ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב העבודה פרק י"ז

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק י"ז

● דבר שנותן חיות לבריות נקרא לחם ● עיקר הדבר הוא מה' והאדם רק עושה הכנה ● אין דבר מקויים כמו הארץ והארץ היא קיום הכל ● מעשי האדם שיצאו מהכח אל הפועל עליונים יותר מהטבע שהוא בכח ● כל פועל שכלי הוא ע"י טורח בחכמה ● לעתיד לבא הכל יהיה בשלימות ● כל בריאה יש לה ענין בפני עצמו לעומת החיים עצמם ● האדם צריך פרנסת הגוף ופרנסת הנפש ● ענין נתינת המן והתורה במדבר ● אין בע"ז שום כח ● התורה היא חייו של האדם ● אכילת עבדי ה' היא צורך גבוה ● התורה מחברת שמים וארץ ● ענין המספר שלושה- החיבור הגמור ● הדיבור הוא צורת האדם ● כשחז"ל מזכירים מספר דברים ביחד אין זה בלא זה ● כל תוספת- חסרון נחשב ● ח"י הברכות שבשמ"ע כנגד החיים ● איבוד הרשעים טוב לעולם ●

חייב אדם לברך לפני הסעודה ברכת המוציא. בגמ'[1] למדים זאת בק"ו מברכת המזון- "כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כש"כ?", ומסביר המהר"ל שברכת המוציא היא על כך שה' נתן לו מזון לקיים את נפשו וברכת המזון היא על ההשלמה שקיבל מהמזון[2]. ומכיון שברכת המזון היא רק על השביעה, אך אם לא היה לאדם לחם הוא היה חסר ולכן יש לברך המוציא קודם האכילה.

יש לשאול על נוסח ברכת המוציא כמה שאלות:

א'. מדוע מברכים בלשון "המוציא" ולא כמו שאר ברכות- "אשר ברא".

ב'. מדוע "המוציא לחם מן הארץ", ולא "מן האדמה", כשם שמברכים "בורא פרי האדמה".

ג'. מדוע אומרים "המוציא לחם מן הארץ"- והרי הלחם לא יצא מן הארץ אלא האדם אפה אותו!.

מסביר המהר"ל שלחם זהו דבר הסועד את הלב ונותן חיים לבריות כולם, וכמו שכתוב "נותן לחם לכל בשר", אלא שהאדם צריך דבר שיותר סועד את לבו ולכן מברך המוציא דוקא על לחם אפוי. יוצא שאת הלחם עצמו הקב"ה מוציא מהאדמה- אלא שהאדם מכין אותו למאכלו, ולכן צריך לברך "המוציא לחם מן הארץ", כמו שהאדם מברך על פרי למרות שהוא גידלו- חרש, זרע וכו'.

מברכים "המוציא לחם מן הארץ" ולא מן האדמה- משום ש"אדמה" נקראת אדמה גם כשהיא לא מחוברת לקרקע ואין לה קיום, לעומת ה"ארץ" שיש לה קיום ואין דבר שיותר מקויים ממנה, ככתוב "והארץ לעולם עומדת"[3]. וכן כתוב במדרש[4] שלעתיד לבוא הכל יתחדש ורק הארץ "כבגד תבלה", והסיבה היא משום שהיא המקום של כל הנבראים ולכן נותנת קיום לכל העולם[5]; ומשום כך היא מוציאה את הלחם שהוא קיום הנבראים[6] אלא שהאדם צריך להוציא את הקיום הזה מהכח אל הפועל.

הקב"ה יכל לברוא לחם אפוי ומדוע האדם צריך להכין את מאכלו? משום שמעשה האדם נאה יותר ממעשי הקב"ה בעולם. הדברים הטבעיים שיש בעולם הם בכח ואינם בפועל, ומעלתו המיוחדת של האדם שהוא בעל שכל היא שהוא משלים את הטבע ומוציאו מהכח אל הפועל; וראוי שמזונותיו של האדם שבהם תלויים חייו (הלחם) יהיו לפי מעלתו- דהיינו שיצאו מהכח אל הפועל, לכן צריך להכנת האדם.

המדרש[7] מספר שלאחר חטא עץ הדעת ה' אמר לאדה"ר שאם היה זוכה היתה השדה מוציאה פירותיה בשלימות, אלא שחטא ולכן עליו לעובדה. שמע זאת אדם הראשון ובכה[8]. אמר לו הקב"ה שבגלל זה הוא יאכל לחם. ומסיים המדרש: "אמר רבי לוי נוח היה לו אם היה עומד בקללתו הראשונה". מסביר המהר"ל שמצד מעלתו של האדם לא ראוי לו שיתוף עם שאר בעלי החיים במה שנותן לו חיים[9], ולכן אמר לו הקב"ה "בזעת אפיך תאכל לחם"; כלומר מעלתו של האדם היא מצד השכל ולכן צריך לפעול בשכלו להוציא את הלחם. ומה שר' לוי אומר שנוח היה לוּ היה עומד במעלתו הראשונה זה מצד שאם היה בשלימות לא היה חוטא כדי להשיג את לחמו- למשל ע"י גזל, אבל ודאי שלפי מעלתו צריך להוציא אל הפועל את מאכלו[10].

