ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב גמילות חסדים פרק ה'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ה'

● אין המזיקין שולטים במקום ישוב ● אדה"ר כולל את כל בני האדם ולכן נקרא אדם ● הישוב הוא לפי ענין האדם ● ארץ ישראל היא כנגד ראש האדם ● יש דבר באדם שלא נחשב כלל ● כשיש באדם צלם אלוקים הכל יראים מפניו ● בטול צלם אלוקים זה שפיכות דמים לגמרי וזה עיקר שפיכות דם ● האדם הוא יחידי ולכן צריך שמירה מלמעלה ● אין קץ וסוף לשמירה של ה' ● השמירה והלויה הם בימינו של ה' ● התחתונים אינם עומדים בדין ● מי שעושה חסד מודה בכל הניסים ● נס קריעת ים סוף יוצא מן הדין לגמרי ● מי שאינו מוותר סופו שבא לידי גזל גמור ● לא היה בשום נברא דין כמו שהיה בסדום ● ארבע אבות נזיקין בדין ● ד' חלקי האדם- הגוף, הנפש, השכל והממון ● הממון הוא חיות האדם ● אין רע יותר מעיוות הדין ● שלושת צדדי שלימות האדם- כלפי עצמו, כלפי זולתו וכלפי בוראו ● חטא שפיכות דמים הוא חטא בצלם אלוקים ● אנשי סדום העמידו דבריהם על הדין מפני שהיתה בהם מדת הגאוה ● הכלב הוא רע בעצמו ואין בו טוב ולכן אינו נחשב בכלל העולם ● הסיבה שהכלב אוהב את אדונו יותר מהכל ● השמירה מן הנזקים הוא מדת החסידות ●

מצות הלויה. בפרשת עגלה ערופה אומרים זקני העיר "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". ואומרת הגמ'[1]: "וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה". מסביר המהר"ל שמקומות היישוב הם שייכים לאדם ואין המזיקין שולטים שם, אבל במקומות שהם מחוץ לישוב שולטים המזיקין ולכן צריך לויה.

עוד מובא שם בגמ' מעשה ברב כהנא שליווה את רב שימי בר אשי עד בי ציניתא דבבל[2], וכשהגיעו לשם שאל רב כהנא את רב שימי האם הדקלים הללו קיימים מימות אדם הראשון. אמר לו רב שימי: הזכרת לי את מה שאמר ר' יוסי בר' חנינא שאמר על הפסוק "בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם"- "ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב - נתישבה, ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון - לא נתישבה". מסביר המהר"ל שרב כהנא רצה לומר שכיון שהגיעו למקום שאדם הראשון הכריז עליו לישוב אין צריך עוד ללוות אותו, והשיב לו רב שימי שהגזירה של אדם הראשון אינה גזירה שבדיבור אלא תלויה בענין האדם. כיון שאדה"ר כולל את כל בני האדם ולפיכך הוא נקרא אדם, וכתוב "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"- לכן הישוב נקבע ע"פ מעלת האדם. כמו שבאדם יש אבר חשוב כמו הראש ויש איברים פחות חשובים- כך גם ביישוב העולם יש מקום שנחשב כמו הראש שהוא ארץ ישראל ויש מקומות פחות חשובים. ויש מקומות שאינם חשובים כלל כשם שיש איברים באדם שאינם חשובים כלל, ולפיכך במקום כזה שהאדם הוא יחידי הוא צריך ללויה.

והענין הוא שהאדם נברא בצלם אלוקים וכאשר יש בו צלם אלוקים[3] הכל יראים מלפניו ואף המזיקים לא שולטים עליו, ולכן כאשר מלוים אותו ונותנים כבוד לצלם אלוקים שלו[4]- הוא ניצול. אך אם אין מלוים אותו כאילו שופכי דמים כיון שמבטלים את צלמו, ונאמר "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם" וזה עיקר שפיכות דמים[5].

ואמרו שם בגמ' שלכל אחד יש לויה לפי כבודו, והסיבה היא כמו שאמרנו שהלויה היא מצד הצלם אלוקים של האדם[6]. ושכר לויה אין לה שיעור, מפני שע"י הלויה יש לו שמירה עליונה מהקב"ה[7] ושמירה זאת היא במדרגה בלי שיעור ולכן נוהגים עמו מדה כנגד מדה. ואם אין עושה כן כאילו שופך דמים ולפיכך כופים על הלויה כי אין ראוי להניח את האדם יחידי[8].

