ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב גמילות חסדים פרק ד'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ד'

● הכבוד הוא מצד הצלם אלוקים ● השכמת ביהמ"ד זה כבוד התורה ● ע"י הראיה האדם מתחבר אל הדבר ● אין ראוי לאורח להכביד על בעה"ב ● ככל שהאדם קרוב לעיקר כך הוא משפיע יותר בדומה לאילן ● הלחם הוא עיקר הפרנסה ● מי שמכניס אורחים הוא קרוב לקב"ה ● שגגה אינה שייכת בדבר שכלי לפי שהיא מצד הגוף הגשמי ● דבר שכלי הוא משפיע ● השפעה נקרא כאשר המקבל חפץ בהשפעה זו ● השכר על הכנסת אורחים גדול יותר מהשכר המבואר בנתיב התורה ● ביקור חולים הוא בקשת חיים על החולה ● עיקר המיתה היא מיתת הנפש שזה הגיהנם ● אין יצה"ר שולט בחולה ● ביקור חולים הוא כבוד לחולה ● ת"ח יש לו מעלה עליונה- השכל הנבדל ● לועג לרש חרף עושהו ● אין אדם מלוה את מי שאין לו לשלם ● מיתת הצדיקים היא בידי הקב"ה ולא בידי מלאך המות ● מדת הדין משלמת סאה בסאה ● זיווג חתן וכלה הוא הויה שלימה אלוקית ● היו"ד באיש והה"א באשה ● השמחה היא מצד הויה שלימה ובפרט הויה אלוקית ● ה' קולות מורה על השלימות הגמור ● אין הויה שלימה בעולם כמו התורה ● הקול הוא מתפשט לצדדין ● התודה היא על הצלה או נס ● קרבן תודה מורה על אחדות ה' ● האחד כולל את ההפכים ● האיש והאשה יחד הם בנין אלוקי ● שלושה צדדים של שלימות בעשיית מצוה ●

בפרק זה המהר"ל ממשיך למנות עוד ארבעה עניינים ששייכים לגמילות חסד: הכנסת אורחים, ביקור חולים, הלווית המת ומשמח חתן וכלה.

הגמ'[1] מביאה את דברי ר' יוחנן שאומר ש"גדולה הכנסת אורחים כהשכמת ביהמ"ד" ורב דימי אומר שיותר מהשכמת ביהמ"ד, וכן "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה". עניינה של הכנסת אורחים הוא כבוד האדם מצד צלם האלוקים שבו[2], ולכן היא מקבילה להשכמת ביהמ"ד שעניינה כבוד התורה[3]. ורב דימי אמר שיותר מהשכמת ביהמ"ד לפי שכבוד צלם אלוקים הוא ככבוד השכינה עצמה ולכן זה יותר מהתורה[4], ולפיכך כתוב קודם "חביב אדם שנברא בצלם" ורק אח"כ "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה"; וזה דוקא כשיש פנים חדשות[5]. ורב אומר שזה יותר מהקבלת פני שכינה כי את השכינה לא ניתן לראות משא"כ הכנסת אורחים שהוא רואה את הפנים ועי"ז מתחבר אל השכינה[6].

הגמ'[7] מביאה מחלוקת מה היה אותו אשל שנטע אברהם אבינו- פרדס או פונדק. כפי שאמרנו מידתו של אאע"ה היתה מדת החסד[8] ולכן היה מכניס אורחים, ונחלקו בגמ' מהי הכנסת האורחים העדיפה: האם לתת לאורח דבר שיש בו הנאה יתירה אע"פ שאינו הכרחי (פרדס) או לתת לאורח דבר הכרחי שאע"פ שאינו טובה גדולה (פונדק) אין האורח מכביד על בעל הבית[9], או שאף אם מכבד את האורח בדברים שאינם הכרחיים אין זו הכבדה כאשר מביא לפניו פירות משובחים.

הגמ' בסנהדרין[10] אומרת: "גדולה לגימה ש... מרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים, ומעלמת עינים מן הרשעים ומשרה שכינה על נביאי הבעל ושגגתו עולה זדון".

ענין הלגימה הוא שהאורח חפץ לקבל ואז כאשר האדם נותן לו פרנסה הוא מתדמה להקב"ה, לפי שהעולם דומה לאילן וככל שהאדם קרוב יותר לעיקר (הקב"ה)- כך הוא משפיע על יותר ענפים[11] ועיקר הפרנסה זהו הלחם[12]. ולכן מרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים כי על ידה יש לאדם קרבה לה', ומעלמת עינים מן הרשעים ומשרה שכינה על עובדי הבעל כי הרשע בעת שעושה חסד מתלבש במדת הקב"ה[13]. ושגגתו עולה זדון משום שאין השגגה שייכת בדבר שכלי כי השגגה היא מצד הגוף, ואין לערב בדבר שכלי את הגוף הגשמי.

