ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב הצדקה פרק ב'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ב'

● מעלה שאינה נצחית אינה מעלה ● כל המשפיע לאחר יש לו התרוממות ומעלה ● המשפיע לאחרים דבק בה' ולכן יש לאדם להשפיע תמיד ● האדם דומה לכלי מקבל ● האדם מקבל את בניו ● מי שאינו מקבל אינו טבעי ומהפך סדרי בראשית ● ה' נקרא מקור חיים ● ע"ז נקראת בורות נשברים ● האדם מרחם על אחיו ● בגלל שישראל הם עם אחד לכן יש להם א-ל אחד ● ביאור האותיות במילה צדקה ● ישראל אינם כשאר האומות- לפי שהם אחים בתורה ובמצוות ● מעלת העשרות גדולה ממעלת היחידות ● ע"י הצדקה האדם נעשה צדיק גמור ● דל"ת זה מלשון דלות ● האות קו"ף ● מים עומדים מתקלקלים- וכך גם הממון ● כל תוספת ראוי לה ההיעדר ●

ע"י מצות הצדקה קונה האדם שני דברים: מעלה נצחית, כלומר לא די שקונה מעלה אלא המעלה הזאת היא נצחית, ואם לא היתה נצחית- אין זה נחשב מעלה. ולכן התורה אומרת את שני הצדדים הללו- "למען ייטב לך והארכת ימים" כנגד המעלה וכנגד הנצחיות, וכן נאמר "צדקתו עומדת לעד" כנגד הנצחיות ו"קרנו תרום בכבוד" כנגד המעלה[1]. וזוכה לכך הנותן צדקה משום שמשפיע חיים אל העני, וכל שמשפיע לאחר מתרומם ע"י זה ויש לו מעלה עליונה ומכיון שמשפיע חיים לכן הוא מקבל ג"כ חיים נצחיים[2].

הצדקה ראויה להיעשות בכל עת מפני מעלתה העליונה, לפי שהמשפיע לאחרים מתדבק ע"י זה בהקב"ה, וה' הרי משפיע תמיד ולפיכך נקרא מקור חיים.

ואמרו בגמ'[3]: "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת - וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה רבי אליעזר: זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים". מספרת הגמרא[4] שכשהיה בא לפני רב חסדא אדם שלא היה מוכן לזון את בניו ובנותיו הקטנים, אמר "כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא: עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה!". והריטב"א פירש שאמר שיעמוד על גבי מכתשת הפוכה[5] ויכריז כך. המהר"ל מקשה: מדוע לקלל אותו? אלא שהכוונה היא שעצם העמידה על מכתשת הפוכה מבטאת את זה שהוא מהפך סדרי בראשית- שהרי גם חיות ועופות (כמו עורב) מפרנסות את צאצאיהם. ועוד טעם לדבר שהאדם מקבל את בניו ואיש זה אינו רוצה לקבל, ולכן זה נחשב כמו מכתשת הפוכה- שהמכתשת ראויה לקבל את הבוכנא[6]  משא"כ מכתשת הפוכה. ואדם כזה מהפך סדרי בראשית[7].

גדול המלוה יותר מן העושה צדקה, משום שאצל הצדקה יש חסרון גדול יותר מאשר בהלואה[8]; ויותר מזה המטיל מלאי בכיס[9], משום שבהלואה עדיין יש חסרון מסויים שהוא נצרך אליו- אך כאשר מטיל מלאי בכיס אין גנאי כלל[10].

"כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים"[11]. המהר"ל מסביר שני הסברים:

א'. ה' הוא שורש הכל ומשפיע תמיד וכמו שהוא נקרא 'מקור חיים', אבל הע"ז נקראת 'בורות נשברים'  לפי שאינה יכולה להשפיע לאחר שהרי היא בעצמה חסרה[12]. והמעלים עיניו מן הצדקה הרי זה כאילו הוא דבק בבורות נשברים שאע"פ שיש בהם מים- אין בכחם להשפיע[13].

ב'. כתוב במצות הצדקה "פן יהיה דבר עם לבבך בליעל... ורעה עינך באחיך האביון". כלומר התורה מדגישה לנו שהאדם צריך לרחם על אחיו, ובגלל שעם ישראל הם עם אחד לכן יש להם א-ל אחד, וכן כתוב "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". והיציאה מהאחדות של עם ישראל נחשבת כיציאה מה' אחד ודביקות בע"ז[14]. ולכן במילה צדקה האותיות הם 'אחים', דהיינו הצדי"ק והקו"ף, הדל"ת והה"א- לרמז שישראל הם אחים בתולדה (וכנגד זה האותיות ד' ו-ה'), ואחים בתורה ובמצוות[15] (כנגד האותיות צ' ו-ק'[16]).

והעונש של מי שאינו נותן צדקה וכן השכר של מי שנותן צדקה נרמזים במילה צדקה: כי המיימין במצות צדקה קונה עוה"ז ועוה"ב- שזה כנגד האותיות ה"א וצדי"ק, הה"א כנגד עוה"ז והצדי"ק כנגד זה שע"י הצדקה הוא צדיק גמור ולכן קשור בראשו האות יו"ד. ואילו המשמאיל, אין לו עוה"ז ויש לו גיהנום, וזה כנגד הדל"ת- שהוא דל (בלי עוה"ז) וכנגד הקו"ף שרגלה יורד למטה שאולה.