הפך מדת החסד הוא מי שמעמיד דבריו על הדין ולא רוצה לעשות טוב עם אחר, וזה מביא חורבן כמו שאמרו חז"ל[9] ש"לא חרבה ירושלים אלא על... שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין". והסיבה היא מפני שאין העולם יכול לעמוד במדת הדין וכמו שאומרים חז"ל שעמד הקב"ה ושיתף עמה את מדת הרחמים.

ואמרו במדרש[10] "כל מי שהוא עושה חסד כאלו מודה בכל הנסים שעשה הקדוש ברוך הוא מיום שיצאו ישראל ממצרים, וכל מי שאינו עושה חסד כאלו כופר". לפי מדת הדין לא ראוי שייעשו ניסים בעולם בגלל שהם שינוי הסדר, ולכן מי שעושה חסד מודה בניסים- שהקב"ה עשה במדת החסד[11]. וכן דוד בספר תהילים (מזמור קל"ו) סידר שאחרי כל נס כתוב "כי לעולם חסדו"[12]. ודוקא "מיום שיצאו ישראל ממצרים" משום שקריעת ים סוף היה בכל העולם, וכן הניסים שנעשו במצרים היו בכל ארץ מצרים ולכן זו יציאה ממדת הדין לגמרי.

מי שמעמיד דבריו על הדין סופו שבא לידי גזל גמור, כי כיון שהוא מתרגל לדקדק סופו שהוא מדקדק גם במקומות שאין הכסף שייך לו[13]. וזו היתה מדתם של אנשי סדום, כי אמנם חטאו בכל החטאים[14] אבל השורש לכל אלה היה שלא רצו לוותר. ולכן נעשה בהם הדין הגמור יותר מאנשי המבול שהיתה להם אפשרות תוך כדי העונש לחזור בתשובה, מה שאין כן אנשי סדום מפני שהיו רעים בעצמם והתרחקו מהחסד.

והיו אצלם ארבעה סוגי רמאות: א'. שקרואי- דהיינו המשקר בדברים, ב'. שקרוראי- מרמה במשא ומתן (שזה עוד יותר חמור כי יש כאן תוספת שקר ולכן נקרא שקרוראי), ג'. זייפי- המחניף בדברים וד'. מצלי דינא- המטה דין. והם כנגד ארבעת חלקי האדם: הגוף, הנפש, השכל והממון (שהוא חיותו של אדם[15] ולכן נכנס בגדר האדם), וכנגדם אומרת התורה שיש למנות דיינים שהם "אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע": "אנשי חיל" כנגד הגוף וזה כנגד המחניפים שלא ייכנעו לתקיפים מהם מצד גופם; "יראי אלוקים" כנגד הנפש וזה כנגד המטה דין שאינו ירא מהקב"ה מצד כח נפשו; "אנשי אמת" כנגד השכל וזה כנגד המשקר בדברים; ו"שונאי בצע" כנגד הממון[16].

ואמרו שם במדרש שהיו מביאים לעני דינר וכל אחד היה שמו רשום על הדינר ולא היו נותנים לו לחם, כדי שכשהוא ימות יקח כל אחד את הדינר שלו. וכן היו מתאכזרים על מי שעושה חסד. וזה כמו שאמרנו שהיו מעמידים דבריהם על הדין וע"י זה באו לכך שהורגים את מי שעושה חסד- כי היו כ"כ מרוחקים מהטוב והגיעו אל תכלית הרע.

מובא במדרש[17] על הפסוק "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד"- שר' יהודה אומר "רעים" בגופם ו"חטאים" בממונם, "לה' "- זו ברכת ה'. במתניתא תנא- "רעים" בממונם ו"חטאים" בגופם", "לה' " זו ברכת ה', "מאד"- זו שפיכות דמים.

