ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב העבודה פרק י"א

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק י"א

● התחלת הקדושה הוא עיקר הקדושה ● שלוש עולמות ● אנשי כנה"ג ירדו לחדרי המרכבה ● כוחם של האופנים מתפשט בארץ ● ישראל הם העיקר בעולם ● העוה"ז מקבל מעולם העליון בלי הפסק ● המקדש הביא את הברכה לעולם ● הברכה כיום אינה מצויה כ"כ ● לשון ארמי אינו מיוחד ● לשון הקודש מיוחדת לישראל ● אחר החורבן בטלה הקדושה ● האסיפה לשמוע תורה היא כבוד השי"ת ● בכל כוחו- ולא בשפה רפה ● ענין אמן ● אמונה ללא הבנה אינה אמונה ● מהות האותיות: אל"ף, מ"ם ונו"ן ● העובד מאהבה הוא פשוט ● הסוף הוא נבדל ● היו"ד הוא יסוד עוה"ב ● ישראל עליונים מהמלאכים שאינם שייכים לעוה"ב ● ימי חייו של אדם הם שבעים שנה ● ע' נכלל בשבע ● הכוחות החיצוניים שייכים למדרגת העוה"ז ●

יש שלוש צורות ניסוח[1] לקדושה: א'. ביוצר אור אנו אומרים "כולם אהובים... קדושה כולם כאחד... קדוש, קדוש, קדוש". ב'. בתפילת עמידה בשחרית ובמנחה- "נקדש את שמך בעולם". ג'. במוסף בשבת ויו"ט- "נעריצך ונקדישך".

ושלוש קדושות אלו הן כנגד שלוש עולמות שמוזכרות בתרגום יונתן "קדיש בשמי מרומא, קדיש בשמי ארעא, קדיש לעלם ולעלמי עלמיא"- העולם הזה, עולם השמים (האמצעי) והעולם העליון. בתרגום יונתן מוזכר קודם כל עולם השמים כי קודם צריך לתת קדושה לעולם הנראה לנו[2]. הקדושה של יוצר אור היא כנגד הקדושה בעוה"ז וזהו עניינם של האופנים ש"כחם מתפשט בארץ"- ולכן הנוסח הוא לא "כשם שמקדישים אותו בשמי מרום", ולא אומרים "כשם שמקדישים אותך בארץ" כי בארץ העיקר הוא עם ישראל[3]; הקדושה של שחרית ומנחה היא כנגד שמי מרום ("כשם שמקדישים אותו בשמי מרום") והקדושה של מוסף היא כנגד עולם העליון- "כנועם שיח סוד שרפי קודש" שהם המלאכים[4].

כאשר האדם אומר "קדוש, קדוש, קדוש" הוא מתרומם על קצות אצבעותיו כיון שענין הקדושה היא שה' הוא נבדל מהתחתונים[5] והאדם ג"כ ע"י אמירת הקדושה הוא נבדל מעולם הזה[6].

הגמ'[7] אומרת שמיום שחרב ביהמ"ק בכל יום ויום מרובה קללתו משל חברו, והעולם מתקיים על "קדושה דסידרא" (הקדושה של "ובא לציון") ועל אמן יהא שמיה רבה דאגדתא (שנאמר לאחר לימוד תורה).

מסביר המהר"ל שהעוה"ז מקבל ברכה מהעולם העליון וזה דבר שלא יכול להתבטל גם אחרי חורבן ביהמ"ק, ובזמן ביהמ"ק הברכה באה לעולם על ידו, אך לאחר החורבן הברכה באה ע"י קדושה דסידרא ואיש"ר דאגדתא שמחברים אותנו לעולם העליון- כמו שאומרים בשניהם "לעלם ולעלמי עלמיא"[8]; אלא שה"צינור" העיקרי להביא את הברכה היה ביהמ"ק ולכן אין הברכה מצויה כ"כ.

מכיון שעניינן של קדושות אלו הוא לקשר את העוה"ז לעולם העליון לכן הוא כולל את העולם כולו ולא מיוחד לעם ישראל דוקא, ולכן תקנו את הנוסח בלשון ארמי שאינו מיוחד[9]. מכמה סיבות הברכה אינה מגיעה לעולם ע"י הקדושות שבתפילה: א'. כיום הקדושה אינה מצויה[10]. ב'. התפילה היא על בקשת צרכיו הפרטיים של האדם ושייכת גם ביחיד, לעומת יהא שמיה רבה דאגדתא ששייך דוקא לציבור שבאים לשמוע את הדרשה וזה כבוד ה'[11]. ג'. התורה (אגדתא) מהעולם העליון.

"כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו - קורעין לו גזר דינו"[12]. מסביר המהר"ל שבכל כוחו הכוונה שיחתוך בשפתיו ולא יתפלל בשפה רפה. ודוקא בכל כוחו, כי שערי ג"ע הם סגורים ולכן צריך לזה כח[13] והוא נכנס למעלה עליונה מיוחדת ופותחים לו שער חדש.

החילוק שבין הברכה לעניית אמן היא שהברכה היא על כח פרטי של הקב"ה לעומת האמן שעניינו האמונה הכללית בה' שהוא כל- יכול; והאמונה הזאת מחברת אותו בחיבור מוחלט לה' ועל ידי האמונה הזו אין לו צער כלל והוא ראוי לגן עדן[14].

ההבדל שבין המברך לעונה אמן הוא שהמברך יוצא בדיעבד אף אם לא כיוון, אך העונה אמן צריך לכוון כי בלי הכוונה זה לא נקרא שהוא מאמין ורק על ידי הכוונה הוא ראוי לג"ע[15]. לכן, במקדש אומרים "בשכמל"ו" לעומת המדינה ששם אומרים "אמן" כי שניהם מהצד השכלי[16].

כפי שאמרנו, ענין האמן הוא האמונה. והדבר נרמז במילה אמ"ן: "מאי אמן? א-ל מלך נאמן", מסביר המהר"ל: נצחיות הקב"ה מתבטאת מצד ההתחלה- שהוא התחלת המציאות (א-ל), מצד האמצע- שהוא מולך על הנמצאים (מלך), ומצד הסוף- הנאמנות שאין לה הפסק; וזה מתבטא גם באותיות אמ"ן- האל"ף מבטאת התחלה, המ"ם זו האות האמצעית והנו"ן מורה על המשכה- כלומר על נצחיות ה'. ועוד, שהנו"ן שהיא פשוטה מבטאת שה' הוא פשוט וזה מתבטא בדברי חז"ל[17] "נו"ן כפופה נו"ן פשוטה- נאמן כפוף, נאמן פשוט". מסביר המהר"ל שיש שני סוגי עבודת ה': אדם העובד מיראה (נאמן כפוף) ואדם העובד מאהבה (נאמן פשוט), ומי שעובד מאהבה הוא פשוט בלא שינוי[18].

"תנו רבנן: אין עונין לא אמן חטופה, ולא אמן קטופה, ולא אמן יתומה, ולא יזרוק ברכה מפיו". אמן חטופה הכונה היא שלא מבטא את הניקוד כמו שצריך, קטופה היינו שלא גומר את המילה (לא מבטא את הנו"ן), יתומה- שלא שמע את הברכה. והכונה היא שצריך לבטא את האמונה בשלימות ולא בחסרון ולכן צריך לבטא את המילה אמן כמו שצריך, וכן צריך לדעת במה הוא מאמין ולכוון- לכן לא יאמר אמן יתומה ולא יזרוק הברכה מפיו; ומצד שני- לא יאריך יותר מדי אלא רק יאריך קצת כדי לבטא את האריכות[19].

ולא יענה אמן אחר ברכת עצמו, בגלל שעניית האמן היא יותר עליונה מהברכה ולכן צריך שתהיה נבדלת מהברכה ואחריה. כשהברכה היא בסוף הברכות אז כן עונה אמן על ברכת עצמו כי ה"אמן" הוא בסוף והוא נבדל.

דוקא ישראל מיוחדים לאמירת אמן יהא שמיה רבה ואף המלאכים אינם במדרגה זו, לפי שהעוה"ב שייך לישראל ולא למלאכים ואין המלאכים נכנסים במחיצתן של ישראל.

והמפרשים אמרו שלכן תיקנו שבח זה בארמית כדי שלא יקנאו המלאכים בישראל, אך מדייק המהר"ל: כיון שהשבח הזה הוא במדרגה עליונה לכן אין לומר אותו בלשון השייכת למלאכים[20], ואז אין קנאה כי זה שבח שאינו שייך להם[21].

העונה אמן בכח כוחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה כי חייו של אדם הם שבעים שנה- ועי"ן זה בכלל שבע[22] וכנגד מדרגת העולם הזה, וכשדבק במדרגת העולם העליון מבטל מעליו גזר דין של עולם התחתון. לכן תקנו ב"יהא שמיה רבה" שמונה שבחים- "יתברך וישתבח וכו' ", וכן ב"יהא שמיה רבה" יש שמונה מילים (עד "עלמיא") כי מתעלה עד למדרגה השמינית שהיא מעל לעולם הזה. וכאשר דבק במדרגה זו- אפילו עבד ע"ז מוחלין לו, כי מתעלה מעל למדרגת העוה"ז ששם שייכים הכוחות החיצוניים של ע"ז.

