ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב גמילות חסדים פרק ב'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ב'

● גמ"ח שייך לכל העולם ויכול לעשותו בכל שעה ● בכל מקום התורה וגמ"ח נזכרים ביחד ● החסד הוא מעשה שמתחבר אל התורה ● לתורה וגמ"ח יש את אותה הגימטריא ● התורה דומה אל הפתילה הזכה שמקבלת את האור ● אין שלימות גדולה יותר מתורה וגמ"ח המתחברים יחד ● הטוב הוא משלושה צדדים ראשיים ● הבאת שלום הוא קצת חיוב לגודל רעת המחלוקת ● המחלוקת הורס את המצב והבנין לגמרי ● הקב"ה הוא העיקר והבריות הם כמו פירות ● התורה טובה בעצמה וטובה לעולם כי על ידה הכל מקבלים חכמה ושכל ● החלק שייך לגשמי ● המצוות הם גשמיות כי נעשות ע"י הגוף ● התפילה מביאה הטוב לעולם ● הו"ו הוא כפול ● החי מבקש לקבל אבל המת אינו מקבל כלל ● גמ"ח עליון יותר מהצדקה ● אם אין המקבל ראוי אין כאן צדקה ● הנותן בעין יפה נקרא איש טוב ●

הגמ'[1] מספרת שכשתפסו הרומאים את ר' אלעזר בן פרטא ור' חנינא בן תרדיון, אמר לו ר' חנינא לר' אלעזר: "אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאת עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד". וכמו שאומר רב הונא: "כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו א-לוה".

המהר"ל מסביר את הגמרא בשתי דרכים:

א'. התורה היא השכלה בלבד, וכל עוד האדם לא מקיים מצוות בפועל- עדיין לא קיבל עליו את מצות בוראו. אך כאשר עוסק גם במצוות (כמו גמילות חסדים שזו מצוה תמידית וכללית), בזה מראה שקיבל עליו את מצות בוראו[2].

ב'. כוונת הגמ' היא דוקא מי שלא עוסק בגמילות חסדים, אע"פ שמקיים את שאר המצוות, מפני שגמילות חסדים הוא מעשה שמתחבר עם התורה ושייך אליה[3] כפי שראינו לעיל, כי בעל גמילות חסדים הוא מסולק מן החמרי וכמו התורה שנקראת אור[4]. וכן הגימטריה של תורה ושל גמילות חסדים שווה. וכאשר התורה מתחברת עם גמ"ח אין שלימות גדולה מזו. ועוד, שבעל גמ"ח חוסה בצלו של הקב"ה (כמו שראינו בפרק הקודם) ואז זה נחשב שיש לו א-לוה[5].

המשנה הראשונה במסכת פאה אומרת: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם".

מסביר המהר"ל שהטוב מגיע משלושה צדדים שכוללים את כל הטוב בעולם: א'. האדם עושה את הטוב בגלל שהוא חייב- כמו כיבוד אב ואם. ב'. לפנים משורת הדין- כלומר חסד גמור שהרי הוא נעשה גם לעשירים[6]. ג'. חסד שאינו לגמרי חסד גמור אך גם לא לגמרי חיוב- כמו הבאת שלום, שהאדם לא מחוייב לעשות אך מצד רעת המחלוקת מוטל עליו לרדוף שלום.

הסיבה שדוקא שלושה דברים אלו נאמר בהם שאוכל פירות בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, היא מפני שהוא טוב לשמים- שזה כנגד העיקר (הקרן) וטוב לבריות שהם נחשבים כמו פירות[7]. ותלמוד תורה כנגד כולם, כי התורה היא טובה בעצמה וגם טובה לעוה"ז לפי שהיא משלימה את העולם כולו[8]. זהו עניינה של התורה שאינה גשמית ומשום כך אינה חלקית[9], ולהבדיל מהמצוות שנעשים ע"י הגוף הגשמי; ולכן נאמר על התורה "וכל חפצים לא ישוו בה".

הגמ'[10] לעומת זאת, מונה ששה דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב: הכנסת אורחים, ביקור חולים, עיון תפילה, השכמת ביהמ"ד, המגדל בניו לת"ת והדן את חברו לכף זכות. המהר"ל אומר שכל הדברים הללו עניינם להרבות את החסד והטוב בעולם- כמו התורה (והדברים המביאים לתורה כשהשכמת ביהמ"ד[11]) והדן את חברו לכף זכות כדי שלא יהיה רשע[12]. וראוי שיהיו ששה דברים שעושים פירות, כמו שכתוב "עץ פרי עושה פרי"[13] והו"ו הוא כפול כי אלו דברים שהאדם טוב לשמים וטוב לבריות.

הגמ' מקשה- והרי ראינו שיש שלושה דברים ולא ששה! ומתרצת שני תירוצים:

א'. הני נמי בגמ"ח שייכי- כלומר שהם נכללים בגמילות חסדים, ובאמת אינם שייכים לכיבוד אב ואם ולהבאת שלום.

ב'. הני שייכי בהני- כלומר שהם נכללים בכל שלושת הדברים, כי דן את חברו לכף זכות הוא בכלל הבאת שלום[14].

