ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב הצדקה פרק ד'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ד'

● הפרוטה שנותן לעני הוא לשעה בלבד, אבל הפיוס הוא לעולם ● הדיבור הוא במדרגה למעלה מעשרה ● המספר שש מיוחד לצדקה ● מצוות הצדקה מראה על צדקת הנותן וזכות נפשו ● הנותן צדקה דבק בה' מצד ההשפעה ולפיכך זוכה לבנים ● בנים הם עיקר ההשפעה ● הצדקה היא מדה אמיתית של ה' ● הנותן צדקה דבק בה' מצד הצדק ● המדה האמיתית נקראת 'פנים' ● ה' משלים את כל העולם ● הנותן צדקה כביכול מלוה להקב"ה ● האדם צריך להידבק אל השייכים אליו ● עניינה של מצוות הצדקה היא האחוה ● הקב"ה נקרא קרוב לישראל והדבק בישראל דבק בה' ● מדתו של הקב"ה היא לאחד הכל ● שלושת חלקי האדם- הגוף, הנפש והממון ● האדם בכללו נחשב כשקל שלם ● כל המצוות הם הצדק והיושר ● מצוות הצדקה היא עצם הצדק ולכן שקולה כנגד כל המצוות ● כל צדק הוא ויתור לפנים משורת הדין ● המחלוקת באה משום שמעמיד דבריו על הדין ● פירוש כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול ● הצדקה מכפרת על האדם כי היא כנגד גופו ●

הגמרא[1] אומרת שהנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות ואילו המפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות.

ומסביר המהר"ל ששני הדברים נותנים חיים לעני[2], אלא שהפרוטה היא חיי שעה בלבד אבל הפיוס בדברים הוא לעולם. ומדריגת הדיבור שייכת למספר י"א שהרי העולם נברא בעשרה מאמרות ע"י הדיבור[3].

עוד מספרת הגמ' בהמשך[4] על מונבז המלך שחילק את אוצרותיו ואוצרות אבותיו לצדקה בשני בצורת. וכששאלוהו מדוע עשה כן מנה ששה דברים. מבאר המהר"ל שהמספר שש מיוחד למצוות הצדקה וכמו שאמרו שהנותן צדקה מתברך בשש ברכות[5], וכן מצינו ששה דברים שהאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב[6].

"מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? ר"א אומר: יפזר מעותיו לעניים; ר' יהושע אומר: ישמח אשתו לדבר מצוה"[7]. הנותן צדקה דבק בה' ע"י שהוא משפיע לאחר ולכן הקב"ה ג"כ משפיע לו, ועיקר ההשפעה זה בנים ולפיכך זוכה לבנים. ור' יהושע בן קרחה אומר שישמח אשתו והיינו תשמיש ואז זוכה לבנים.

מצוות הצדקה היא מדה אמיתית של הקב"ה, לפי שכל עניינה הוא הצדק[8] ולכן כל הנותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה וכמו שכתוב "ואני בצדק אחזה פניך"- והכוונה שדבק באמיתת השי"ת[9].

עוד ראינו[10] שהנותן צדקה לעני נחשב שהלוה להקב"ה, מפני שהקב"ה משלים את כל העולם ואותו אדם כביכול פרע את החוב של הקב"ה לאותו עני וכביכול 'עבד לוה לאיש מלוה'.

הגמ'[11] אומרת: "האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר: אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני".

האדם צריך להידבק בשייכים אליו. ולכן יש לאדם לתת סלע לעני, לפי שכל עניינה של מצוות הצדקה היא האחוה[12] ולכן בזכות זה הוא זוכה שתפילותיו נענות מיד- כמו שכתוב "ומי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו"[13]; כלומר, שכאשר האדם דבק בישראל הוא בעצם דבק בה'. ומפני שה' הוא אחד לכן הוא מאחד את הכל. והדבק במדה זו של האחדות נעשה קרוב אל ה' יתברך[14].

עוד אמרו שם, "לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת שלישית השקל בשנה, שנאמר והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלקינו".

שלושה חלקים באדם: הגוף, הנפש והממון. וראוי שהאדם יאהב את ה' בממון שלו[15], והאדם הוא כמו שקל שלם וא"כ צריך לתת שלישית השקל כנגד הממון.

"ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצות". כל המצוות הם הצדק והיושר, אבל מיוחדת היא מצוות הצדקה בזה שהיא עצם הצדק והיושר ולפיכך שקולה כנגד כל המצוות ומי שנותן צדקה יש לו זכות הנפש- אע"פ שכל המצוות כולם הם זכות נפש האדם[16].

