ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב העבודה פרק י"ב

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק י"ב

● האדם צריך לנהוג ע"פ מעלתו ולא לצאת למדרגות  שאינן שייכות לו ● שער החמישים לא נמסר לעולם ● ה' הוא התחלה לאדם והוא השלמתו ● יש בעולם שבעה שערי בינה שכל אחד מהם כולל שבעה ● פירוש "הגדול הגבור והנורא" ● ה' מעניש את ישראל כדי שלא יחטאו● אסור לספר בשבחו של הקב"ה מחוץ לתפילה ● שיר הייחוד נתחדש מאנשים שאינם בני תורה ● אין לבעל לב נשבר מתנגדים ● התפילה היא לה' ולא למלאכים ● ענין התפילה על קברים ● המתים אוהבי ישראל ומבקשים רחמים עליהם ● יש כח לאדם לצוות למלאכים להכניס תפילתו לפני ה' ● מכניסי רחמים יכניסו תפילתנו ● אין צורך להקפיד לדייק בפיוטים כאשר הם מובנים לכל ● השירות צריך שיאמר אותם בשמחה ובטוב לבב ● הקרוב"ץ ●

אסור לספר בשבחו של הקב"ה יותר מדי שנאמר "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו" והמספר נעקר מן העולם[1]. הסיבה היא משום שע"י שמספר בשבחו של מקום הוא מתעלה אל מדרגה שאינה שייכת לו בעוה"ז[2]- כלומר לשער החמישים[3]. וזה נרמז בפסוק "מי ימלל גבורות ה' "- דוקא מי שהוא במדרגה של שער החמישים (כמנין מ"י) יכול לספר כל (כ"ל כמנין חמישים ג"כ) תהילתו של הקב"ה[4].

ויש לחלק בין המספר בשבחו של מקום שלא במסגרת התפילה לבין השבחים הנאמרים בתפילה: השבחים הנאמרים בתוך התפילה עצמה מבטאים את היות העלול (האדם) תולה בעלתו (הקב"ה) ומצד זה הקב"ה הוא התחלתו והוא תכליתו, וכנגד זה תקנו ג' ברכות ראשונות וג' אחרונות; וזה לצורך התפילה עצמה כדי שה' ייתן לו צרכו- מצד שהוא עלול אליו[5]. זהו ג"כ עניינם של התמידים- מקריבים תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים כדי לבטא שהקב"ה התחלה אל האדם וסוף אליו ומתוך כך הקב"ה עוזר לעסקיו שנעשים במהלך היום[6].

למרות שמותר לספר בשבחו של הקב"ה בתוך התפילה, אין להרבות מעבר לח' שבחים שתקנו חז"ל שהם מגיעים עד מדרגת שער החמישים- שבעה שבחים כנגד שערי בינה שכל אחד מהם כולל שבעה ובסה"כ 49, והשבח השמיני כנגד שער החמישים; לפיכך יש ח' שבחים ב"יהללוך" וב"יתברך"; ומכיון שהשבח השמיני כנגד שער החמישים לכן אמרו אמן סמוך ל"יתברך"[7].

והשבחים הנאמרים בתפילה- משה רבנו אמר אותם מפי הגבורה ונכתבו בתורה ולכן הותר לאנשי כנה"ג לתקן אותם בתפילה. ועוד, שעניינם של שלושה שבחים אלו- "הא-ל[8] הגדול הגיבור והנורא" הוא שעם ישראל יקיימו את המצוות ולא יעברו עליהם  מצד השכר ("הגדול") ומצד העונש ("הגיבור"); וכן הקב"ה מביא פורעניות על עם ישראל כדי שיחזרו בתשובה[9] ("הנורא"[10]).

רש"י[11] אומר שכל האיסור לספר בשבחו של הקב"ה זה רק בקביעות ברכה, וא"כ שלא בברכה מותר. המהר"ל חולק עליו כיון שלפי הטעם שאמרנו לעיל לא צריך להיות הבדל. ולכן הפייטנים הראשונים תקנו את הפיוטים בתוך התפילה. ולמרות שבטור[12] כתב שאין מניעה לומר את הפיוטים אם זה לא באמצע הברכה[13] אין זה כך.

לכן אומר המהר"ל שאין לומר את שיר היחוד אפילו ביוה"כ ולא כמו שאומרים "בעלי בתים" שביוה"כ האדם דומה למלאך ומגיע לשער החמישים[14]; ואם אי אפשר לבטל את המנהג לפחות יאמרו לפני ברוך שאמר.

