ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב העבודה פרק י"ח

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק י"ח

● ברכת המזון היא עיקר הברכות ● המלאך אינו תחת רשות האדם אלא תחת רשות הקב"ה ● הלב משפיע חיים לכל האיברים ● היין של א"י הוא עיקר היין ● יין מזוג אינו נקרא יין גמור ● הברכה שהיא בשלימות אין לה גבול ● הברכה מגיעה עד מדריגת העוה"ב ● העכו"ם מסבבים את ישראל כעבדים לאדוניהם ● שבעים אומות כמספר יין ● השתחויה היא הכבוד שחולקים למכובד ● היד מורה על ממשלה וכח והיא מקבלת ברכה ● הימין מורה על התרוממות ● הממשלה שייכת לכלל כי המלך מקבל כחו מהכלל ● השתחויה זהו פישוט ידיים ורגלים ● העין מוציאה הכל אל הפועל ● המקלל את אשר הוא ברוך הקללה נהפכת עליו ● כאשר ישראל בגלות אין השכינה ביניהם ● גודל הברכה של א"י תלוי בכך שעמ"י ישבו עליה ● ביהמ"ק הוא תכלית השלימות של עמ"י ● תוספת הטובה שה' משפיע מצד עצמו היא לעיתים ואינה תמידית ● כל שביעה היא השלמה ● ע"י א"י שנבדלת מכל הארצות עמ"י נבדלים משאר האומות ● א"י היא השלמה טבעית ורוחנית ● ביהמ"ק הוא אלוקי לגמרי ● ג' ברכות ראשונות של ברהמ"ז הם השלמה אחת ● מלכתחילה ביהמ"ק נבנה כדי שיהיה קיים תמיד ● לאחר חורבן ביתר שלטה מידת הדין בישראל ביותר ● הטוב והמטיב נקרא כאשר יש טובה על טובה בפעם אחת ● תמיד העונה על ברכה מוסיף על שלפניו ● הפרנסה היא משלושה צדדים: מדת הדין, החסד והרחמים ● הנבראים משותפים בכך שמקבלים קיום מה' ● אין גבול לחסד ה' לפי שהוא מצדו ולא מצד המקבל ● מדת הדין ומדת הרחמים הן מצד המקבל ● יותר קל להמשיך פעולה מאשר להתחיל פעולה ● שם הוי"ה נותן קיום לעולם ● ה' מתאווה לתפילתן של צדיקים כי חפץ להשפיע הטוב ● א"י היא מתנת עולמים ● ההודאה היא על החיים ● הברכות של א"י הן בזכות האבות ● איש חסד הוא נחמד בעיני הבריות ● טוב הוא דבר שאין בו פסולת ● ההרחבה ראויה ליצחק ביותר ● הנפש פועלת את המצוות גם בלי השכל ● כל פעולות האדם מתייחסות אל הנפש ● אין לעת המשך זמן כלל ● האדם בעל שינוי ● כל ברכה היא על טוב הנוסף על הקיום ● חמדה טובה ורחבה- ברכות אלו הן עיקר ושבח הארץ ● אין דבר בו נבדלים ישראל מן האומות יותר מן המילה ● המילה היא סילוק פחיתות החומר ● התורה נבדלת לגמרי מן החומר ● בשביל הארץ זכו ישראל למילה ובשביל המילה זכו לתורה ● התורה ראויה להיות בא"י דוקא ● הברית הוא חיבור בין שני דברים ● המילה מחברת את האדם לה' יותר מן התורה ● אין לא"י שיתוף לשאר ארצות כלל ● שבע מלשון שביעה ושלימות ● המלך נותן קיום לעם ● ע"י מלכות ב"ד השכינה שורה בישראל ● הקשר בין שבת לביהמ"ק ● רחמים שייך למי שנמצא בצרה ● ההשלמה של ביהמ"ק מגיעה עד מדריגת אמן ● הטוב והמטיב כוללת כל טובה ● כל עשירי הוא קודש ומצד מדריגה זו ה' טוב ומטיב לכל ● להציל מצרה נקרא לגמול חסד ● חותמים רק בברכה על דבר מסויים ולא על דבר כללי ● הארץ היא השלמת האדם ● ביהמ"ק הוא השלמת העולם ●

"אמר רבי יוחנן קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה- דאילו בגאולה כתיב המלאך הגאל אתי מכל רע - מלאך בעלמא, ואילו במזונות כתיב האלהים הרעה אתי"[1]. משמעות הגאולה היא שאדם לא משועבד לאחרים, ולכן גם מלאך שאינו משועבד כי אם לה' יכול לגאול אותו. אבל בענין פרנסה- הרי גם המלאך צריך קיום (שזהו ענין הפרנסה), ולכן רק הקב"ה יכול לתת לו את זה[2].

