ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב גמילות חסדים פרק ג'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ג'

● החסד הוא יסוד העולם ויסוד כסא כבוד ה' ● הכסא שייך למדת הדין ● המשפט הוא אפשרי והחסד הוא הכרחי ● החסד הוא בנין העולם ● הזכרת האבות בתפילה ● קיום העולם הוא ע"י הדביקות בה' ● מצד המשפט ה' נבדל מהעולם ● דביקות העולם בה' היא מצד החסד ● בעל חסד מיוחד לכך שה' ינהג עמו במדה כנגד מדה ויגמול לו את הטוב והחסד עצמו נפרע לו ● לשון ידיעה שייך בתורה בכל מקום ● הידיעה היא החיים ● בעל גמ"ח נקרא הולך ● יעקב אבינו לא מת ● עיקר ביקור חולים הוא השתתפות המבקר בחולי של החולה ● כל דבר שאינו עיקר הוא אחד מששים ● החורבן נגרם בגלל מדת הדין ● הרחקת החסד הוא חורבן העולם ●

המדרש[1] אומר: "משכיל לאיתן האזרחי... אמרו לאיתן על מה העולם עומד אמר להם על החסד שנאמר והוכן בחסד כסא. משל למה הדבר דומה, לכסא היה לו ארבע רגלים והיתה האחת מתמוטטת נטל צרור וסמכו- כך היה הכסא של הקדוש ברוך הוא כביכול מתמוטט עד שסמכו הקדוש ברוך הוא, ובמה סמכו בחסד, הוי אומר אמרתי עולם חסד יבנה".

מדת החסד היא יסוד העולם ולכן היא מעמידה את כיסא ה'. ואע"פ שהכיסא שייך למדת המשפט[2]- אין העולם יכול לעמוד במידת הדין; ולמרות שיכול להיות שיזכה במשפט זה דבר אפשרי אך אינו מוכרח ולכן אין זה בסיס מספיק חזק שהעולם יכול להתבסס עליו. משא"כ מדת החסד שהיא מצד הקב"ה ומצדה העולם הוא מקויים והכרחי[3].

וכן אומרים חז"ל במדרש[4] שכאשר זכות אבות לא מספיקה "הידבק בגמילות חסדים". ומסביר המהר"ל את הקשר שבין זכות אבות לגמ"ח, שהאבות הם יסוד בנין העולם[5] ולכן מזכירים בתפילה (בברכת אבות) את אברהם יצחק ויעקב[6], והחסד הוא ג"כ בנין העולם (כמו שכתוב "עולם חסד יבנה). והחסד מקיים את העולם יותר מזכות אבות כיון שקיום העולם הוא מצד הדביקות בה', וע"י החסד יש לעולם דביקות בה' משא"כ מדת המשפט[7] שמפרידה את העולם מה'- כשם שיש הבדל בין העם לבין המלך שעושה בהם משפט. לכן מצד המשפט הכסא היה מתמוטט ואין דביקות של הנבראים בה'[8], ואילו החסד סומך את הכסא ומדבק את הנבראים בה' וע"י זה יש לעולם קיום[9].

מי שגומל חסד הקב"ה עושה אתו חסד משני טעמים: א'. מדה כנגד מדה. ומדה כנגד מדה נוהגת בייחוד במדת החסד שלפי שהוא עושה לאחרים טוב- אף הקב"ה עושה לו טוב[10] והחסד עצמו נפרע לו מהקב"ה. ורואים דבר זה באברהם שכל מה שעשה אברהם בעצמו- נפרע לו הקב"ה בעצמו, וכל מה שעשה ע"י שליח נפרע לו הקב"ה ע"י שליח (ב"מ פ"ו:). האדם מקבל את הגמול לפי איכות החסד שעשה וכפי זה הוא מקבל את הטוב בעצמו. ב'. בעל גמ"ח הוא דבק בה' ולכן כאשר הוא משפיע לאחר הקב"ה משפיע לו, וכמו נחל קטן המחובר לנהר גדול שכאשר הוא משפיע מים לבור הוא מתמלא מחדש מהנהר[11].

הגמ'[12] אומרת על הפסוק "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" כך: "והודעת להם - זה בית חייהם, את הדרך - זו גמילות חסדים, ילכו - זה ביקור חולים, בה - זו קבורה, ואת המעשה - זה הדין, אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין".

אומר המהר"ל ש"בית חייהם" הכוונה ללימוד תורה (וכפי שכותב רש"י בב"ק דף ק'.) כי לשון ידיעה שייך בלימוד תורה כמו שכתוב "והודעת לבניך ולבני בניך". והענין הוא שהידיעה זה החיים, וכוונת הפסוק היא שיודיע להם מהי הדרך להגיע אל החיים שהם העוה"ב והם ההצלחה האחרונה[13].