ומברכים "המוציא" ולא "אשר ברא לחם" מפני שכל בריאה היא בפני עצמה ואילו הלחם הוא החיים בכלל[11]. ועוד שאנו לא מברכים על הבריאה עצמה אלא על כך שה' נתן לנו מזון[12].

יש לדבר על השולחן דברי תורה וזו עבודת השי"ת. אע"פ שהקב"ה מפרנס את כל הנבראים אבל הקרובים אליו לגמרי נחשבים שאוכלים משולחנו[13], ולכן צריך לדבר על השולחן ד"ת. האדם צריך לפרנסה גשמית ולפרנסת הנפש, וכמו שבמדבר תחילה הקב"ה פרנס את עמ"י במן ולאחר מכן נתן להם את התורה[14], כאשר כל מטרתה של פרנסת הגוף היא בשביל שיקנה את חיי הנפש הנצחיים[15]. וכאשר אינו עושה כן- הפרנסה היא רק לגוף ולא לנפש ואין חיות לגוף, והריהו אוכל מזבחי מתים והוא קרוב אל הע"ז.

"שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא"[16]. השולחן הוא כמו מזבח, וכמו שהמזבח נקרא שולחנו של מקום מפני הזבח שנקרב עליו- כך השולחן שעליו אוכלים עבדיו זהו צורך גבוה, וזה דוקא כאשר אומרים עליו ד"ת. למרות שכתוב "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"- התורה מחברת את הארץ לשמים. ודוקא שלושה שאכלו כי שלושה זה החיבור הגמור[17], ואז השלחן דומה למזבח שהיה אחד והוא שולחנו של מקום[18].

יש להקפיד לומר את דברי התורה אחרי הסעודה, וכמו שאמרו בגמ'[19] "אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה". אומר המהר"ל שהסיבה היא יותר עמוקה: הסעודה משלימה את האדם במה שהוא חסר, מצד גופו, ואילו הדיבור הוא צורת האדם[20] והשלמתו ומצד הצורה הוא מושלם. א"כ הסעודה והדיבור הם דברים מנוגדים ואם מדבר בתוך הסעודה הוא יוצא מהסדר הראוי, ויש להקדים את הושט שהוא כלי האכילה לקנה שהוא כלי הדיבור[21]. "ואין לעבור על דברי חכמים".

חז"ל אומרים[22] ששלושה דברים מאריכין חייו של אדם: המאריך בתפילתו, והמאריך על שולחנו והמאריך בבית הכסא. כאשר חז"ל מונים מספר (כמו כאן שאומרים ששלושה דברים מאריכים) הכוונה היא שצריך לכל שלושת הדברים ביחד, וכאן הפירוש הוא שהאדם צריך שלושה דברים שנותנים לו חיות: השלמת החסרון, סילוק התוספת שמזיקה לאדם ואת עצם החיים. האכילה משלימה את חסרון האדם מצד גופו וכדי שהיא תתן לו אריכות חיים ותהיה באמת השלמה לאדם (ולא חסרון)- צריך להאריך על שולחנו כדי שיפרנס עניים[23]. המאריך בבית הכסא מסלק את התוספת שמזיקה לו והיא שיקוץ נפשו כי כל תוספת לחסרון ייחשב. והמאריך בתפילתו הוא כנגד עצם החיים כי התפילה היא שה' ישלים את צרכי חיותו; ולכן יש בתפילה ח"י ברכות כמספר חי, כי הברכות כולם הם על חיוּת האדם חוץ מברכת המינים שהיא כנגד איבוד הרשעים אע"פ שהוא טוב לעולם[24].

וגם כיום שאין כ"כ עניים שמחזרים על הפתחים יש להאריך על השולחן לפי שעדיין ייתכן שיבוא עני לבקש פרנסה.

---

[1] ברכות ל"ה.