ומכיון שכך- יש לברך את ברכת המזון בשלימות גמורה, לפי גודל הדבר שה' משלים את האדם במזונותיו ונותן לו קיום. וכדי להורות על הברכה שה' השפיע לו יש לברך על כוס של יין שזה מורה על השפע כמו שנקרא "כוס של ברכה", ואף אם זה לא חיוב מ"מ מקיים בזה מצוה.

הגמ'[3] אומרת שלא יברך על כוס של ברכה עד שיתן לתוכו מים. אומר המהר"ל שאין הבדל בין היין של ארץ ישראל שהוא עיקר היין לבין יין של חו"ל ובשניהם צריך ליתן מעט מים, אך לא הרבה שכן יין של ברכה צריך להיות חי ולא מזוג; וכאשר נותן הרבה מים אין זה נקרא יין, ואם לא נותן בכלל מים גם זה לא טוב כי היין לכשעצמו הוא היפך הברכה ומביא יללה לעולם וע"י המים הוא מתוקן.

עשרה דברים אמרו חכמים[4] שצריכים להיות בכוס של ברכה, והמהר"ל מסביר שהם כנגד עשר ברכות שברך יצחק את יעקב "ויתן לך האלוקים" וכו'[5]:

א'. שטיפה- כנגד "מטל השמים", כמו שהטל שוטף את הקרקע מבחוץ.

ב'. הדחה- כנגד "ומשמני הארץ", כמו שהארץ אינה יבישה מבפנים.

ג'. חי- כנגד "ותירוש"[6], כלומר שהיין צריך להיות חזק מפני שהוא יין של א"י.

ד'. מלא- כנגד "ורב דגן", כמו שהדגן הוא מלא ומשביע את האדם[7].

ה'. עיטור- כנגד "יעבדוך עמים", לפי שהגויים מקיפים את ישראל כעבדים לאדוניהם[8], כמו התלמידים לרבם/ הכוסות ליין החי.

ו'. עיטוף- כנגד "וישתחוו לך לאומים", הבגד וההשתחוויה מבטאים כבוד כמו שהמלך לבוש בבגדים מכובדים ומשתחווים לו.

ז'. נוטלו בשתי ידיו ונותנו בימין[9]- כנגד "הוי גביר לאחיך", כי הידיים מורים על כח וממשלה ולכן נוטלו בשתי ידיו, והימין על התרוממות; כלומר זה מבטא כח כללי (שתי ידיו) גדול מאוד (נותנו בימין). ועוד, ש"נוטלו בשתי ידיו" מבטא את המלכות שהיא אל כלל ישראל[10] ו"נותנו בימין" מבטא את המלך של עם ישראל שמקבל את כחו מהכלל.

ח'. ומגביהו מן הקרקע טפח- כנגד "וישתחוו לך בני אמך", כי המשתחווה (פישוט ידיים ורגליים) הוא מעל הקרקע ולכן מגביה את הכוס.

ט'. ונותן עיניו בו- כנגד "אורריך ארור", לפי שהעין מוציאה הכל לפועל וכאשר נותן עיניו בכוס הברכה נמצאת בפועל כראוי לעם ישראל, והמקלל את הראוי לברכה נהיה מקולל בעצמו.

י'. משגרו במתנה לאנשי ביתו- כנגד "ומברכיך ברוך", כמו שהם מברכים את בעל הבית שעושה להם טובה לכן הם מתברכים בעצמם[11].

ור' יוחנן אומר שאנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה חי ומלא (ארבעה הראשונים). והענין הוא שכשישראל בגלות- ששת הברכות האחרונות שמבטאות את עליונות עם ישראל על הגויים לא שייכות, אבל הברכות הראשונות מתקיימות כי הם תלויות בארץ עצמה ולא בעם ישראל, אם כי לא כפי שהיו לפני היציאה לגלות[12].

הגמ'[13] אומרת שמשה תקן לישראל את ברכת הזן כנגד המן, יהושע ברכת הארץ כנגד הכניסה לארץ, דוד ושלמה בונה ירושלים ואת הברכה הרביעית של ברכת המזון "הטוב והמטיב" תקנו חכמים ביבנה כנגד הרוגי ביתר. "הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שניתנו לקבורה"; והכוונה היא שתקנו את נוסח הברכה, שהרי ברהמ"ז היא מדאורייתא.