מצות ביקור חולים ג"כ נכללת בגמילות חסד, כי למרות שאמרנו על מצות צדקה שמשום שהיא מצד המקבל (ואינה לגמרי מצד הנותן) לכן אינה נחשבת כגמ"ח- הרי שבביקור חולים החולה אינו מבקש כלל ולכן זה נחשב כחסד[14].

הגמ'[15] אומרת: "כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים", וכן: "כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות". ואומרת הגמ' שזה משום שהמבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה ושאין מבקר את החולה לא עושה כן. מסביר המהר"ל שעצם ההליכה לבקר את החולה היא עצמה בקשת רחמים עליו אע"פ שאינו מתפלל בפועל, ואילו מי שאינו מבקר את החולה אע"פ שמתפלל עליו לא נחשב כ"כ כבקשת רחמים[16].

עוד אומרים חז"ל (שם) שהמבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם. והסיבה היא משום מדה כנגד מדה- שכמו שהוא רוצה להחיות את החולה כך הוא ניצול מדינה של גיהנם שהיא מיתת הנפש שהוא עיקר המיתה (אבל להינצל מהמיתה עצמה אין אדם ניצול[17]). ועוד אמרו, שהמבקר את החולה מתברך בד' ברכות- ניצול מיצה"ר, וניצול מהיסורין, וזוכה לכבוד וזוכה שיזדמנו לו רעים טובים כנעמן. ניצול מיצה"ר- משום שאין יצר הרע בחולה[18], וניצול מהיסורין- כשם שבביקורו מיקל את היסורין מהחולה, והכל מכבדין אותו משום שביקור חולים הוא כבוד לחולה[19], וזוכה לרעים טובים ג"כ במידה כנגד מידה- שכשם שהוא נהג כמנהג הריעים שמבקרים זה את זה לכן יזכה גם הוא לריעים טובים.

כל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא, ואם הוא ת"ח צריך שיחלה עצמו עליו[20]. מדתו של הקב"ה היא לרחם, ולכן מי שאין מבקש רחמים על אחר נחשב חוטא. ואם מדובר בת"ח שיש לו מעלה עליונה- מעלת השכל הנבדל[21] צריך האדם להתאמץ יותר בתפילתו עד שיהיה חולה שאז הוא מסלק את גופו ויש לו חיבור לת"ח.

מצוות הלווית המת. כל שאינו מלוה את המת עובר משום לועג לרש חרף עושהו. ודוקא מי שאינו מלוה את המת מחרף את הקב"ה, כי הלועג למשל לסומא אינו מחרף את הקב"ה אלא את אותו האדם לפי שאין החיסרון אלא באדם אבל המוות שהוא מצד הבריאה היא חירוף לקב"ה[22]. והמלוה את המת נחשב כאילו הלוה להקב"ה משום שאדם לא מלוה אלא את מי שיכול לשלם לו על כך- והרי אין המת יכול להחזיר לו, אלא ודאי שהלוה לקב"ה והש"י ישלם שכרו[23].

כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו[24]. מיתת אדם כשר נחשבת בעיני הקב"ה כדבר גדול ככתוב "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" ולכן סופר את הדמעות[25]. ומיתת הצדיקים היא בידי הקב"ה בעצמו. ולעומת זה המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו משום שמיתת חכם היא משום מדת הדין הקשה ולכן פוגעת בו מידת הדין אם פוגע בת"ח ואינו מספידו[26]. וזה מצד מדת הדין שמשלמת סאה בסאה.

מצוה גדולה מאוד לשמח חתן וכלה. "אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו - עובר בחמשה קולות... ואם משמחו מה שכרו? - אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות... רבי אבהו אמר: כאילו הקריב תודה... רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים".

בזיווג חתן וכלה יש הויה שלימה עליונה, דהיינו אלוקית, וכפי שבאיש יש אות יו"ד ובאשה יש אות ה"א והיינו ששם י-ה מחבר אותם ולכן ראויה שמחת חתן וכלה כי השמחה היא מצד הויה שלימה ובפרט הויה שהיא אלוקית[27]. וכאשר יש שמחה יש הרווחה ואין צרה, וההרווחה היא לד' צדדים ויחד עם האמצע זה ה' קולות (ענין הקול הוא ההתפשטות[28]) וזו שלימות השמחה[29]. ומי שאינו משמח את החתן מבטל את השמחה שמראה על שלימות הבריאה[30], ולכן נאמר על שמחת חתן וכלה "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומר הודו"- משום שזהו שבח אל הקב"ה.

