ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב גמילות חסדים פרק א'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק א'

● החסידות היא שהאדם עושה לפנים משורת הדין ● החסיד והחוטא הם שני הפכים ● הדבק באמת נעשה לבעל אמת ומתכפר לו חטאו שהוא מעשה שקר ● בעל גמ"ח אינו חומרי ● החומר מקבל ואינו משפיע ● החסד הוא זיכוך הגוף משא"כ הזבח ● התורה מכפרת על החטא לגמרי ● בני עלי ● השכינה יורדת עם ישראל לגלות ● ישראל בין האומות אינם נקראים ציבור אף אם הם אלף ביחד ● אברהם נקרא כן על שם מדת החסד ● על ידי התורה וגמ"ח מתעלה על הכל ● על ידי התפילה ישראל נקראים ציבור ● בעל חסד זוכה לתורה ולבינה ● ע"י מדת החסד האדם מתדמה ביותר לה' ● הצדקה אינה מצד עצמו של האדם ● מדת החסד שייכת ביותר אל הקב"ה עצמו ● מדת המשפט אינה מדת האדם משא"כ החסד ● דבר שיש לו התרוממות נקרא שיש לו כנפיים ● ביום העולם מתעלה יותר ממה שהיה בלילה ● יש שבעה מדרגות התרוממות בעולם ● בעלי גמ"ח מתעלים למדרגת השכינה ● הגומל חסדים מאריך ימים ● כל דבר טוב יש לו קיום ● משה נקרא כן על שם מדת החסד ● התורה היא נצחית ● הדין הוא אמצעי והחסד הוא התכלית ● תכלית העולם הוא הטוב ● התורה עליונה על כל הנמצאים ● משה נקרא טוב ● הדומה משפיע הדומה ● ברכת נפשות ● ג' סעודות ● שלושת סוגי השפע שהקב"ה השפיע לעולם ●

"בחסד ואמת יכפר עון"[1]. מי שגומל חסדים לאחרים הקב"ה מכפר את עוונותיו, מפני שכמו שהוא עושה לפנים משורת הדין- כך גם הקב"ה עושה עמו לפנים משורת הדין. ועוד, שהוא דבק במדת החסידות שמבטאת את ההיפך מהחטא שעניינו יציאה משורת הדין ולכן יש כאן כפרה אמיתית על חטאו. וכן הדבק במדת האמת המנוגדת לחטא שעניינו שקר- מכפר על חטאו[2].

אבל חז"ל מעמיקים אפילו עוד יותר ומסבירים לנו את מהותה של מדת החסד: מי שגומל חסדים יש בו את הטוב הגמור כי בעל גמ"ח הוא לא חומרי בכלל ויש לו זכות החומר, כי ככל שדבר הוא יותר רוחני הוא יותר משפיע ולעומתו החומר הוא מקבל. ולכן "לא עם הארץ חסיד" כי הוא חומרי. והקב"ה אומר "כי חסד חפצתי ולא זבח" לפי שבעל גמ"ח מזכך את גופו וקונה מעלה ולהבדיל מהזבח שאינו קנין מעלה[3]. ו"אמת" הכוונה היא לתורה שעל ידה יש לאדם זיכוך שכלי והוא נהפך לאיש אמת ולכן היא מכפרת על החטא שעניינו השקר[4].

הגמ'[5] מביאה מחלוקת לגבי הפסוק "לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה"- רבא אומר שמתכפר בתורה ואביי אומר שמתכפר בתורה ובגמ"ח. הגמ' מספרת על רבא ואביי שהם היו מצאצאי בית עלי, ורבה שעסק בתורה חי ארבעים שנים ואביי שעסק בתורה ובגמ"ח חי שישים שנים. מסביר המהר"ל שחטא בני עלי היה שרדפו אחרי התאוה החומרית, והתורה מסלקת את החומריות[6] וגמ"ח מזככת את החומריות. המחלוקת היא איזו כפרה עדיפה- סילוק העוון לגמרי ע"י התורה או זיכוך הגוף ע"י גמילות חסדים.

כשישראל בגלות השכינה נמצאת אתם וכביכול היא נמצאת בשעבוד עמם. חז"ל אומרים[7]: "אמר הקב"ה, כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור- מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם". המשמעות שישראל נמצאים בגלות היא שהם: מפוזרים, אינם מעל האומות, ועוד יותר מכך- הם תחת האומות[8]. וכנגד זה: ע"י התפילה- אינם נחשבים מפוזרים אלא נחשבים כציבור[9], וע"י גמ"ח אינם תחת האומות- כי מדה זו מרוממת את האדם כי המשפיע לאחר הוא מתרומם[10] וכן אברהם נקרא על שם מדתו "אב רם". וע"י התורה מתעלים מעל למדרגת האומות[11] ויש כאן פדיון לשכינה.