מסביר המהר"ל שברכותיה של ברכת המזון מבטאות ארבע דרגות של שלימות שהקב"ה משפיע לעולם ולישראל, משום שברכת המזון נתקנה על כך שהאדם שבע- כלומר על השלמת האדם:

א'. ברכת הזן- כנגד מה שהקב"ה נותן לאדם (כל אדם) ההכרחי לו- המזון. וזו השלמה טבעית.

ב'. ברכת הארץ- כנגד מה שהוסיף לעם ישראל שלימויות נוספות על שאר אוה"ע (ארץ[14], ברית, ותורה) שאינן הכרחיות לאדם ובזה הם נבדלים משאר האומות. וזו כבר השלמה רוחנית[15].

ג'. בונה ירושלים- כנגד המקדש שהוא השלמה שאין למעלה ממנה, לפי שהמקדש משפיע לעולם ברכה בשלימות לגמרי[16], ובברכה זו אנו מבקשים שיבנה ביהמ"ק בב"א והברכה תופיע בשלימותה בעוה"ז[17]. וזו כבר השלמה אלוקית לגמרי.

ד'. הטוב והמטיב- כנגד מה שה' משפיע שלא מצד מוכנות האדם אלא מצד שהוא טוב ומטיב, והשפעה זו אינה תמידית[18]. ומשום שברכה זאת היא מצד ריבוי הטוב בעולם- מברכים ברכה זאת רק אם אחר נהנה עמו.

עוד מסביר המהר"ל ששלושת הברכות הראשונות הם השלמה אחת- הזן מדבר על ההשפעה מלמעלה למטה (מהשמים), הארץ מקבלת את הברכה[19], והאמצעי שמחבר את השמים והארץ זהו ביהמ"ק שמחבר עליונים ותחתונים, והוא הסולם בחלום יעקב שמחבר שמים וארץ. אולם ברכת הטוב והמטיב נבדלת מג' הברכות הראשונות משום שאינה מורה על השלמת האדם אלא על תוספת וריבוי הטוב ולכן היא מדרבנן, ולהבדיל מהברכות הראשונות שהם תמידיות- היא אינה תמידית[20].

ותקנו את ברכת הטוב והמטיב ביבנה אחרי שנחרבה ביתר, משום שאז שלטה מדת הדין בישראל ביותר ואעפ"כ הקב"ה נהג עמם במדת החסד- "הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה", וזה מורה על מידת טובו הגמורה[21]. וכיון שהטובה היתה בפעם אחת זה נקרא שהקב"ה "טוב ומטיב".

סדר ברכת הזימון: המברך אומר "נברך שאכלנו משלו", והעונים אומרים "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו", והמברך חוזר ואומר "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו" ומוסיף "ברוך הוא וברוך שמו". הכלל הוא שתמיד העונה על ברכה מוסיף על שלפניו. ויש לומר "ובטובו" ולא "מטובו"- שלא יהיה משמע מקצת טובו ולא כל טובו, ו"חיינו" ולא "חיים"- שאע"פ ש"חיים" משמע כנגד כל הנבראים, עדיף לומר "חיינו" שאז מציין שהוא עצמו קיבל חיים.

כעת מסביר המהר"ל את תוכן הברכות.

ברכת הזן. "הזן את העולם כולו בטובו"- הקב"ה זן את כל הנבראים מצד מדת החסד ונותן להם קיום בשוה, אלא שיש חילוק בין הנבראים: "בחן, בחסד וברחמים"- יש בעולם צדיקים שמצד מדת הדין ראויה להם הפרנסה וזה "בחן" (כמו "ונח מצא חן") ויש אשר לא מגיע להם מצד שהם כמו בהמות ואין להם דעת[22] ומקבלים פרנסה מצד חסד ה' – "בחסד" ומלבדם יש תינוקות שיש לרחם עליהם כי לא ידעו מאומה[23]. "כי לעולם חסדו"- דהיינו שאין קץ וגבול לחסד ה', מפני שהחסד הוא מצד עצמו של הקב"ה ולא תלוי במקבל כלל ולכן כולם מקבלים קיום בשוה, משא"כ המשפט והרחמים שהם מצד המקבל[24], והחסד הוא גם בעוה"ב[25].

"ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו"- יש שתי אפשרויות כיצד לקרוא ולהבין את זה: או שכתוב "לא חַסר לנו ואל יֶחסר" שאז הכוונה היא על המזון, או שכתוב "לא חִסַר לנו ואל יחסֵר" שהכוונה שה' לא יחסר לנו את המזון. ואין לומר "לא חִסר ואל יֶחסר" (כי ההתחלה משמע על הקב"ה והסוף על המזון) אם כי אפשר לומר שזה אפשרי וזה דבר חכמה: א'. יותר קל שלא יחסר בעתיד מאשר מה שלא חסר בעבר[26]- ולכן לא חִסר זה בחיריק שהוא במשקל כבד, ולא יֶחסר זה בסגול שהוא משקל קל. ב'. מספיק שמזכיר בהתחלה שהקב"ה משפיע את המזון, ואח"כ יכול לדבר על המזון בלי הזכרת הקב"ה.