[2] הכוונה בברכת המזון היא שלא רק שהקב"ה נתן לו חיים בלבד, אלא אף נתן לו שובע. לכן מברכים ברכת המזון רק כאשר האדם שבע; וראה בנתיב גמ"ח פ"א, גבי "בשביל ג' דברים נברא העולם- בזכות חלה וכו' " שפירש המהר"ל שהקב"ה נותן לאדם חיים שזה כנגד הלחם, ומשלים את חסרונו ובנוסף נותן לאדם עוד תוספת

[3] (המהר"ל הולך להסביר להלן מה הענין בדבר מקויים דוקא, ולמה צריך לומר "ארץ" ולא "אדמה")

[4] פרקי דרבי אליעזר, נ"א (בשינוי לשון)

[5] ראה פ"ד

[6] שכן דבר שהוא מקויים בעצמו מוציא דברים מקוימים

[7] ב"ר, בראשית, פרשה כ', י'

[8] המדרש אומר שאדה"ר אמר "מה אני נקשר לאבוס כבהמה"- כלומר הוא הרגיש שכעת הוא יורד ממעלתו וח"ו יש לו שיתוף עם בעלי החיים המשועבדים לחומריות, וכדלהלן

[9] שכן החיים שלו שזה ביטוי מהותו שונים בתכלית מאלו של בעלי החיים

[10] כלומר המפגש של האדם עם החומר נובע דוקא ממעלתו, ואע"פ שיכול לבוא לידי חטא הרי שיכול ע"י הגשמיות להוציא את עצמו מהכח אל הפועל כשמתקדש ממנה. זה נגרם כתוצאה מחטא האדם, אבל לעתיד לבוא הכל יהיה בשלימות וכמו שהמהר"ל אומר ש"אם לא היה החטא היה יוצא (הלחם) בשלימות"- כלומר החטא טבוע בעצם העוה"ז משום שהעוה"ז הוא חסר, ותקפיד האדם הוא להשלים את העולם ולהוציאו אל הפועל עד שלעתיד לבוא העולם כולו יצא אל הפועל מעצמו

[11] כלומר כל בריאה ובריאה משלימה צד מחיות האדם, אבל הלחם הוא כנגד החיים עצמם והוא כולל את כל הפרטים הגשמיים כולם

[12] נראה שזה אותו ענין רק יותר בעומק: הבריאה עצמה היא מחולקת משום שהיא גשמית, ואילו הלחם הוא חיים הניתנים מה' שמשפיע את החיים ולכן הוא דבר כללי (רוחני) ולא פרטי (גשמי)

[13] ואינו דומה המקבל חיים משולחנו של מקום למקבל חיותו משולחן עצמו (זבחי מתים; וכפי שנראה בהמשך). ראה דברי המהר"ל בנתיב התורה, תחילת פ"א לגבי הפסוק "יתמך דברי לבך"- ככל שאדם מחובר יותר לתורה כך הוא מקבל יותר חיים

[14] אנו למדים מכאן שהחומר קודם לרוח והוא הבסיס עליו נבנה בנין הרוח

[15] וכמו שראינו בפ"ו לגבי "אשרי", שלא מספיק מה שכתוב בה החיים "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" אלא צריך לטעם הנוסף שכתובה באלפ"א בית"א- כנגד התורה שתקשר את החיים הגשמיים לעולם העליון ומתוך כך הם יהיו חיים רוחניים

[16] אבות ג', ג'

[17] ראה פ"א לגבי "יעקב חבל נחלתו"

[18] המהר"ל בדרך חיים (ג', ג') אומר: "ועוד יש לך לדעת כי עבדי המלך הם רבים והם למלך שהוא אחד, ולפיכך ראוי שיהיה דבר זה דוקא למספר שלשה כי שלשה יש להם חיבור ביחד, כי כן ראוי לעבדי המלך שהם רבים שיהיו מתחברים ויהיו לאחד..."- כלומר שהדבקים ומתחברים עם הקב"ה יש אחדות ביניהם. וכמו שראינו בפי"ג לגבי העובד מאהבה ("נאמן פשוט"); וראה עוד בפ"ה גבי "כל מי שיש לו ביהכנ"ס בעירו". ולסיכום: האחדות עם הקב"ה ואיש עם רעהו נובעת מהתורה

[19] תענית ה':

[20] (מעלתו על פני שאר הנבראים)

[21] אפשר אולי להוסיף ולומר שרואים מזה ביטוי נוסף לכך שהבנין החומרי קודם לבנין הרוחני- קודם כל על האדם להשלים את חסרונו, ורק לאחר מכן להוסיף בקודש ולקנות תוספת מעלה. ראה למשל בנתיב התשובה פ"ב לגבי "בכל עת יהיו בגדיך לבנים"

[22] ברכות נ"ד:

[23] כלומר שלא מספיק מה שהאכילה היא משולחנו של מקום ע"י התורה, לפי שעדיין אין כאן השפעה לאחרים ואין כאן עדיין הידמות מוחלטת להקב"ה שזה עניינה של מדת החסד; ראה נתיב התורה פ"ד

[24] ראה בבאר הגולה סוף הבאר השביעי שאמנם אנו מתפללים עליהם שיחזרו בתשובה; אלא שמכיון שיש צד של איבוד אם לא יחזרו בתשובה אז אין זה נקרא חיים. וייתכן אולי לומר שהמהר"ל שם התכוון רק להשיב לנוצרים ובאמת עיקר הברכה היא על איבוד הרשעים ולא שיחזרו בתשובה, אבל ניכרים דברי אמת. וצ"ע