ואם משמחו זוכה לתורה שניתנה בה' קולות כי התורה היא ההויה השלימה ביותר של העולם[31].

וכאילו הקריב תודה, כי ענין התודה הוא הודאה על הצלה שה' עשה לאדם והכרה בכך שה' הוא אחד והוא כל יכול, ולכן יש בקרבן תודה חמץ ומצה להראות שהקב"ה כולל הכל- גם את ההפכים. לכן זה דומה לחתן וכלה שהם הפכים והקב"ה מאחד אותם ועי"ז מתגלה בעולם שהקב"ה הוא אחד[32].

וכאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים כי נישואי איש ואשה הם כמו בנין בית אלוקי.

מסופר על רב שמואל בר רב יצחק שהיה נוטל ג' בדי הדס ומרקד לפני הכלה. וכשמת היה עמוד של אש מפסיק בינו לבין העם, דבר הנוהג לאחד בדור או לשניים בדור. והגמ' אומרת שלושה טעמים מדוע זכה לזה: אהני ליה שוטיתיה (הענף שלו), אהני ליה שטותיה (השטות שלו), אהני ליה שיטתיה (דרכו).

מסביר המהר"ל שיש ג' צדדים של שלימות בעשיית המצוה שמצד כל אחד מהם יכול להגיע עיקר השכר: א'. עצם עשיית המצוה בשלימות (שוטיתיה). ב'. התמדה במצוה. כאשר עושה דבר בתמידיות מראה שזה לא מקרה אלא קבוע אצלו (שיטתיה). ג'. מתבזה על המצוה וכופה את יצרו לעשות את המצוה אע"פ שמתבזה על כך.

---

[1] שבת קכ"ז.

[2] (ראה למשל נתיב אהבת הריע פ"א)

[3] הצלם אלוקים זהו הצד הנבדל של האדם בו הוא מדמה לה' ולכן זה דומה לתורה; ראה תפארת ישראל פכ"ד

[4] וכן בהמשך אומר המהר"ל שהשכר על הכנסת אורחים הוא גדול יותר מהשכר המבואר בנתיב התורה

[5] ראה פי"ג מנתיב העבודה

[6] דהיינו שהאדם ע"י הראיה הוא דבק בדבר והוא צריך לאמצעים שיעזרו לו להידבק בשכינה כיון שהוא גשמי, ולכן ע"י הכנסת אורחים הוא יותר דבק בשכינה מאשר אם היה דבק בלי כל אמצעי (הראיה הגשמית)

[7] סוטה י'.

[8] פ"א

[9] נראה שכוונתו לומר שכאשר הדבר הוא הכרחי אז המארח רואה את התכלית והתועלת שבדבר ולכן אין זה מכביד עליו ואין ראוי לאורח להכביד על בעה"ב. ומאן דאמר פרדס סובר שאף לתת הנאה יתירה אין זו הכבדה כיון שאין זו הכבדה לשוא שכן נותן לו פירות משובחים והוא שמח בזה

[10] ק"ג:

[11] ראה בפ"א שככל שדבר הוא רוחני יותר כן הוא משפיע יותר, וככל שדבר הוא חומרי יותר כך הוא מקבל יותר ואינו משפיע

[12] ראה פי"ח מנתיב העבודה לגבי ברכת הזן

[13] המהר"ל מדייק ואומר שהוא מתלבש במדת הש"י, כלומר הוא אכן רשע אך באותה עת שעושה חסד הוא דבוק לגמרי בה' מצד חיצוניותו

[14] כפי שאמרנו בפ"א- במצוות צדקה אע"פ שאין העני מבקש בפועל הרי זה כאילו מבקש, וא"כ כאן במצות ביקור חולים אין החולה מבקש אפילו מצד המציאות; כלומר העולם לא מצפים מהאדם שיבקר חולים משא"כ מתן צדקה

[15] נדרים מ'.