"בעבור שמו הגדול"- כלומר שע"י שהנבראים מקבלים קיום מה' שמו של ה' מתגדל בעולם, ועל זה מורה שם הוי"ה שהקב"ה מהווה את העולם ונותן לו קיום. והמזונות הם מצד השם המיוחד כי אינם מושפעים ע"י מלאך אלא ע"י הקב"ה בעצמו.

ויש בברכה זאת ארבעה סוגי דברים שה' משפיע לעולם: "כי הוא א-ל זן"- חיים, "ומפרנס לכל"- שאר צרכי האדם, "ומטיב לכל"- תוספת טובה מעבר לצרכי האדם, "ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא"- כנגד שאר הברואים שאינם בני אדם שהם מקבלים מזון מוכן[27].

הברכה הזאת מתחילה במילים "הזן את העולם"- דהיינו מצד שהעולם חסר, ומסיימת "הזן את הכל"- מצד שהקב"ה חפץ להיטיב לעולם כולו מצד עצמו[28]. וכמו שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים כי חפץ להשפיע להם הטוב.

ברכת הארץ. "נודה לך"- ברכה זאת מיוחדת בכך שלהבדיל משאר הברכות היא פותחת בהודאה ומסתיימת בהודאה, והטעם הוא משום שהארץ היא החיים של עם ישראל וההודאה היא על החיים[29]. "ארץ ¹חמדה ²טובה ³ורחבה"- יש בארץ ישראל דברים שהאדם חומד, ובנוסף הם גם טובים עבורו ואינם מזיקים; ארץ ישראל מחזיקה כל יושביה עליה ואין בה דוחק מקום. ושלושת הדברים הללו הם בזכות ג' האבות: "חמדה" כנגד אברהם שמידתו מידת החסד והוא נחמד בעיני הבריות, "טובה" כנגד יעקב שאין בזרעו פסולת[30] כמו דבר שאין בו פסולת שנקרא טוב, ו"רחבה" כנגד יצחק שראוי לו הרחבה כמו שאומר "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".

"על ⁴בריתך... ועל ⁵תורתך... ועל ⁶חוקיך"- הברית היא בגוף, התורה היא בשכל, והחוק זה הדברים שאין לנו השגה בהם וזה כנגד הנפש- כמו שאדם פועל את המצוות ע"י הנפש אע"פ שלא מבין את משמעותם בשכלו[31]. וא"כ הקב"ה השלים את האדם בכל חלקיו. גם שלושת אלו הם כנגד האבות: המילה היא מצווה המיוחדת לאברהם[32], התורה היא בזכות יעקב והחוק שמשמעותו גזירה- זה מצד מידת הדין ולכן זה כנגד יצחק.

"⁷חיים ⁸חן ⁹וחסד"- גם שלושת אלו הם כנגד האבות[33]. עד כאן יש לנו תשע ברכות שהם כנגד האבות, כי הטוב שה' עושה לעמ"י זה בזכות האבות. ועל זה יש עוד ברכה נוספת "¹⁰ועל אכילת מזון"- שהיא עשירית[34] משום שהיא ברכה (שערכה) יותר על הכל, כי "קשין מזונותיו של אדם"[35]. "בכל יום ובכל עת ובכל שעה"- האדם הוא בעל שינוי ולכן הוא צריך פרנסה לפי הזמן הנוכחי, והקב"ה מספק לו את זה. "בכל עת" נמצא באמצע כי הוא נכלל בתוך היום וגם בתוך כל שעה ושעה. "ועל הכל אנו מודים לך ומברכין אותך"- כפי שאמרנו ההודאה היא על עשרה דברים- לפי שכמו שההודאה צריכה להיות בעשרה[36] כך ראוי שתהיה על עשרה דברים; ההודאה היא על הקיום. "ומברכין"- הברכה היא על הטוב, כלומר לא בלבד שה' נתן לנו קיום אלא אף נתן לנו טובה והשביע אותנו.