"היערך שועך לא בצר... ר"ל אמר: כל המאמץ עצמו בתפילה מלמטה אין לו צרים מלמעלה. ר' יוחנן אמר: לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין את כחו ואל יהו לו צרים מלמעלה"[15].

ר"ל אמר שכל המאמץ עצמו בתפילתו הרגילה הוא נכנע לה', ולכן אין לו שום צרים[16]. ואילו ר' יוחנן סובר שעדיף שיתפלל תפילה מיוחדת על כך שלא יהיו לו צרים מלמעלה, כי כאשר אדם מתפלל (בתפילתו הרגילה) על צרכיו- כגון עושר וכדו' ייתכן שיהיו לו מקטרגים, אך כאשר אדם מתפלל (תפילה מיוחדת) שלא יהיו לו מקטרגים- על דבר זה אין מקטרגים.

מדברי חז"ל אלו אנו למדים שכאשר אנו מתפללים אנו פונים אל ה' שהמלאכים לא יקטרגו, אך ח"ו אסור לפנות למלאכים עצמם.

המהר"ל תמה על המנהג לומר "מכניסי רחמים הכניסו רחמינו וכו' "- שכביכול אנחנו מתפללים אל המלאכים עצמם; ולא ניתן לומר שהכונה היא בקשה שיתפללו לה' עבורנו- כי זה שייך דוקא אצל בני אדם חיים או להבדיל בתפילה על קברים שמכיון שיש להם צירוף לעם ישראל הם יכולים לבקש, אבל עם המלאכים אין לנו חיבור ואם כן זה תפילה[17] ואסור.

אלא שהכונה ב"מכניסי רחמים" היא שאנו מצוים למלאכים שיכניסו תפילתנו לפני הקב"ה, וביד האדם נתונה היכולת לצוות למלאכים[18], אך למרות זאת ראוי לשנות את הלשון ל"מכניסי רחמים יכניסו רחמינו" וכן הלאה, "ישתדלו וירבו תחינה" וכן הלאה כך שהתפילה היא אל הקב"ה שהמלאכים יכניסו תפילותינו. ויש לומר אותה קודם תפילת י"ח כדי שלא יהיה הפסק בתפילה.

האבן עזרא[19] יוצא נגד אלה שאינם מדקדקים בלשון בפיוטים. המהר"ל חולק עליו ואומר שאכן בתורה שנכתבה בלשון הקודש הכל מדוייק ויש לדקדק וכך גם בתפילה, אבל הפיוטים לא נאמרים בלשון מדוייקת ויש בהם הפלגה (תיאור מופרז) לפי שהוא שיר ושבח, ואם אנשים מבינים את הלשון אין בעיה בכך שזה לא מדוייק.

כדוגמה ללשון שאינה מדוקדקת מביא ראב"ע שאנשים אומרים "רוענו זננו פרנסנו" שזה שגוי והוא משורש זנה ויש לומר זוננו. המהר"ל כאמור חולק עליו מכיון שהשינוי הוא רק בניקוד או דבר מועט אך הכוונה מובנת לכל; אך אומר שהוא נוהג לומר זוננו כיון שהנוסח שלנו לא בא מרז"ל והטעות באה מלפני כן.

ורואים את זה מהתורה עצמה שהשירות נאמרו בדרך של הפלגה- משום שזהו עניינה של השירה הנאמרת בשמחה ובטוב לבב. וכן רואים בפיוט של פורים[20], וכן בקינות- שמפני גודל הצער הפליגו בתיאורים, וכן בפיוט של שבועות שמנה תרי"ג מצוות בלי סדר[21] והסיבה היא משום שאם היה מונה כסדר היה נראה שבא ללמוד ואסור ללמוד בתוך התפילה לכן מנה אותם שלא כסדר.

---

[1] מגילה י"ח.