מי שהוא בעל גמילות חסדים זוכה לתורה בשלימות[12], וזוכה לכילה כיוסף- כלומר לחשיבות של נוי כי הנוי שייך למדת החסד כמו שכתוב "כלה נאה וחסודה" וכן "ותשא חן וחסד לפניו"[13]. וזוכה לבינה כיששכר שזה להבין דבר מתוך דבר וזה עוד יותר עליון ממדרגת התורה שעניינה לדעת את מה שכתוב לפניו[14]. ועוד, שאויביו נופלים תחתיו.

ע"י ההידבקות במדותיו של הקב"ה אנחנו נהיים דומים לו ובמיוחד ע"י מדת החסד משלוש סיבות:

א'. זו המדה היחידה שהאדם עושה אותה מצד עצמו- מרצונו ומדעתו. לא כן מדת המשפט שהוא עושה כיון שהוא מחוייב, ומדת הרחמים שמרחם על העני שלפניו ואין זה מצד עצמו[15]. ועוד, שהמשפט אינו נמצא לגמרי באדם משא"כ מדת החסד[16].

ב'. מדת החסד שייכת אל הקב"ה עצמו[17] יותר משאר המדות.

ג'. כי מדה זו מרוממת את האדם מהשפלות עד למעלה העליונה כפי שאמרנו, מצד זה שעל ידה האדם מסלק את הגשמיות. וזהו מה שאומר המדרש[18]: "וכמה גדול כחן של גומלי חסדים שאין חסין לא בצל שחר ולא בצל כנפי ארץ... אלא בצל מי שאמר והיה העולם"- הכנפיים מבטאות התרוממות ויש כאן שבעה מדרגות של התרוממות, ובעלי גמילות חסדים מתעלים עד למדרגה השביעית וחוסים בצל השכינה.

הגומל חסדים מאריך ימים מפני שהוא טוב בעצמו, ודבר שהוא טוב יש לו קיום כי הוא מסולק מההיעדר שהוא רע. לכן, אע"פ ששבעה שמות היו למשה, לא נתקיים אלא שמו "משה" על שם החסד של בתיה בת פרעה שהחייתה אותו.

"תורה - תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים"[19]. היינו יכולים לחשוב ח"ו שהתורה מכיון שיש לה התחלה וסוף הרי שהיא מוגבלת ואינה נצחית, לכן התחלתה וסופה הם גמ"ח כדי להראות שהתורה היא נצחית ואדרבה- דוקא מצד ההתחלה והסוף של התורה יש לאדם דביקות מוחלטת בהקב"ה[20]. ועיקר התורה הוא החסד, מפני שמדות הדין והמשפט נצרכות רק כאשר האדם חוטא ואם לא היה חוטא לא היה צריך למדות הללו כלל וכל עניינים של מדות אלו הוא להביא את האדם להיות טוב[21], אם כן עיקר התורה הוא מדת החסד- להיטיב את העולם[22]. לכן אומר המדרש[23] שהעולם נברא בזכות אברהם, לפי שהיתה בו מדת החסד והיה קרוב אל הקב"ה ביותר ולכן בשבילו נברא העולם[24].

המדרש[25] מביא מחלוקת בזכות מי נברא העולם- בזכות התורה שנקראת ראשית כמו שכתוב "ה' קנני ראשית דרכו", בזכות משה שנקרא ראשית שנאמר עליו "וירא ראשית לו", או בזכות חלה מעשר וביכורים שנקראים שנקראו ראשית.

המהר"ל מסביר את המחלוקת כך: הקב"ה השפיע את העולם משום שהוא טוב, והשאלה היא איזה טוב הוא הכי טוב והוא תכלית העולם. האם הדבר המושפע- התורה שאין טוב ממנה וככתוב "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו", או שמקבל השפע- משה שהרי כל תכלית התורה היא בשביל האדם ולכן הוא יותר טוב ועליון מהכל[26], או שהעולם נברא כדי שהברואים יעשו גמילות חסדים ובזכות זה הקב"ה ברא את עולמו- לפי שרצונו הוא שהברואים יידמו אליו ו"הדומה משפיע הדומה"[27].