בברכת הארץ חייבים להזכיר שלושה דברים: ארץ, ברית ותורה. והטעם כי שלושת אלו הם עיקר שבח הארץ, לפי שכמו שארץ ישראל נבדלת משאר הארצות- כך ע"י המילה עם ישראל נבדלים משאר האומות בגוף וע"י התורה נבדלים מהאומות בשכל. גם המילה וגם התורה נובעים מארץ ישראל (ע"י הארץ זכו למילה וע"י המילה זכו לתורה) וכמו שכתוב "אוירא דא"י מחכים", אך ההפרש ביניהם הוא שהמילה היא הסרת הפחיתות מהגשמיות (הערלה) ואילו התורה מסירה לגמרי את הגשמיות[37]. וצריך להקדים ברית לתורה, כיון שהברית ניתנה בי"ג בריתות ועל ידה יש לאדם חיבור עם הקב"ה יותר מן התורה כי היא בגופו ועצמותו של אדם, ואילו התורה ניתנה בג' בריתות. ועל ידי הברית זוכים לתורה שהיא שכלית. למרות שיש להזכיר את שלושת העניינים (ארץ, ברית ותורה)- אם פוחת יאמר לפחות ענין אחד, כי ע"י כל ענין בפנ"ע נזכרת מעלת הארץ.

צריך להזכיר הודאה תחילה וסוף משלושה טעמים: א'. כנגד ביאה ראשונה ש"קידשה לשעתה ולא קידשה לעת"ל", וכנגד ביאה שניה ש"קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא". ב'. ההודאה שייכת דווקא בברכת הארץ[38], כמו שברכה שאינה סמוכה לחברתה היא ברכה שלימה ויש ברכה תחילה וסוף- צריך להזכיר הודאה אצל הברכה בהתחלה ובסוף, וזאת הודאה שלימה. ג'. ענין ההודאה הוא שמוסר את עצמו להקב"ה[39], ודוקא כאן שייך להזכיר את הודאה שלימה משום שהיה ניתן ח"ו לחשוב שהארץ נפרדת מהקב"ה כמו שכתוב "והארץ נתן לבני אדם"- ולפיכך ע"י ההודאה אנו מורים שהארץ היא תחת רשות ה'.

דינים נוספים: אין לחתום "מנחיל ארצות"- כי הברכה הזאת מיוחדת לארץ ישראל שנבדלת מכל הארצות ואין לשתף אותה עם שאר הארצות. חותם "על הארץ ועל המזון"- והכוונה היא הארץ שמוציאה את המזון, והסיבה שלא אומר "על הארץ" בלבד כי צריך להוסיף בחתימת הברכה ובזה נודעת מעלת הארץ שהמזון הוא מהקב"ה וה' נותן את זה בעצמו, לא ע"י שליח.

ברכת רחם. כפי שאמרנו, ענין ברכה הזאת הוא בית המקדש שהיא השלמה שאין למעלה ממנה, ולכן מזכירים בה גם דברים שלא קשורים ישירות לביהמ"ק- שאנחנו מבקשים שלא נהיה חסרים בשום דבר ואומרים "ונא אל תצריכנו". אומרים "אבינו מלכנו" כדי לבטא שמשני צדדים ראוי לנו הטוב: א'. מצד שהקב"ה ברא אותנו והוא אבינו ואם לא יפרנס אותנו ח"ו יאמרו שמעשי ידיו חסרים. ב'. מצד שהוא מלכנו- כמו שהמלך נותן קיום לעמו כך הקב"ה צריך לתת לנו קיום. ומזכירים בה שבעה דברים: ¹רענו, ²זוננו, ³פרנסנו, ⁴וכלכלנו, ⁵והרויחנו והרוח לנו מצרותינו, ⁶ונא אל תצריכנו, ⁷ובנה ירושלים- משום שהמספר שבע מציין השלמה ושביעה[40]. מזכירים מלכות בית דוד בבונה ירושלים כי מלכות בית דוד היא השלמת כל ישראל כעם שהשכינה בתוכם[41].

המהר"ל חוזר ואומר על דברים שכבר אמר[42] שאין לומר זננו שהוא מלשון זנה, אלא זוננו שהוא מלשון מזון.

בשבת פותח בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע. הסיבה שמזכירים שבת בבונה ירושלים היא משום שכמו שביהמ"ק הוא קדוש כך גם השבת היא קדושה. פותח בנחמה- "נחמנו בירושלים עירך" ומסיים בנחמה- "מנחם עמו בבנין ירושלים". ואין לפתוח או לסיים ב"רחם" לפי שבשבת שהוא יום מנוחה לא מזכירים צרה, ומה שהוא אומר "והרווח לנו... מכל צרותינו" הכוונה היא שאם תהיה להם צרה אז שה' ירוויח לנו. ומה שאומרים "נחמנו" זה על צרה ישנה- דהיינו על ביהמ"ק וזה אפשרי בשבת[43].