ובתחילה הפסוק מדבר על שלושה מדרגות במדת החסד: חסד, ביקור חולים וקבורה. המדרגה התחתונה יותר היא החסד שעושה לאדם, מעל לזה הוא החסד שעושה לחולה שזקוק לחסד והמדרגה העליונה היא החסד שעושה למת שזקוק לגמרי לחסד[14]. ורואים את זה בפסוק: לגבי גמ"ח כתוב "דרך" לפי שהולך אחר ה', לגבי ביקור חולים כתוב "אשר ילכו" שזה עוד יותר מחסד רגיל ובקבורה כתוב "בה" שזה הכי עליון[15]. ואח"כ מזכיר את מדת הדין ולפנים משורת הדין.

א"כ הסדר הוא: החיים- כנגד מדת יעקב שלא מת[16], החסד- כנגד מדת אברהם ולבסוף הדין- כנגד מדתו של יצחק. ובא הפסוק ללמדנו שיש לאדם להיות שלם בשלושת מידות הללו.

הגמ' שואלת מה ההבדל בין ביקור חולים לגמ"ח, ומתרצת "לא נצרכה אלא לבן גילו" שנוטל אחד מששים מהחולי ואעפ"כ מוטל עליו לבקרו. עיקר מצוות ביקור חולים הוא שהמבקר את החולה משתתף עמו בחליו, ולכן הוא נוטל אחד מששים בחליו[17]. ודוקא אחד מששים כי יש לו רק שיתוף עמו אך לא נוטל את עיקר החולי.

וממשיכה הגמ' ואומרת על "לפנים משורת הדין" שלא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין. ומסביר המהר"ל שגם אם היו להם חטאים אחרים- אם היו עושים לפנים משורת הדין אף הקב"ה היה עושה עמהם לפנים משורת הדין ולא היה חורבן, אך מכיון שנהגו במדת הדין- מדת הדין שלטה בהם והגיע החורבן.

יוצא שכשם שהחסד הוא קיום העולם, כך הרחקת החסד הוא חורבן העולם.

---

[1] ילקו"ש תת"מ, פ"ט

[2] (הדין). ראה נתיב העבודה פט"ו

[3] כלומר שמדת הדין היא מצד הנבראים ולכן אינה מוכרחת, לעומת מדת החסד שהיא מצד הקב"ה ולפיכך מוכרחת. ראה פ"א

[4] שם תע"ז, נ"ד

[5] ראה למשל נתיב העבודה פ"ד

[6] כיון שענין התפילה הוא החיים ע"י שהעלול נתלה בעילה, והיסוד עליו החיים נשענים הוא האבות שהם העלולים הראשונים- ראה פ"ג בנתיב העבודה

[7] (זכות אבות שהיא מצד מדת הדין)

[8] דהיינו שאין התאמה גמורה בין מדת המשפט לעולם הזה

[9] ויוצא מכאן דבר נוסף: במדרש הכסא הוא מדת המשפט והצרור שסומך אותו הוא מדת החסד, א"כ מה שמקיים את מדת הדין עצמה בעולם הוא מדת החסד

[10] בגלל שהחסד הוא עצם הטוב (שורש הטוב, מהות הטוב) לכן הוא מקבל את הטוב עצמו מה'. משא"כ שאר המצוות שהאדם עושה- שהם אינם מהות הטוב אלא צדדים של הטוב (כמו שראינו בפרק הקודם ביחס שבין התורה לשאר המצוות) ולכן כאשר מקיימן אינו מקבל אלא צד של הטוב

[11] בפשטות נלע"ד שמפני שהמדה העצמית של הקב"ה היא מדת החסד- שהוא כל הזמן רק משפיע ורוצה שירבה החסד בעולם, לפיכך הוא רוצה להשפיע את היכולת לעשות חסד דוקא למי שמרבה חסד בעולם

[12] ב"מ ל':, ב"ק צ"ט:

[13] ראה נתיב התורה פ"א

[14] כפי שאכן נקרא "חסד של אמת"; הרעיון הוא שככל שהאדם נצרך יותר הוא חסר יותר וכך השפעת החסד גדולה יותר, וכפי שהמהר"ל הביא לפני כן את המדרש (ויקרא רבה, ל"ד סי' ח') שמעלת החסד נקבעת ע"פ מידת הצורך של המקבל ומידת המחוייבות של הנותן (ככל שהוא לא חייב לעשות את החסד- החסד יותר עליון)

[15] הדירוג הוא ע"פ מה שהוא פחות במקרה ויותר בתמידיות

[16] ומדתו היא האמת (כלומר התורה) כמו שנאמר "תתן אמת ליעקב"

[17] נמצאנו למדים מכאן שכאשר אדם מבקר את החולה, או כל מי שיש לו צער- עליו להשתתף עמו בצער ולהרגיש אותו יחד עמו. ואף הקב"ה נוהג כן וכפי שכתוב "עמו אנכי בצרה" ובשעה שאדם מצטער אף שכינה מצטערת אתו ואומרת כביכול קלני מראשי קלני מזרועי (וזה מדובר אף על רשעים. סנהדרין מ"ו., חגיגה ט"ו:)