מסביר המהר"ל שר' יהודה סבר ש"רע" נאמר על דבר שהוא בעצמו רע ולכן זה מתייחס אל הגוף (שם עצם), אבל חטא זה תואר ולכן זה מתייחס אל מי שחוטא לאחרים בממון. אבל במתניתא סבר ההיפך- שרע נקרא מי שהוא רע לאחרים וחוטא זה כאשר הוא לא עושה את מה שהוא צריך לעשות. וברכת ה' זה משום שהם כפרו בעיקר, וא"כ הם היו חסרים בשלושת צדדי השלימות של האדם: כלפי עצמם, כלפי זולתם וכלפי הקב"ה[18]. והוסיפו עוד בברייתא לומר שגם שפכו דם, כלומר שחטאו בצלם אלוקים שעל ידו נברא האדם וזה רע לשמים; ור' יהודה לא הזכיר את זה כי לדעתו החטא לשמים נזכר כבר בברכת ה' כי ב"אנכי ה' אלוקיך" כבר נכלל לא תרצח[19].

ועוד אמרו שם: "אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להן הקדוש ברוך הוא". כלומר שהשורש לזה שהעמידו כל דבריהם על הדין הוא מדת הגאוה שנבעה מרוב עושרם, ומזה באו לשקר הגדול שהיו אומרים שמי שיש לו שור אחד ירעה יום אחד ומי שאין לו ירעה יומיים, וכן מי שעובר בגשר ישלם זוז ומי שלא ישלם שני זוזים- בגלל שחיפשו כל צד של הנאה לטובתם שהרי מי שאין לו שור אין לו נכסים ויש לו זמן לעבוד בשבילם ומי שעובר בגשר על המים- אין המים נחשבים של האדם ויכול לעשות מה שהוא רוצה. כל זה מפני שהעמידו דבריהם על הדין[20].

הנזקין שאדם גורם לחבירו זה היפך החסד. אמרו בגמרא[21] שכל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו. מסביר המהר"ל שהכלב הוא רע בעצמו ואין בו טוב בניגוד לשאר הנבראים ולכן מי שמגדל אותו בביתו מונע חסד מתוך ביתו. ואף פורק ממנו יראת שמים לפי שהכלב אינו בכלל העולם לפי שאין בו דבר טוב[22] והקב"ה הוא עילה לעולם[23]. וסימן לדבר, שהכלב הוא תחת האדם ואוהב את אדונו ביותר, ואינו כמו שאר העולם שהוא תחת הקב"ה[24].

הגמרא[25] אומרת שחסידים הראשונים היו מצניעים את הקוצים והזכוכיות שלהם בתוך שדותיהן בעומק ג' טפחים כדי שלא יעכבו את המחרישה, רב ששת שרף אותם באש ורבא השליך אותם אל המים. הגמרא מספרת לנו את זה כדי ללמד אותנו שיש להיזהר מאוד שההיזק לא יימצא: חסידים הראשונים הטמינו באדמה כי סברו שיש להעלים את ההיזק שלא יהיה נמצא וזה עדיף מלשרוף באש או להשליך למים שאז הדבר עצמו עדיין נמצא, רב ששת סבר שיש לשרוף באש כי צריך להעלים את הדבר המזיק- אך אם מטמין או משליך לים הרי ההיזק עדיין קיים, ורבא סבר שיש להשליך למים שאז אינו ברשותו של אדם. וההרחקה מן הנזק גורם לחסידות, וכמו שאמרו חז"ל "האי מאן דבעי למהוי חסידא- לקיים מילי דנזיקין".

---

[1] סוטה מ"ו:

[2] מקום עם הרבה דקלים (רש"י ד"ה בי ציניתא דבבל)

[3] דהיינו כאשר הצלם הזה בא לידי ביטוי בעולם

[4] שהרי הכבוד הוא מצד הצלם אלוקים; ראה למשל בפרק הקודם

[5] צלם אלוקים זו הייחודיות של האדם, המשמעות והתפקיד שלו, הנובעת מהקשר בינו לבין הקב"ה. ברגע שמבטלים את המשמעות והייחודיות של האדם ע"י אי- נתינת כבוד- בעצם מבטלים את החיים שלו

[6] והצלם משתנה מאדם לאדם ע"פ מעשיו, וכמו שאומר המהר"ל ש'דרך שהולך עליו כפי מה שראוי'- כלומר כפי מה שראוי לאדם מצד עצמו