"בונה ברחמיו ירושלים אמן"- הגמ'[44] אומרת שהעונה אמן אחר שאר ברכות הרי זה מגונה, והאומר אמן אחר "בונה ירושלים" הרי זה משובח. ויש שתי אפשרויות להסביר את הגמרא: א'. רש"י שהעונה אמן אחר "בונה ירושלים" לאו דווקא אלא אחר כל ברכה שהיא סוף הברכות, והחידוש ב"ובנה ירושלים" שלמרות שיש בה הטוב והמטיב לאחריה- כיון שהיא מדרבנן חותמים בה ב'אמן'. וכבר אמרנו למעלה[45] שתמיד בברכות צריך להוסיף ולכן העונה אומר אמן, אבל כאשר זה סוף הברכות- גם המברך עצמו יכול לומר אמן שאז הוא דבר בפני עצמו ונחשב כתוספת. ב'. באמת כוונת הגמרא היא שאומרים אמן רק על ברכת בונה ירושלים, והסיבה היא משום שכמו שאמרנו ביהמ"ק הוא ההשלמה העליונה ביותר של עמ"י שהיא מגיעה עד מדריגת "אמן"[46].

ברכת הטוב והמטיב. יש להזכיר את מלכות שמים בברכת הטוב והמטיב- כי מפני שהזכיר מלכות בית דוד ראוי להזכיר ג"כ מלכות שמים;  ולא יזכיר בבונה ירושלים כיון שאין לשתף מלכות שמים עם מלכות בשר ודם. רב פפא אומר בגמ'[47] שצריך להזכיר עוד שתי מלכויות (ובסה"כ שלוש) כנגד ברכת הארץ וברכת בונה ירושלים. והטעם משום שברכת הטוב והמטיב כוללת את כל הטובות, ושלושת המלכויות הן: א'. מלך העולם. ב'. אבינו מלכנו. ג'. המלך הטוב. ויש שמקשים מדוע צריך להזכיר מלכות נוספת כנגד ברכת הארץ, והרי בברכת הארץ עצמה אנו אומרים "אבינו מלכנו רענו זוננו"! מסביר המהר"ל שהזכרת מלכות הכוונה שאומרים שה' הוא מלך בשביל להמליך אותו, וכמו בברכת הטוב והמטיב שלא מזכירים שום בקשה יחד עם המלכת ה', ואילו בברכת הארץ אנו מזכירים את המלכות בדרך אגב- שבזכות שהוא מלך הוא יפרנס אותנו.

יש בברכה זאת עשרה שבחים: ¹הא-ל, ²אבינו, ³מלכנו, ⁴אדירנו, ⁵בוראנו, ⁶גואלנו, ⁷יוצרנו, ⁸קדושנו, ⁹רוענו רועה ישראל, ¹⁰המלך הטוב. והטעם הוא שהמספר עשר מורה על קדושה, ומצד מדריגת הקדושה הקב"ה הוא טוב ומיטיב לכל[48]. "הוא היטיב, הוא מטיב הוא ייטיב לנו"- ברכה זאת נתקנה על ריבוי הטוב ולכן אנו אומרים שהשפעת הטוב היא תמידית. "הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד"- כנגד החסדים שהקב"ה עושה עם העולם, וההצלה מן הצרה נקרא שה' גומל חסד[49].

אין לברכה זאת חתימה, כיון שאינה על טובה מסויימת כמו הברכות שהם מדאורייתא אלא היא על הטוב הכללי שה' משפיע לעולם ולכן ברכה זאת היא מדרבנן.

---

[1] פסחים קי"ח.

[2] יוצא מכאן דבר כזה: חז"ל אמרו ש"אין חבוש מתיר עצמו בית האסורים" (ברכות ה':), והיינו שבנקודה המסויימת בה האדם הוא "שבוי" וחסר- הוא צריך לבריה שהיא שלימה בנקודה הזאת בשביל שיושלם חסרונו, אבל לגבי פרנסה- הרי כל העולם כולו זקוק לפרנסה מאת ה' ואף בריה אינה שלימה בזה

[3] ברכות נ':

[4] ברכות נ"א.

[5] כלומר שאנו רוצים להראות שבכוס של ברכה יש ברכה בשלימות כמו שיש עשרה סוגים של שפע שנתברכו בו עם ישראל

[6] המהר"ל מסביר שאמנם בפסוק נכתב "ורוב דגן ותירוש" וא"כ הסדר היה צריך להיות הפוך- קודם שהגמ' תאמר "מלא" ורק אח"כ "חי", אלא שהדבר היותר בסיסי הוא שהיין יהיה חי ומתוך היין החי הוא ממלא את כוסו ולכן הסדר הוא קודם כל "חי" ורק אח"כ "מלא"

[7] כלומר "ורוב דגן" מתאר את הברכה של א"י בכמות, ו"תירוש" מתאר את הברכה של א"י באיכות (חוזק היין)

