ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב העבודה פרק י"ד

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק י"ד

● מהנבראים כולם נראה כבוד מעשי השי"ת ● הברכה היא הודאה לה' שהדבר שלו ● חמישה מדרגות בנבראים התחתונים ● מעלת האדם על שאר הנבראים היא שהוא משכיל ● ענין הברכה היא השפעה לאחרים ● הקב"ה סידר את הנבראים כולם תחת ישראל ● ענין כנסת ישראל- כלל ישראל ● תשובה שייכת ביחיד אבל לא ברבים ● הכל שייך להקב"ה מצד עצמו ● ענין היראה שיכיר האדם שה' עילתו ● רשות האדם היא עד עשרה ● המספר המתייחס אל השמים הוא מאה ● העשרות אינם נבדלים מהמספר עשר ואינם לגמרי בפני עצמם ●

"אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל"[1].

יש דברים שיוצאים לחולין- כדוגמת מעשר שני ונטע רבעי וניתן לפדותם כיון שאינם קדושים בעצם אלא חלה עליהם שם קדושה, ויש לעומתם דברים שלא ניתן לפדותם- תרומה וביכורים משום שהם קדושים בעצמם מצד שהם פרי הארץ.

העולם כולו נחשב שחלה עליו שם קדושה[2]- כלומר שכל דבר בעולם משמש את הקב"ה מצד שהוא כבודו (הוא שלו), ולכן ניתן לפדותו ע"י הברכה שהיא כבוד השי"ת ג"כ[3].

ויש להקשות- הרי לא דומה דבר שחל עליו שם קדושה שניתן לפדות ויצא לחולין, לדבר רגיל בעולם שאני מברך עליו- שהרי כאשר פודים אז צריך להוסיף חומש ואיזו תוספת חומש יש בברכה? מתרץ המהר"ל שיש חמישה מדרגות בנבראים: פשוט, מורכב, דומם, צומח, חי, אדם- וא"כ האדם הוא במדרגה החמישית והוא יתר על שאר הנבראים בחומש בכך שהוא משכיל[4].

ועוד טעם מדוע המאכל יוצא לחולין ע"י הברכה- משום שענין הברכה היא להשפיע לאחר ולכן ע"י הברכה המאכל יוצא מרשות הקב"ה לרשות האדם.

"כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, שנאמר: גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית... חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים"[5].

הקב"ה ברא את העולם כולו וסידר את הנבראים כולם תחת כלל ישראל[6] ולכן הנהנה מהעוה"ז בלא ברכה גוזל מהקב"ה ומכנסת ישראל[7].

והוא חבר לאיש משחית- משום שהנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מוציא את הנבראים מרשות ה'[8]. לכן בניגוד לגוזל מחברו שרק גזל את ממונו אך לא משחית את עצם הדבר- הוא משחית את עצם הדבר כי העולם שלו מצד עצמו ולא רק מצד שהוא קניינו[9], ודבר שהוא השחתה לא ניתן להשיב ע"י תשלומין; וכן הגוזל את אביו ואמו- משחית את עצם הדבר[10].

עוד אמרו חז"ל שהוא חבר לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, כלומר שנקרא משחית משום שמחטיא את הרבים והמחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה והוא משחית את הדבר בעצמו[11].

"חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך"[12]. האדם חייב להכיר שה' הוא עילתו כמו שכתוב "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה"[13] ולדעת שהקב"ה בשמים והוא בארץ[14]. והמספר ששייך למדרגת השמים הוא מאה, לפי שרשות האדם היא עד עשרה והמספרים עד מאה אינם נבדלים מעשר[15], ולכן צריך לברך מאה ברכות להראות שהקב"ה נבדל מהאדם[16].

---

[1] ברכות ל"ה.

[2] כלומר הוא אינו בהכרח קדוש בעצמותו, ולכן כפי שנראה ניתן "לפדות אותו" ולהעביר את הקדושה/ את הפרי לרשות אחרת

[3] הכבוד הוא היחס הנכון שנותנים לדבר, ולכן כל דבר בעולם מגלה שיש בורא שברא אותו- לכן כל דבר בעולם הוא כבוד ה'; וכן כאשר אנו מברכים- הברכה היא שאנחנו מקשרים את הדבר בעולם לשורשו (הקב"ה) ולכן זהו כבוד ה'. ע"י הברכה אנחנו מחליפים את שם הקדושה של המאכל כי היא עצמה ג"כ כבוד ה'