---

[1] (כמובן ע"פ נוסח אשכנז בו התפלל המהר"ל לפני כ- 450 שנה)

[2] משמע שעולם השמים הכונה כפשוטו- עולם הגלגלים, ולפי שהגלגלים נמצאים במקום יותר עליון ממדרגת עוה"ז (ראה רמב"ם משנה תורה, הל' יסוה"ת פרקים ב'- ג'); רואים מדברי המהר"ל שהאדם צריך להתחבר לדרגות היותר עליונות בהדרגה- קודם כל ע"י המדרגות שיותר שייכות אליו, ובמקרה שלנו- העולם הנראה לו והוא עולם השמים

[3] ואז יצא שאנו אומרים שאנו עם ישראל מקדישים אותו כשם שאנו מקדישים אותו, וזה כמובן משפט לא תקין!

[4] נראה בהמשך הפרק שקדושתם של ישראל בעולם העליון גדולה יותר מן המלאכים ולכן "כשם" זה לא הקבלה אלא דמיון; וראה פרק י"ז בנתיב התורה ביחס שבין ישראל למלאכים בעוה"ז

[5] (והוא העילה לשלושת העולמות הללו)

[6] כלומר הוא מתדבק בה' ומתעלה מעל לגבולות העוה"ז

[7] סוטה מ"ט.

[8] שזה שייך דוקא לעולם העליון, ראה בשלהי הפרק

[9] ואם כן, כך גם לגבי ביהמ"ק: דברי חז"ל ש"מיום שחרב ביהמ"ק אין יום שאין בו קללה"- מתייחסים לעולם כולו, וכן דברי המהר"ל ש"אין הברכה מצויה" משמע שבזמן שבית המקדש היה קיים העולם כולו נתברך ממנו (ודאי שיש דרגות בברכה- לא הרי ברכתן של ישראל כברכתן של אוה"ע)

[10] דהיינו שמה שמביא את הברכה לעולם זה הקדושה- כלומר מידת החיבור והקישור לעולם העליון, וכגודל הקדושה- כן גודל הברכה שמושפעת. בזמן בית המקדש החיבור לעולם העליון היה טבעי ומתוקן בעולם

[11] (מצד הציבור שבא לשמוע את דבר ה')

[12] שבת קי"ט:

[13] הכונה היא שהאדם הוא גשמי וגן עדן הוא רוחני ונבדל מהגשמיות, ולכן כדי להגיע למדריגה זו צריך כח- להתגבר על הגשמיות של העוה"ז. וכן אומר המהר"ל בסוף הפרק: "שצריך להראות כח שיתגבר הנשמה שבאדם"

[14] הצער מגיע מהשינויים שיש בעולם הזה מצד החומר, וכאשר הוא נבדל מהחומר אין לו שינוי וממילא אינו מקבל צער; השווה פיסקה זו כולה עם נתיב האמונה פ"א, וכן ראה בפ"ב בנתיב זה

[15] כלומר, ע"י השכל הנבדל הוא מתעלה למדריגה נבדלת

 [16] ראינו בפ"ז שאמירת בשכמל"ו היא מצד הנשמה הנבדלת

[17] שבת ק"ד.

[18] כלומר שהפשוט דבק במדרגה הנבדלת והנצחית והאהבה היא הדביקות, ולכן נאמן פשוט שדבק בה' מתוך האמונה הוא בלי שינוי (דבק בנצחיות)

[19] מצד אחד אנחנו צריכים לבטא את נצחיות ה' אבל מצד שני איננו בדרגה להשיג את האריכות הזאת, ולכן יאריך קצת

[20] כפי שאמר לעיל, שהשבח אינו מיוחד לישראל אלא הוא במדרגה עליונה וכולל את כל העולם, ומכך שהוא במדרגה עליונה מאוד שכוללת את העולם כולו- הוא אינו שייך למלאכים

[21] כלומר שהקנאה מגיעה כאשר יש שני דברים בנושא אחד- אז זה יוצר ניגוד ביניהם ומגיעה הקנאה. ראה למשל פי"ז בנצח ישראל, לגבי מלכות אדום- המרזבני והקטירי

[22] בתורת המספרים של המהר"ל היחידות קובעות את מהות המספר והעשרות מבטאות את הריבוי של המהות הזה וכן הלאה- מאות וכו', ואם כן- המהות של המספר שבעים הוא מהות המס' שבע שמבטא את העוה"ז בריבוי