הגמרא (שם) מספרת שרבא אמר לבני מחוזא שיעזרו זה לזה בצדקה כדי שיהיה שלום במלכות. מסביר המהר"ל שהצדק הוא ויתור לפנים משורת הדין וזה דבר מוכרח, ולכן הצדקה היא מוכרחת. וזה עושה שלום בעולם שלא יהיה מחלוקת, כי המחלוקת היא מצד מדת הדין ולפנים משורת הדין מנוגד למחלוקת. ואין המחלוקת באה אלא מפני שהאדם מעמיד דבריו על הדין[17], והמשפיע אל זולתו הוא הפך האדם שנכנס במחלוקת עם חברו[18].

עוד שם, "מאי דכתיב וילבש צדקה כשריון? לומר לך, מה שריון זה - כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה - כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול".

מסביר המהר"ל שכאשר אדם עושה שתי מצוות- אפילו מאותו הסוג- אין המצוות מצטרפות. המיוחד במצוות הצדקה היא שכל מצווה שהאדם עושה ונותן פרוטה לעני מצטרפת יחד לחשבון גדול. ויש אומרים שעדיף לחלק את הסכום לפרוטות בודדות כדי שיהיו לו יותר מצוות, אולם המהר"ל לא מקבל את דבריהם וכדמוכח מכאן.

הצדקה מכפרת על האדם, כי הממון הוא כגופו של האדם. ולפיכך, כאשר בעוונותינו אין ביהמ"ק ואין מחצית השקל שתכפר- מה שהגויים נוטלים את ממוננו בכח יש זה קצת נטילת נפש וכפרה עלינו.

---

[1] ב"ב ט':

[2] שהרי כאשר אדם מפייס את העני הוא בעצם מבטא את חשיבותו ואע"פ שאין נותן לו כסף- מ"מ הוא נותן לו 'סיבה לחיות' ומחיה אותו

[3] (וא"כ הדיבור הוא מעל עשרה. וידוע שהמספר עשר מבטא אחדות, וכמו שאומרת הגמ' "והלא במאמר אחד יכול להבראות"- ומשמע שעשר זה אחדות (במדרגה שמופיעה בעוה"ז), אלא שמצד העולם הזה העולם צריך להופיע בצורה של עשרה מאמרות; ראה תפארת ישראל מ', וכן דרך החיים פ"ה א')

[4] שם, י"א.

[5] נלע"ד שמצוות הצדקה היא כנגד העוה"ב, והקב"ה נותן צדקה לכל העולם ומפרנס אותו בתמידות; ראה נתיב העבודה פי"ח

[6] ראה פ"ב בנתיב גמ"ח

[7] שם, י':

[8] (היושר)

[9] ראה בנתיב גמ"ח פ"א שמדת החסד מתייחסת אל הש"י מצד עצמו יותר משאר המידות, ושם בפ"ב שמעלת החסד עליונה ממעלת הצדקה- לפי שהחסד הוא מצד עצמו של האדם משא"כ הצדקה שהאדם עושה בגלל החיסרון שיש בעולם והרחמים שהם בטבע האדם. ונראה שיש כאן שני עניינים- מדת הצדקה והחסד משלימות האחת את השניה. וצ"ע

[10] נתיב גמ"ח פ"ד

[11] יבמות ס"ב:

[12] ראה לעיל בפ"ב על הפסוק "ורעה עינך באחיך האביון"

[13] שם. אחדות ישראל מחייבת את הדביקות בה'; וראה בנתיב העבודה פ"ה

[14] ראה בספר אורות ישראל, ג' ז'

[15] "ובכל מאדך- בכל ממונך" (ברכות נ"ד.)

[16] כלומר, כל מצוה מגלה צד אחד של צדק, צד אחד של זכות נפש האדם. וכך מסביר המהר"ל את דברי ר' חנניא בן עקשיא "רצה הקב"ה לזכות את ישראל- לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", שכל מצוה היא צד של זכות והמצוות ביחד משלימות את זיכוך נפש האדם. אבל מצוות הצדקה היא עצם הצדק, כלומר זו מצווה שכל מהותה הוא זיכוך האדם, היושר

[17] ראה נתיב גמ"ח פ"ה לגבי אנשי סדום

[18] מי שרוצה להיטיב לחברו משפיע לחברו, ואילו הנכנס במחלוקת עם חברו באיזשהו מקום בא לבטל את חברו ולכן זה שני הפכים