[8] כמו שראינו בפרק ט"ו לגבי המזוזה- "מנהגו של עולם מלך יושב מבפנים ועבדיו מבחוץ"

[9] זו ברכה אחת ולא נכון לחלק ביניהם, כמו שאומרים הרא"ש והטור ועוד כמו שכותב המהר"ל

[10] המלכות שייכת דוקא לכלל ישראל, וכן מצינו שאין הקב"ה מולך אלא על הכלל- ראה בפ"ז

[11] כפי שחז"ל דורשים בגמ' (סוטה ל"ח:)- "ואריב"ל כל כהן שמברך- מתברך, ושאינו מברך- אין מתברך, שנאמר ואברכה מברכיך"

[12] רואים מכאן שארץ ישראל קשורה בקשר עצמי לעם ישראל והיא מגיבה לחזרתם של עם ישראל לארץ כנאמר (סנהדרין צ"ח.) "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו' " כמו שאנו זוכים לראות בחסדי ה' בדורות האחרונים. ראה אורות א"י, א', וכן- ד'

[13] ברכות מ"ח:

[14] שהרי רק לעם ישראל ישנה ארץ מיוחדת- ארץ ישראל, משא"כ שאר הגויים. ראה דברי המהר"ל בפ"ה- "ולא כן שאר האומות כי לא נתן להם לנחלה עולמית מקום מיוחד"

[15] אם כי לא הכי גבוהה (כמו ירושלים וביהמ"ק). ראה בנתיב התורה פ"י- "כי קדושת א"י היא קדושה תחתונה שהיא לארץ שהיא בעלת חומר ואינה קדושה נבדלת לגמרי"

[16] ראה בפי"א

[17] וראה עוד את דברי המהר"ל בנצח ישראל סוף פכ"ג לגבי האבלות על חורבן הבית

[18] (כי זה דבר שהוא מעל המדרגה של העוה"ז, ואינו תלוי במוכנות של העוה"ז לקבל את הטוב הזה. משום כך- הברכה הזאת פחות שייכת לעוה"ז ופחות מופיעה בעולם)

[19] ראה בנתיב האמונה פ"א שהארץ מקבלת הגשם מהשמים ועניינה לקבל

[20] (כפי שאמר לעיל)

[21] בדומה למה שראינו בפ"ז לגבי "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" עיי"ש. והיינו שאע"פ שאין ישראל בשלימות וגולים מארצם ואינם מוכנים לברכה- עדיין הקב"ה שומר חסדו להם, וכדברי המהר"ל כאן: "ומתוך הדין הקשה והחושך שהיו יושבים- הטיב הש"י עמהם מצד מדת טובו"

[22] ראה דברי המהר"ל בנתיב התורה פט"ו לגבי עם הארץ

[23] כלומר, שלוש בחינות: מי שראוי לו מצד עצמו, מי שלא ראוי לו כי אין בו דעת אע"פ שהיא ראויה לו, ומי שאין בו דעת ואין היא ראויה לו (התינוקות)

[24] (מידה כנגד מידה)

[25] ועוה"ב הוא נצחי, ולכן בו החסד שהוא מצד עצמו של הקב"ה שאין לו ראשית ותכלית

[26] (כי המשכת פעולה זהו דבר יותר קל מאשר התחלת פעולה)

[27] לעומת האדם שמצד מעלתו הוא מכין את מזונו בחכמתו ומוציא את המזון מהכח אל הפועל. ראה פי"ז

[28] לכאורה יש להקשות: הרי לעיל המהר"ל אמר שג' ברכות הראשונות הם מצד המוכנות של העולם ורק ברכת "הטוב והמטיב" היא מצד הקב"ה, וכאן אומר המהר"ל ש"הזן את הכל" מראה שה' זן את העולם מצידו! ונלע"ד להסביר דבר כזה: החפץ להיטיב ניכר במיוחד כאשר אין לאדם 'אינטרס' להיטיב ולמרות זאת הוא מיטיב. המהר"ל מרחיב את זה אפילו עוד יותר (נתיב גמ"ח פ"ב)- כאשר אדם נותן צדקה לפעמים הוא נותן זאת בגלל שהוא מרחם על העני- כלומר מצד זה שהעני עצמו זקוק לצדקה ולא נעים לו לראות את העני בכך, משא"כ גמילות חסדים שהאדם נותן בין לעניים ובין לעשירים בין לחיים ובין למתים ולכן גמ"ח זה יותר גדול מצדקה- כי אין לו שום אינטרס מלבד החסד עצמו. לכן החסד של הקב"ה ניכר ביותר בברכת "הטוב והמטיב"- כי העולם לא זקוק לתוספת טובה וה' לא עושה את זה מצד איזשהו "הכרח" (העולם זקוק אז הוא נותן כי הוא מרחם על העולם). אבל באמת כל מה שה' נותן לעולם זה משום רצונו להיטיב, ולכן היינו יכולים להגיד בברכת הזן שה' נותן לעולם לחם כי הוא צריך והוא מרחם על העולם וכביכול יש כאן איזה "הכרח" ח"ו וזה לא חסד בדרגה הכי גבוהה- לכן נאמר "הזן את הכל" להגיד שיש כאן שני צדדים: אמנם זהו צורך הכרחי של העולם, אבל הקב"ה נותן מצד עצם חפצו להיטיב ללא תלות בחיסרון של הנבראים

