בפסוק הקודם, וא"כ הפסוק הזה מדבר על היסט הזב. ומדוע כתוב "וכל אשר יגע"- כדי להגיד שכמו שהזב מטמא במגע רק במקום גלוי בגוף (כמו הידיים) ולא במגע ע"י בית הסתרים כך גם בהיסט הזב.

המהר"ל מדקדק בפס'- שכתוב "וידיו לא שטף במים", והרי הגמ' בנדה דיברה על כל איבר גלוי ולא רק על הידיים! אלא שבית הסתרים לא מטמא כי הטומאה שולטת בגלוי ולא בנסתר[5] ולכן דוקא בידיים שמתפשטות לחוץ יותר משאר איברים שייכת טומאה. והרגליים דומות להם שגם בהם שייכת התפשטות[6] ולכן יש קידוש ידיים ורגליים במקדש.

וכאשר אדם בא לאכול לחם ולקבל חיים- צריך ליטול ידיים ולקדש את עצמו; לכן זה שייך דוקא בלחם ולא בפירות[7]. ויש כאן אסמכתא גמורה[8].

כפי שראינו, ענין נט"י לפני האכילה היא משום שהאדם מקבל חיים וצריך שיהיה זה בקדושה. המהר"ל מרחיב זאת ע"פ דברי הגמ'[9] "כל האוכל לחם בלא נטילת ידים - כאילו בא על אשה זונה": יש הקבלה בין ביאה לבין אכילה (כמו שהתשמיש נקרא בתורה "אכילה") משום שקבלת דבר נקראת אכילה- כמו כל חיבור שעניינו קבלה הדדית[10], וכאשר אדם מקבל דבר הוא צריך לקבל אותו בקדושה. לכן אם אדם מקבל חיים ע"י האוכל שלא בקדושה דהיינו בלי נטילה- כאילו בא על אשה זונה דהיינו בלי קידושין שעניינם הקדושה.

אחרת, אם האדם לא מקבל בצורה קדושה- הקבלה נהפכת להיות גשמית.

"א"ר זריקא אמר ר"א: כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם"[11]. הידיים הם התחלתו של האדם כאשר האדם מגביה ידיו מעל ראשו[12] והאדם צריך לקדש את ההתחלה, ולכן כאשר אדם פוגע בהתחלתו הוא נעקר מן העולם כי ההיעדר נמשך אחרי ההתחלה כמו שההתחלה מגיעה אחרי ההיעדר[13]. לכן כתוב "ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו"- כי הידיים הם התחלה (כמו שאמרנו) והרגליים הם סוף האדם, וההיעדר דבק בהתחלה ובסוף[14].

עוד אמרו חז"ל שבמים ראשונים (שלפני הסעודה) צריך להגביה את הידיים כלפי מעלה ואילו במים אחרונים יש להשפיל את הידיים כלפי מטה. והענין הוא שהקדושה של הידיים היא מצד שהם התחלת האדם כמו שאמרנו ולכן יש להגביה אותם כלפי מעלה, אבל במים ראשונים ישפיל אותם משום מלח סדומית שצריך להסיר בכח; ועוד, לפי שמים ראשונים הם מצד ימין ולכן יגביה אותם ואילו מים אחרונים הם מצד השמאל ולכן ישפיל אותם.

ממשיכה הגמ': "אמר רבי אבהו: כל האוכל פת בלא ניגוב ידים - כאילו אוכל לחם טמא, שנאמר: ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וגו' ". מסביר המהר"ל שהידיים הם מקום שמוכן לטומאה[15] ולכן יש לנגב את הידיים אחרי הנטילה, והדרשה מהפס' היא כזו: כאשר ישראל אוכלים את לחמם בגויים זה נחשב שיש באכילתם טומאה[16], וכך נחשב גם כאשר אוכל לחם בלא ניגוב הידיים (והמים השניים מועילים רק שלא תהיה עוד טומאה מכאן ולהבא), ומקום הגויים נחשב טומאה והגויים נמשלים למים כמו שכתוב "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"[17]. ולכן יש לסלק את המים לאחר הנטילה.

---

[1] חולין ק"ו.