כעת מבאר המהר"ל את ענין החלה, המעשר והביכורים. הקב"ה השפיע לעולם ג' בחינות של שפע: א'. שפע הכרחי לעולם שבלעדיו לא יכל העולם להתקיים, שאת זה מבטא הלחם. ב'. השלמת חסרון אע"פ שאינו מוכרח- שאת זה מבטאים היין, השמן והדגן (מעשר). ג'. תוספת טובה- דברים שהם מעבר להשלמת העולם- כפי שמבטאים הביכורים שהם הפירות[28]. וכנגד זה תקנו את ברכת בורא נפשות, שאנחנו אומרים "בורא נפשות רבות"- על הדברים שהנפש שלנו תלויה בהם שנקראים נפש[29], "וחסרונן"- על השלמת החסרון, וחותמים "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי" כנגד תוספת הטובה. וכן ענין ג' הסעודות בשבת- לפי שבלי אף סעודה אחת האדם לא יכול להתקיים, ובלי ב' סעודות ביום האדם הוא חסר; והסעודה השלישית היא רק על הצד היותר טוב ולכן ניתן להשלים אותה במיני תרגימא[30]. ומכיון שהקב"ה השפיע שלושה צדדים אלו של שפע לעולם- לכן גם על האדם מוטל להשפיע דברים אלו לזולתו וע"י זה ראוי לו הקיום ולפיכך נברא העולם.

---

[1] משלי ט"ז, ו'

[2] יש כאן שני צדדים: מצד הקב"ה שנוהג במידה כנגד מידה ומוחל על חטאו, ומצד האדם שדבק בהיפך של החטא ולכן יש כאן תשובה שלימה. ואפשר להגיד שאלו צדדים המשלימים זא"ז: בגלל שהוא עושה תשובה שלימה שעניינה שעושה לפנים משורת הדין ונוהג בקיצוניות השניה- לכן הקב"ה שנוהג במידה כנגד מידה מוחל על חטאו, מעין בחינה של "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" (רמב"ם הל' תשובה, ב', ב')

[3] כלומר הקב"ה רוצה שאנחנו נתקן את עצמנו וזו המטרה שלנו. נכון- אנחנו גם עושים דברים חיצוניים כהקרבת קרבנות במטרה לתקן את עצמנו, אך אם איננו מתקנים את עצמנו ואנחנו נשארים בגשמיות שלנו- אין כל ערך לאמצעי

[4] יש לבאר מעט בענין הקשר שבין עשיית חסד להזדככות מן החטאים: ככל שאדם יותר משפיע לאחרים כך הוא פחות עסוק בעצמו. הראיה שלו נעשית כללית יותר ויותר וזה מנוגד בתכלית לחטא שעניינו הסתכלות פרטית וצרה- על עצמו בלבד, כאן ועכשיו

[5] ר"ה י"ח. , יבמות ק"ה.

[6] כלומר שהתורה נבדלת לגמרי מהמציאות- היא לא באה במגע עם החומר ולא מטפלת בו. ולמרות שהיא לא מתעסקת עם החומר בצורה ישירה כמו גמילות חסדים, כאשר האדם דבק בה התורה משנה אותו ומסלקת ממנו את פגם החטא

[7] ברכות ח'.

[8] ומתוך זה אפשר להבין מה זה אומר גאולה: שעם ישראל נמצאים ביחד, שאינם תחת האומות (ואז הם מתעלים להיות כאומה רגילה) ויותר מכך- הם מתעלים מעל למדרגה של אוה"ע מה שמבטא את ייחודיותו של עמ"י. ראה גבורות ה' פ"ג, שישראל שהיו תחת מצרים היה נחשב כאילו אין להם מציאות כלל והיו "כעובר במעי אמו" וכשגאל הקב"ה את ישראל- עם ישראל נהיו שישים ריבוא (בחינה של אחדות, של עם) ויצאו תחת רשות מצרים, ועוד יותר מכך- התעלו מעל למדרגת אוה"ע וכדלקמן

[9] לפי שזהו ענין התפילה שאמורה לבטא את ענין הציבור. וידוע מה שאומרים בשם האריז"ל שציבור ר"ת צדיקים, בינוניים ורשעים, ואומרת הגמ' (כריתות ו':) "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שחלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת. אביי אמר מהכא: ואגודתו על ארץ יסדה", ואפשר להרחיב בזה עוד (למשל הפסוק שאביי מביא מזכיר את אגודת הלולב שיש בה גם את הערבה נטולת הטעם והריח כנגד הרשעים. וכן בהרבה מקומות)

[10] כי המושפע נתלה במשפיע. כעין זה ניתן לראות במסכת מגילה (ט"ו:) שהגמ' אומרת: "ת"ר, מה ראתה אסתר שזימנה את המן? ר"א אומר: פחים טמנה לו, שנאמר יהי שלחנם לפניהם לפח. ר' יהושע אומר: מבית אביה למדה, שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' " ואפשר להסביר שע"י שהוא נתלה בה מבחינת זה שהיא מספקת לו את המזון הועיל שאסתר תשלוט על המן