ההבדל שיש בין גמילות חסדים למצוות צדקה הוא שגמ"ח זה מצד הנותן ואילו צדקה זה מצד המקבל, ואף אם המקבל לא מבקש זה כאילו שהוא מבקש[15]. ולכן אומרת הגמ'[16] שבשלושה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה: א'. גמ"ח בגופו לעומת צדקה שבממונו. ב'. גמ"ח הוא בין לעניים בין לעשירים לעומת צדקה שהיא לעניים. ג'. גמ"ח בין לחיים בין למתים, לעומת צדקה שהיא רק לחיים. כלומר אדם עושה את החסד מצד שהוא איש טוב בעצמו. וכן "אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה", כי מפני שגמ"ח תלוי בנותן ואינו תלוי במקבל כלל זה ודאי יש על זה שכר, אבל הצדקה איננה אלא ספק אולי יהיה המקבל ראוי כי היא תלויה במקבל; ולכן גמ"ח נקראת "קצירה" כי הקצירה היא ודאית (לעומת הזריעה).

וגם במצות הצדקה יש דרגות ואינה משתלמת אלא לפי מדת טובו של הנותן- למשל אם נותן בעין יפה[17].

---

[1] ע"ז י"ז:

[2] מדברי המהר"ל בהמשך ניתן להבין שבאמת הגמ' יכלה לומר כל מצוה אחרת, ונקטה דוקא גמילות חסדים משום שזו מצוה שיכולה להיעשות כל שעה והיא לכל העולם. הרעיון הוא שהתורה צריכה להופיע בעולם הגשמי, וזו ראיה שהאדם אכן מחובר לתורה ומאמין בהקב"ה כיון שהוא נוהג על פיה בחייו. גמ' ידועה וחריפה עוד יותר אפשר לראות במס' יבמות (ק"ט:): "כל האומר אין לו תורה- אין לו תורה; פשיטא! אלא כל האומר אין לו אלא תורה- אין לו אלא תורה; הא נמי פשיטא! אלא דאפילו תורה אין לו. מאי טעמא? אמר רב פפא, אמר קרא: ולמדתם ועשיתם- כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה, כל שאינו בעשיה אינו בלמידה". הגמ' רוצה להראות לנו שלא רק שאין לו מצוות- זה ברור, אלא אפילו תורה אין לו מפני שכל מהותה של התורה הוא שהיא תופיע בעולם

[3] ההבדל בין הפירוש הזה לפירוש הקודם הוא, שגמילות החסדים היא המהות של התורה, להבדיל משאר המצוות שהם הצדדים הפרטיים של אותה המהות. כלומר, גמ"ח היא הכלל והמצוות הם הפרטים שמרכיבים את הכלל- החפץ להשפיע בעולם (ראה פ"א). לכן לא מספיק שהאדם יקיים את כל המצוות, אם חסר לו הדבר העיקרי- מהות התורה, כמו שראינו בפרק הקודם

[4] וראה בסוף נתיב התורה (פי"ח)

[5] וא"כ הכוונה ב"דומה כמי שאין לו א-לוה" היא שההפרש שיש בין הגומל חסדים למי שאינו גומל חסדים הוא כהפרש שיש בין מי שיש לו א-לוה למי שאין לו

[6] כדלקמן; כלומר, גמילות חסדים זה חסד גם מצד האדם עצמו וגם מצד העולם- כי הוא נעשה גם לעשירים שאינם צריכים את עשיית החסד, ואין כאן כל חיוב מצד העולם שהוא יעשה אותו (כמו בצדקה שניתנת רק לעניים ויש כאן מעין "הכרח", כפי שכבר הערנו בפרק הקודם)

[7] כבר הבאנו את דברי המהר"ל בנצח ישראל פ"ז שהאדם הוא אילן הפוך, ואם כן השורש שלו- דהיינו העיקר הוא הקב"ה, ולכן אמרו חז"ל (סוטה ד':) שכל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו כופר בעיקר- דהיינו שהוא כופר בשורש שלו שהוא הקב"ה שבראו. ולעומת זאת על הצדיק נאמר "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" שזה כנגד מצוות ומעשים טובים, ראה תפארת ישראל פרק ס"ב

[8] המהר"ל אומר "כי ממנה הכל מקבלים שכל", וראה נתיב התורה פ"א

[9] כלומר שכל החלקים נמצאים בה: הדבר המחוייב, הדבר שאינו מחוייב והדבר שהוא מעין שניהם (ממוצע)

[10] שבת קכ"ז.

[11] (כי הם שייכים אל התורה וגורמים להופיע את התורה בעולם שעניינה השפעת החיים בעולם)

[12] דהיינו שבכך שדן את חברו לכף זכות הריהו דן אותו (כפשוטו) לצדקות ופוסק את דינו

[13] נלע"ד שכוונת המהר"ל היא לומר שכמו שהעץ הוא טוב בעצמו (עץ פרי) והוא ג"כ עושה פירות כך גם אותו אדם הוא טוב בעצמו כמו שראינו בפ"א- כלומר 'טוב לשמים' וגם עושה פירות והוא 'טוב לבריות'

[14] וראה רש"י, שם ע"ב, ד"ה הכי גרסינן ה"נ

[15] כי יש כאן חוסר צדק שמופיע בעולם, ולכן מצוה זו נקראת מצות "צדקה" והאדם הנותן נותן מפני שיש לו רחמים- כלומר מצד המצפון- כפי שאומר המהר"ל "(מפני) שידוע דוחקו"; ראה מה שהערנו בפרק הקודם

[16] סוכה מ"ט:

[17] בזה שנותן בעין יפה הוא מראה שהוא חפץ להיטיב ולהשפיע. בעין רעה או בינונית עדיין ניתן לומר שהוא נותן מפני המקבל, אע"פ שזה נכון גם בעין יפה אבל אז ניכר יותר שהוא נותן מתוך רצון אמיתי לתת. אפשר לקרוא לזה: "תחילתו בהכרח וסופו ברצון" (מעין "תחלתה באונס וסופה ברצון", כתובות נ"א.)