[4] כלומר יתרונו של האדם זה שהוא משכיל; כל מדרגה כוללת את המדרגה שלפניה ויתירה עליה והאדם כולל את כל המדרגות שלפניו ע"י יתרונו שיתר עליהם- השכל. וראה למשל דברי הרב קוק זצ"ל במאמרי הראי"ה א', העיקרים (עמ' 14 מהד' ישנה) שככל שדבר במציאות הוא יותר מפותח הוא יותר שלם ומאוחד בעצמו

[5] ברכות ל"ה:

[6] ראה את דבריו הנפלאים של המהר"ל בדרך חיים, א', ב'. נצטט חלק מדבריו: "... יש לך לדעת כי הנבראים כולם תלויים באדם שהם נבראים בשביל האדם, ואם אין האדם כמו שראוי להיות הנה הכל בטל... א"כ האדם צריך שיהיה בו הטוב ואז ראוי אליו הקיום, וכאשר ראוי אליו הקיום ראוי לכל העולם הקיום שהכל תלוי באדם" עיי"ש; והיינו שהמדרגה הגבוהה ביותר במדרגות האדם זה עם ישראל- "אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם" (יבמות ס"א.) והעולם כולו מסודר תחתיהם, ויש לנו אחראיות על כל הדרגות הנמוכות ממנו

[7] הכוונה היא שהוא מנתק את הקשר של הדבר הזה למקורו העליון- הקב"ה וכנסת ישראל, וננסה להסביר בהמשך

[8] (כי הוא בעצם אומר שהדבר הזה לא שייך להקב"ה. משמעות הברכה היא הודאה [מלשון להודות- כמו "מודה במקצת"] לה' שברא גם את הדבר הזה)

 [9] דהיינו שאדם זה פגע בהגדרה של הדבר עצמו, וכל דבר בעולם מקבל את המשמעות שלו מקישורו אל הקב"ה- מהטוב שנמצא בו. כפי שאמר המהר"ל לעיל שכל דבר הוא קודש לה' מצד כבוד מלכותו- שהם מעשי ה', וכאשר אדם כופר בכך שהם מעשי ה' ממילא אין שום משמעות וקיום לדברים הגשמיים הנמצאים בעולם

[10] (הכבוד של הדבר עצמו נובע מכך שהוא תחת רשותם של אביו ואמו, בדומה למעשי ה')

[11] נראה ששני הפירושים הם אחד, מכך שהמהר"ל חוזר לפירוש הראשון ואומר "כי הכל אל הקב"ה מצד עצמו ולפיכך נקרא השחתה ומפני זה הוא חבר לירבעם וכו' " ונסביר ע"פ מה שאומר בדרך חיים (ה', כ"א): ככל שדבר הוא יותר פרטי הוא יותר גשמי וממילא יותר בר- שינוי, ואילו הדבר הכללי לא משתנה והוא דבר יציב וקבוע. א"כ החטא שייך לפרטים וממילא גם התשובה ואילו בכלל ישראל אין מציאות של חטא כלל. התשובה הגיונית רק כאשר אדם מאמין שהעולם בבסיסו הוא טוב והחטא הוא לא עצמי אלא מקרי, וממילא כאשר אדם מנתק את העוה"ז ממקורו האלוקי וכופר בטוב שנמצא בתוך הנבראים ומקיים אותם- הוא כופר ביכולתם לעשות תשובה, ועל אחת כמה וכמה כאשר הוא מנסה לפגוע בכלל ישראל ולומר שאין דבר כזה כלל שהוא בלי חטא. אדם כזה שלא מאמין שהעולם הוא טוב ולא מאמין בתשובה- גורם לעצמו ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה"

[12] מנחות מ"ג:

[13] זהו עיקר היראה- שהאדם מכיר (בשכלו) שה' הוא העילה והוא העלול; ראה נתיב הענוה פ"א

[14] כלומר שיש הבדל בינו לבין הקב"ה. ראה דרך חיים א', ג' שלכן יראה בפרט נקראת "יראת שמים" ולא מצאנו שאומרים "אהבת שמים" וכדומה

[15] כל הכפלה בעשר מבטאת מדרגה חדשה נבדלת לחלוטין, שזהו עניינו של המספר עשר שהוא כולל ומתוך כך- גם נבדל

[16] כפי שראינו בפרק י"ג- היראה עניינה הבדלה ופירוד לעומת האהבה שעניינה אחדות, וזה גם עניינו של השכל שמבדיל בין הדברים (היראה היא הכרה שכלית שה' הוא העילה) לעומת הרגש (אהבה) שמתעסק בכללים. ראה את דברי הרב קוק זצ"ל במאמרו "חכם עדיף מנביא" ("זרעונים", ב')