[2] ד"ה מצוה לשמוע ד"ח

[3] ד"ה מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך

[4] נדה מ"ג.

[5] הטומאה היא חיצונית, ואילו בפנימיות של כל דבר יש קדושה. ראה פ"ה בנתיב זה- שמדריגת החיים שייכת לפנים. וכן בהרבה מקומות

[6] אמנם פחות מהידיים. וראה פ"ו ומה שפירשנו שם בהערות

[7] יוצא שעניינם של שני ההסברים בגמ' הוא אחד: כאשר האדם נפגש עם החיים- עם המדרגה הפנימית, הוא צריך לקדש את עצמו ובייחוד את הדברים היותר חיצוניים כמו הידיים ולסלק את פחיתותן

[8] שורש המחלוקת בין המהר"ל לבין רש"י ותוס' הוא איך להבין את הלימוד שנקרא "אסמכתא"- כפי שכתבנו לפי רש"י ותוס' זה רמז בתורה שחכמים מצאו לדבריהם לאחר שתקנו את התקנה, אך לפי המהר"ל עיקר הלימוד הוא מהפסוק. ראה בספר באר הגולה, תחילת הבאר הראשון, בענין אסמכתא שכתב שם: "... ורבים טועים שסבורים לומר כי אין לאותה מצוה כלל שום עניין אל התורה באמת, רק שהם עשו למצוה דבר דרש מן התורה כאילו היה זה מליצה בלבד. והאומרים כך טעו, לא הבינו דבריהם, כי חס ושלום שיהיה דבר אחד מדבריהם נאמר להרחבת הלשון ויפוי המליצה, רק כל דבריהם אמת", עיי"ש שהביא מחלוקת זאת אלא שלא הביא במפורש את דעת תוס'

[9] סוטה ד':

[10] חיבור הוא יחס של משפיע- מקבל. ראה למשל בנתיב האמת פ"ג לגבי היחס שבין אמת לאמונה

[11] (שם)

[12] הראש הוא התחלתו של האדם (ראה למשל בפרק הקודם); ראה בנצח ישראל פ"ז לגבי הפס' "כי האדם עץ השדה" שהאדם הוא כמו אילן הפוך ואם כן שורשו (שהוא התחלתו) זה הראש ואילו הידיים והרגליים הם הענפים. נלע"ד להסביר: ההתחלה של האדם זה השכל- הוא המכוון את החיים ומורה לאיברי הגוף כיצד לנהוג, כלומר הוא נותן חיים ומשמעות לאיברים ממש כשם שהשורש מזרים חיים לענפים. וכאשר הידיים שהם כלי המעשה מכוונים כלפי מעלה (ע"י קיום המצוות הם שבים להתחלתם) למעשה הם מתעלים מעל הראש, משום שהראש הוא אמנם ההתחלה אבל כאשר האדם עושה מצוות (בידיו) ומוציא את עצמו מהכח אל הפועל זה יותר עליון מאשר הראש שהוא בכח בלבד; אם כן: ה"בכח" של הראש הוא ההתחלה של הכל, אבל התכלית שהיא עצמה טמונה ב"בכח" היא- ההוצאה אל הפועל ע"י הידיים בקיום המצוות והיא עדיפה

[13] ראה בנצח ישראל פכ"ג שההיעדר הוא סבת ההויה ולכן "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה". וכן שם בפרק כ"ו ובעוד מקומות רבים. הגלות קודמת לגאולה

[14] צריך לשים לב שהענין של רחיצת הרגליים שייך בכהנים דוקא; כמו כן מצאנו שהכהנים הולכים עקב בצד גודל בשעת עבודתם (ראה את דברי המהר"ל בפ"ו). ויש לעיין בדבר

[15] (כפי שהסביר המהר"ל שיש להם התפשטות יותר משאר איברים, אבל גם מוכן לקדושה- אם הידיים מכוונות כלפי מעלה והאדם מקיים את המצוות)

[16] המהר"ל אומר "ונחשב אכילת ישראל ביניהם ענין טומאה"- דהיינו לא טומאה ממש אלא בחינה של טומאה

[17] ראה רש"י שם (שה"ש, ח', ז') שכתב כן (ד"ה מים רבים) וכ"כ שאר הפרשנים