[7] מצד הצלם אלוקים יש לאדם דביקות בה' וכפי שכבר ביארנו

[8] כלומר להניח את האדם יחידי פירושו לנתק אותו משורשו האלוקי העליון (ראה מה שהסברנו לעיל במשמעות הצלם אלוקים); ראה בסוף פ"ה מנתיב העבודה לגבי מי שיש לו ביהכנ"ס בעירו ואינו נכנס להתפלל שנקרא שכן רע, וביאר שם המהר"ל שהחיבור בין האדם להקב"ה והחיבור בין האדם לבני אדם קשורים זה בזה, וכיון שאין לו חיבור עם הקב"ה- אין לו חיבור עם בני אדם. וכן כתב המהר"ל: "כי כאשר השורש נעקר ממקום חבורו גם הענפים נעקרים ממקומו ולכך הוא גורם גלות לו ולזרעו" ולכן הוא יחידי וזה נחשב שפיכות דמים

[9] ב"מ ל':

[10] ילקו"ש שופטים רמז ס"ד

[11] כלומר מי שהוא עושה חסד הרי הוא חי בתודעה כזאת שיש גם דברים שהם מעבר לחוקים הרגילים של העולם- דהיינו שיש בעולם המוגבל גם דברים בלתי מוגבלים ואינסופיים שהם מעל לגבולות העולם- כלומר שיש גם ניסים

[12] וזה מתקשר למה שאומרים חז"ל שראה הקב"ה שאין העולם יכול לעמוד במדת הדין עמד ושיתף עמה את מדת הרחמים- ברגע שמוציאים את החסד מהעולם כלומר את האינסופיות של העולם, ברגע שמנתקים את העולם ממקורו האלוקי העליון- הרי שנשארים עם עולם של חוקים בלי חיים וזה חורבן העולם. ובדרך משל: נשארים עם עולם של מצוות בלי אמונה, וכפי שראינו בפ"ג שהחסד הוא זה שסומך את מדת הדין וא"כ כשהוא נופל- גם מדת הדין נופלת

[13] החסד מרחיק את האדם מהגזל משום שהוא חושב על אחרים ולא עסוק בעצמו. ולכן אם תיפגע אצלו מדת החסד הוא פשוט לא יעשה חסד, אך מי שלא עושה חסד סופו שיבוא לידי גזל

[14] עד שהיו משקרים בדין, וכותב המהר"ל "אף כי הדין הוא דבר שמחויב לעשות כך"- כלומר למרות שהדין הוא כביכול מצב "בטוח", כאשר נצמדים למדת הדין ומתרחקים מהחסד- סוף הדבר שגם מדת הדין עצמה תיהרס

[15] (האדם תלוי בו)

[16] כוונת המהר"ל לומר שאנשי סדום היו מקולקלים בכל חלקי גופם- והגיעו לכך משום שלא עשו חסד

[17] ילקו"ש לך לך רמז ע'

[18] ראה דרך חיים פ"א, ב' לגבי תורה עבודה וגמ"ח; הצדדים הללו הם אותם הצדדים שאמר המהר"ל לעיל- שהיו רעים מצד גופם, מצד ממונם ומצד נפשם (יראת אלוקים)

[19] הרצח נובע מאי ההכרה במציאות ה', כלומר אי ההכרה בחשיבותו של כל אדם ואדם ובתפקידו המיוחד

[20] כלומר בגלל גאוותם הם ניסו לראות כל הזמן איזו תועלת הם יכולים לקבל מהזולת- כי הם חשבו כל הזמן על עצמם

[21] שבת ס"ג.

[22] מתוך לאו אתה שומע הן- שההגדרה של כל דבר בעולם הוא שיש בו טוב, דהיינו ניצוץ אלוקי

[23] פירוש הדברים: מי שמגדל כלב רע בתוך ביתו (ולפי המהר"ל אף כל כלב) הוא מתחבר אל הרע המוחלט שאין בו טוב, ולכן הוא בעצם כופר במקור האלוקי של העולם- שהוא מקור הטוב

[24] ראה בתחילת נתיב העבודה פי"ח שכל הנבראים הם תחת הקב"ה ואף המלאכים לגבי "קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה"

[25] ב"ק ל'.