[11] המהר"ל אומר ש"על ידי התורה מתעלה על הכל"- כלומר המדרגה הזו של ישראל אין למעלה ממנה וזוהי המדרגה הכי גבוהה הקיימת בעוה"ז הגשמי

[12] מדת החסד היא תנאי לקנין התורה; ראה פ"ד מנתיב התורה

[13] נלע"ד לבאר מעט את הקשר בין הנוי למדת החסד, שמדת החסד היא לעשות לפנים משורת הדין, וכמו כן- הנוי הוא ייפוי שזה דבר שאינו נצרך אלא בא כתוספת

[14] מדרגת ה"בינה" עליונה ממדרגת ה"דעת"- שהוא יודע גם את מה שנמצא לפניו וגם מקשר אותו לדבר אחר, שמבין דבר מתוך דבר; ראה נתיב התורה פי"ד ומה שהערנו שם

[15] מדת המשפט זה דבר שהאדם מחוייב לעשות, ואם כן פשוט וברור שאין הוא עושה זאת מעצמו. ומדת הרחמים- ג"כ האדם לא עושה אותה מעצמו, אלא מצד המצפון שלו כפי שאומר המהר"ל "כאשר יש עני ומרחם עליו ונותן צדקה אין בכל זה שיאמר שהולך בדרכי ה' יתברך, כי אם לא היה העני בצרה אפשר כי לא היה עושה"

[16] ראה נתיב האמת, פ"ג בענין "אמת אמר אל יברא" וכו'

[17] יש לשים לב שכשהמהר"ל אומר "עצמו" כוונתו היא מלשון "עצם", עצמותו של הקב"ה הוא החסד- ההשפעה הבלתי גבולית

[18] רות רבה (וילנא), ה', ד'

[19] סוטה י"ד.

[20] כלומר- נכון, לתורה יש התחלה וסוף ובעוה"ז היא מתגלית באופן מוגבל בצורת ספר. אבל התורה עצמה קדמה לעולם- היא אינסופית ורק על ידה יש לאדם חיבור שלם ומוחלט עם הקב"ה, ובמילים אחרות: דוקא מתוך הגבולות של התורה שנובעים מהיותו של העוה"ז מוגבל ועדיין אינו מוכשר דיו לקבל את אור התורה בשלימותו- ניתן להתחבר אל הקב"ה הבלתי- מוגבל. ודוקא על ידי ההתחלה והסוף יש לאדם דביקות מוחלטת בהקב"ה- כפי שביאר המהר"ל לעיל את עניינו של גמ"ח שהיא מדה העצמית לאדם ולהקב"ה

[21] (הם אמצעי אך לא מטרה, ואם המטרה היתה מופיעה בעולם לא היינו נזקקים כלל למדות הללו)

[22] מכיון שהתורה קדמה לעולם והיא גבוהה במדרגתה ממדרגת העולם (כפי שראינו בנתיב התורה, פ"א)- לכן היא אינה תלויה במגבלות הזמניות של העוה"ז כמו החטא שהוא ארעי ולא קיים כמו מדת החסד הנצחית (ראה נתיב העבודה פי"ח שמדה זו מיוחדת שהיא קיימת גם לעוה"ב ולהבדיל ממדות הדין והרחמים). לכן עיקר התורה היא להביא את העולם לתכליתו הנצחית, ובמילים אחרות: להביא את העולם הגבולי להיות עולם נצחי וטוב- מה שמבטאת מדת החסד

[23] בראשית רבה י"ב, ב' (ד')

[24] דהיינו שהיה 'העלול הראשון', וכמו שאומרים חז"ל שבשביל ישראל שנקראו ראשית נברא העולם; ראה נתיב העבודה פ"ג

[25] ילקו"ש בראשית רמז ב'

[26] מפני שאם הדבר שמקבל את השפע הטוב (=התורה) לא היה טוב בעצמו, לא היה זה נחשב שהקב"ה השפיע דבר טוב כמו ש"כל מי שנעשה רחמן על אכזרים נעשה אכזר על רחמנים", כי הרעים בעצמם ייקחו את הטוב ע"מ שישרת את הרע בעולם

[27] כלומר מטוב לא יוצא דבר רע, ומכיון שמהות הטוב היא שהוא משפיע- לכן גם הדבר המושפע צריך להיות כזה שמשפיע ועי"ז יש לו הצדקה להיות נברא. ראה דבריו הנפלאים של המהר"ל בדרך חיים, א', ב'

[28] ראינו את העיקרון של שלושת בחינות אלו גם בנתיב העבודה פי"ח לגבי ברכת המזון

[29] לפי שע"י הנפש האדם פועל בעולם ומבטא את חייו. ראה למשל נתיב העבודה פי"ח על מהות הנפש

[30] (פירות. רש"י פסחים ק"ז: ד"ה אבל)