[29] ראה פי"ג- "כי עיקר ההודאה היא כאשר הש"י עשה לו דבר כמו זה שהציל אותו מן המיתה ונתן לו החיים- על כן נותן הודאה אל הש"י"

[30] ראה פסחים נ"ו.- "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה וכו' "

[31] כלומר שהנפש פועלת על הגוף תמיד ואינה תלויה בשכל, אלא שהשכל מכוון את פעולות הנפש למקומות הנכונים. לגבי המצוות יש להוסיף שעיקר עשיית המצוה היא לקיים את גזירת ה' (כלומר משום שה' ציווה) ולא בגלל שאנו מבינים את טעמה ו/או "מזדהים" איתה; ראה תפארת ישראל פ"ז לגבי מצוות שילוח הקן

[32] ראה תפארת ישראל פי"ז

[33] (כלומר: "חיים" זה כנגד יעקב, "חן" זה כנגד יצחק (שזה כנגד מידת הדין- כמו שאמר המהר"ל בברכת הזן) ו"חסד" כנגד אברהם)

[34] (למען הנוחיות סימנו את עשרת הברכות במספרים, וכן בברכות הבאות)

[35] פסחים קי"ח.

[36] ראה פי"ג לגבי ברכת הגומל

[37] שהרי התורה נבדלת לגמרי מהחומר. יש להסביר, מדוע הברית והתורה הם בזכות הארץ- והרי הארץ היא גשמית ואילו התורה לכאורה יותר עליונה מהארץ! ויש לומר שהאדם הוא גשמי וכדי להידבק בה' (ע"י הברית והתורה) צריך להיות אמצעי: האדם הוא גשמי וכדי להידבק במציאות נבדלת הוא צריך את ארץ ישראל שהיא גשמית מחד וקדושה מאידך. בדומה למה שאמר המהר"ל על המצוה- שכתוב "כי נר מצוה" והיינו שהמצוה היא גשמית אלא שיש בה אור עליון, וכ"כ לגבי ביהמ"ק (נתיב התורה פ"א)

[38] (כי הארץ היא החיים)

[39] זהו עניינה של ברכת "מודים", ראה בפ"י שברכה זאת מבטאת שהאדם מצד עצמו בטל לה'

[40] כך מורה עליו שמו- "שבע" הוא מלשון שביעה; ראה פ"ז

[41] המהר"ל אומר שהמלכות היא השלמה של כל עם ועם, ועם ישראל כש"כ שהשכינה בתוכם. ונ"ל להסביר שכל עוד שאין מלכות אין העם נחשב כעם "לגיטימי" בין העמים (אלא קבוצת אנשים שאין להם הצדקה מדוע הם בארץ זאת ולא באחרת). יתר על אוה"ע עם ישראל שהם שיא השלימות- לא רק שאוה"ע מקבלים את מלכות ישראל אלא זו מלכות קדושה שהשכינה ביניהם וההצדקה שלהם להיות עם בארצו היא אלוקית

[42] בפרק י"ב

[43] כמו שאומרים חז"ל (שבת י"ב.)- "הנכנס לבקר את החולה אומר: שבת היא מלזעוק...", והיינו שלא מזכירים צרה חדשה בשבת לפי שיש בה צער, אבל צרה ישנה אפשר להזכיר בשבת

[44] ברכות מ"ה:

[45] בפרק י"א

[46] ראה פי"א לגבי "כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי ג"ע" עיי"ש

[47] שם, מ"ט.

[48] (כיון שככל שדבר הוא יותר קדוש ונבדל כך הוא יותר משפיע ופחות מושפע (וכן להיפך- החומר הוא מקבל ולא משפיע ונותן, ולפיכך ככל שדבר יותר חומרי הוא יותר מושפע ובר שינוי), ועאכו"כ הקב"ה שהוא רק משפיע)

[49] ראה פי"ג לגבי ברכת הגומל