[16] כי בהליכה לבקר את החולה מבטא האדם שהוא חפץ ומבקש שהחולה יחיה, גם אם אינו עושה את זה בדיבור- הרי שההליכה עצמה יותר חזקה ומבטאת רצונו של האדם מהדיבור. יש לשים לב שמהגמרא ניתן להבין (ואולי זה הפשט) שמדובר בשני עניינים: האדם שהולך לבקר את החולה מסתמא גם יתפלל עליו בפועל, משא"כ מי שאין הולך לבקר את החולה; וניתן אולי לומר שהמהר"ל מדייק מהמשך דברי הגמ' "כל שאין מבקר חולה- אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות" אע"פ שהתפלל בפועל

[17] לפי שגוף האדם הוא גשמי ומשום כך אינו נצחי, ועיקר האדם הוא הנשמה- וזהו "ניצול מדינה של גיהנם"

[18] לא מובן לי כ"כ- הרי הוא בא להקל את חוליו וא"כ הוא בא כביכול "להחזיר" לו את יצה"ר ומדוע ניצול מיצה"ר? ואולי יש לתרץ קצת שהוא דבק בחולה ומשום כך ניצול מיצה"ר, וכיוצ"ב אמרו חז"ל בבן גילו שנוטל אחד משישים בחוליו

[19] כמו שאמר המהר"ל בתחילת הפרק לגבי הכנסת אורחים, שהכבוד הוא מצד הצלם אלוקים שבאדם. והסיבה שהאדם מבקר את החולה היא משום שהוא רוצה שיחיה, ומצד הצלם אלוקים ראוי לאדם החיים ולכן הוא מכבד את החולה בעצם ביקורו

[20] ברכות י"ב:

[21] ראה נתיב התורה פט"ז שהת"ח נבדל מהעולם מצד השכל הנבדל

[22] צריך עיון- מדוע זה כך? האם הקב"ה ברא בני אדם שווים וכל השוני בין אדם לאדם הוא מצד האדם עצמו? נראה לענ"ד לומר שודאי הקב"ה ברא בני אדם שונים, אלא שהקב"ה ברא את הבריאה בשלימות וכאשר לועג לסדרי הבריאה- הרי שמחרף את הבריאה כולה ואומר שכביכול הקב"ה ברא את הבריאה חסרה; אך כאשר לועג לפרט מסויים מהבריאה (כגון שלועג לסומא)- אין זה חירוף כלל! שהרי ודאי שכל פרט ופרט בפני עצמו בבריאה הוא חסר, אלא שכל הפרטים ביחד מרכיבים בריאה שלימה

[23] ראה את משל הנחל למהר"ל בפ"ג- שהמשלים אחרים אף הקב"ה משלים אותו; יש לשים לב שהמהר"ל מסביר כאן בעצם שלווית המת היא מאותו שורש של הלואה ועניינם אחד

[24] שבת ק"ה:

[25] (כלומר מחשיב אותם)

[26] דהיינו שמיתת ת"ח היא כ"כ שינוי בסדרי המציאות ולכן מדת הדין מתוחה כ"כ, וכל שאינו מספיד אותו כראוי בעצם פוגע בסדר המציאות ולפיכך מדת הדין פוגעת בו

[27] כלומר השמחה היא מצד התחדשות חיים- תוספת מעלה, תוספת מציאות. והויה אלוקית היא הרבה יותר מציאות מאשר הויה גשמית שגם לה ראויה השמחה

[28] ראה פ"ט מנתיב העבודה

[29] פירוש ההרווחה הוא שהאדם נמצא במקום שלו ואין דבר נכנס במקומו ואז יש שלימות והרווחה, ואין דבר המיצר את מקומו (צרה זה מלשון 'צר'). לכן זה מתבטא בה' קולות, משום שהיחס בין האדם לבין החוץ (המקומות שאינם שלו) הוא מצד ד' רוחות השמים וביחד עם המקום שלו עצמו הוא יוצר את ה'מקום' והשלימות שלו

[30] כלומר שאינו מכיר במציאות היותר שלימה משום שסובר שאין העולם שלם בתכלית השלימות

[31] והתורה נותנת את המקום של כל דבר ודבר במציאות- כלומר את תפקידו המיוחד, שזה השלימות בעולם הזה וזה ענין השמחה; וכאשר האדם משמח חתן וכלה הוא דבק בשלימות המציאות ולפיכך זוכה לתורה

[32] המצה הוא הצד העליון הרוחני ואילו החמץ הוא הצד החומרי של הריבוי (התפיחה), ולכן זה מקביל לאיש ואשה שהאיש קשור לצד הרוחני (ולכן בשמו יש יו"ד) והאשה קשורה לצד החומרי (ולכן בשמה יש ה"א); וראה דרך חיים, א' ה'