[2] בדומה למאריך באמן, ראה פרק י"א

[3] נראה שיש קשר לענין היובל; ראה נתיב התורה פ"א

[4] הכוונה היא שהאדם יכול להידבק בנצחיות של הקב"ה אך אינו יכול להשיגה בשכלו בשלימותה כי הוא מוגבל. זאת הבעיה בלספר שבח פרטי- שהקב"ה הוא מעל לכל פרטיות והגשמה, אך אין בעיה לספר שבח שהוא כללי על עצם היות הקב"ה נצחי ובלי גבול; ראה הפניה בהערה הקודמת. הכוונה בשער החמישים היא החיבור לעולם העליון (שהמהר"ל דיבר עליו בפרק הקודם), כנראה מדברי המהר"ל בהמשך לגבי ח' שבחים הנאמרים ב"יתברך"

[5] כלומר שלימותו של האדם וסיפוק צרכיו נקבע ככל שהאדם בטל יותר לה', וכדברי המהר"ל: "מה שהוא יתברך נותן לו צרכו אין זה בשביל כי האדם נחשב לדבר מה- זה אינו, רק בשביל בוראו... והכל הוא למענו ית' ומצד הזה ראוי שיתן לו הש"י צרכו". נראה שזה מתבטא גם בדברי חז"ל (שבת ק"ד.) "נאמן כפוף- נאמן פשוט" (ראה ברש"י שם) אם כי המהר"ל בפרק י"א הסביר את זה בצורה שונה (על עובד ה' מאהבה)

[6] ראה בפ"ג

[7] כן הנוסח מופיע בסידור רב עמרם גאון; והענין, שה"אמן" הוא נבדל כמו שראינו בפרק הקודם

[8] ו"א-ל" זה לא מידה אלא זה כמו לומר: "הקב"ה" (שהוא "הגדול הגבור והנורא"), ראה חידושי אגדות ר"ה י"ז, ב' ד"ה "ברית כרותה" שכך כתב המהר"ל

[9] ראה בנצח ישראל פי"ד שישראל מצד מעלתם אינם קרובי- תשובה כמו הגויים ולכן מקבלים צרות, עיי"ש

[10] (כדי להביא ליראה ופחד מהקב"ה כמשמעות "נורא")

[11] מגילה (י"ח.) ד"ה "אסור לספר"

[12] או"ח סי' ס"ח

[13] לשונו שם: "אמנם נוהגין בכל המקומות לומר בהם קרוב"ץ. וגם הראשונים אשר תקנום היו גדולי עולם כמו רבי אלעזר הקליר וחבריו וכן כתב הראב"ד למעט או להרבות באמצע הברכה אין קפידא לפיכך נהגו להוסיף פיוטין במאורות ובאהבה ובזולתות"

[14] המהר"ל יוצא נגד בעלי בתים אלו בחריפות גדולה: "..ואין לסתור דברי חכמים בדמיונות בעלי בתים שיחשבו כי בזה מגיעים עד שער הפנימי... נתחדש מבני אדם אשר אינם בני תורה... אין זה אלא לעבור דברי חכמים ולהיות בעונש גדול יותר מדי ודי בזה לשומע"

[15] סנהדרין מ"ד:

[16] ראה נתיב הענוה פ"ב, לגבי "בית אפל אין פותחין לו חלונות לראות נגעו"

[17] נלע"ד להסביר: ענין התפילה הוא שהעלול נתלה בעילתו, וכאשר האדם מבקש מהמלאכים שהם מעליו במקומם הרוחני (ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פרק ב', ה"ו) המשמעות היא בעצם שהוא מתפלל כי נראה שהוא מחשיב אותם כעילתו. בקשה שייכת רק במי שיש לנו חיבור אליהם

[18] אולי כמו שכתוב "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך"- כלומר שהמלאכים מצווים לאדם ותפקידם לשרת את האדם

[19] קהלת ה', א' ד"ה אל תבהל

[20] הקרוב"ץ הוא כינוי לשירות שנתקנו במהלך הדורות לומר במועדים שונים. מקורם קדום מאוד ומוזכרים בראשונים (ראה ברא"ש ברכות, ה' כ"א שמייחסים אותו לר' אלעזר הקליר שעוד "בימיו היו מקדשים ע"פ הראיה" מה שאומר שהיה בן דורם של אביי ורבא, ואולי הוא התנא ר' אלעזר בר' שמעון). וכתב בטור או"ח סי' ס"ח שהוא ר"ת של "קול רינה וישועה באהלי צדיקים" עיי"ש

[21] נראה שכוונתו ל"אזהרות" שחיבר רבינו סעדיה גאון שהוא הראשון שחיבר אזהרות לשבועות (אחריו הגיע ר' שלמה אבן גבירול וחיבר אף הוא אזהרות הנאמרים עד היום, ועוד)