ורמז נוסף יש במלת צדקה- שלכל הפחות אדם צריך לתת מעשר, דהיינו שאם יש לו ק' ישאיר ממנו צ'. ואם רוצה לתת יותר יתן חמישית- שאם יש לו ה' ישאיר ממנו ד', שהרי כך אמרו חכמים: "המבזבז- אל יבזבז יותר מחומש"[17].

ועוד רמז, שעני נחשב רק מי שיש לו כסף כמנין צדק"ה- מאתיים זוז פחות אחד.

הגמרא[18] מספרת על רבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור וראה את בתו של נקדימון בן גוריון שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמות, והיא ביקשה מריב"ז שיפרנסה. שאל אותה ריב"ז: היכן הממון של אביך? וענתה לו- "מלח ממון חסר" ויש אומרים "מלח ממון חסד".

מסביר המהר"ל שנתינת הצדקה היא המקיימת את ממונו של אדם, כמו שראינו לעיל שכשהמעין משפיע לאחר הוא מתמלא מחדש, אך אם המים עומדים במקום הרי הם מתקלקלים. אך כאשר הוא משפיע לאחר- לא רק שאין הברכה שלו פוסקת אלא היא מתרבה.

ועוד שהעושר הוא ריבוי ולפיכך ראוי אליו ההיעדר[19] ומדת הדין מקטרגת על בעל הממון, וכמו שאמרו חז"ל "כל היתר כנטול דמי". ולפיכך מלח ממון חסר- כשם שהמלח משמר את הבשר, כך הצדקה משמרת את הממון. וכן למ"ד "מלח ממון חסד"- קיום הממון הוא מצד מדת החסד[20].

---

[1] המהר"ל מביא פסוק נוסף- "הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו", ומסביר: "כלומר החוזק והתוקף, והדבר שיש לו החוזק אינו בטל", דהיינו שהמעלה הנצחית יש לה חוזק וקיום שניתנים לה ע"י נצחיותה

[2] לפי שכשהוא נותן צדקה לעני המשמעות היא שהוא מחבר אותו אל הנצח יותר ממה שהיה קודם בזה שמשפיע לו חיים

[3] כתובות נ':

[4] שם, מ"ט:

[5] (ולא ספסל הפוך)

[6] (עלי)

[7] צריך לשים לב ששני הפירושים שמביא המהר"ל הם הפוכים: הפירוש הראשון אומר שהוא מהפך סדרי בראשית בכך שהוא לא רוצה להשפיע ולפרנס את ילדיו, ואילו הפירוש השני אומר שהוא מהפך סדרי בראשית בכך שאינו רוצה לקבל את בניו. ונראה עוד שענין הקבלה כאן הוא שהאדם הוא חסר כמו כל דבר בבריאה שהוא חסר, ולכן אם אינו רוצה לקבל הוא מהפך סדרי בראשית- שזה דרכו של הטבע לקבל

[8] דהיינו שבהלואה יש פחות תלות של המקבל בנותן מאשר בצדקה

[9] (כלומר שעושה עמו שותפות)

[10] ככל שהמעשה פחות מראה על פחיתות וגנאי (גם אם המעשה לכשעצמו הוא טוב) הוא יותר מעולה ויותר טוב

[11] כתובות ס"ח.

[12] דבר שהוא חסר בעצמו אינו יכול להשפיע לאחרים. עיקרון זה ראינו בנתיב העבודה פי"ח, לגבי "קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה" עיי"ש

[13] המהר"ל אומר שיש בהם שם אלהות (אלהים אחרים), אלא שאינם דבר בעצמם- כלומר הם כח פרטי ולא אחדותי, ולפיכך אין להם כח ממשי; להרחבה ראה אורות ישראל ותחיתו, י'. אם כן, יש כאן תביעה מהאדם להיות משפיע מפני שהוא יוצא מהקב"ה שהוא משפיע ולפיכך יש לו יחס ודביקות לה' וצריך להידמות אליו

[14] כלומר, מי שאינו מרחם על אחיו- משמע שאינו סובר שהוא אחיו. ומכיון שאחדותו של עמ"י נובעת מאחדות ה'- לפיכך מי שכופר באחדותו של עם ישראל הריהו ככופר באחדות ה'; יש כאן פגם באמונה שלו באחדות ה'

[15] כלומר, לא די שהם מאוחדים סביב מטרה אחת- שיש להם "אב אחד" כמו שיש לכל שאר האומות, אלא שהם גם עם אחד בעצם ע"י התורה והמצוות. ובמילים אחרות, כמו שהמהר"ל אמר: אחדות עם ישראל נובעת מאחדות ה'

[16] המהר"ל אומר לפי שהם במספר עשרות- והיינו שזו אחדות יותר עצמית, כמו שהאות יו"ד אינה מתחלקת והיא כנגד העוה"ב

[17] כתובות נ'.

[18] שם, ס"ו:

[19] ראה למשל נתיב העבודה פי"ז, גבי "שלושה דברים מאריכין חייו של אדם"

[20] כלומר בשני אופנים מי שנותן צדקה לא מפסיד (ואדרבה- משביח) את ממונו: קודם כל הוא "מצדיק" את קיומו של תוספת העושר ע"י אמירה כביכול שהממון מיועד לאחרים (וזה לא שלו), ודבר שני הוא באמת זכאי מצד עצמו לתוספת העושר מפני מדת החסד- כמו שאמרו חז"ל "אין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה"