ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב הצדקה פרק ו'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ו'

● הריבית נקראת נשך לפי שהיא כנשיכת הנחש ● לא תהיה לו כנושה ● האחדות מתבטאת בעם ישראל ע"י זה שהם מקבלים האחד מן השני ● האדם נעשה אחד יותר זה שקרוב לו ● העולם הוא אחד וזה מראה על אחדות ה' ● אין האדם צריך לתת מתנה לאחר שה' נתן לו ● ריבית חמורה מן הגזל ● המלוה בריבית מהפך מתוק למר ● ע"י ארץ ישראל נעשים ישראל אחד לגמרי ● ערב מלשון מעורב ● ישראל הם אחד מצד הגוף ומצד הנשמה ● ארץ ישראל כנגד הגוף ● יציאת מצרים מראה על המעלה העליונה של ישראל- ענין האחדות ● עניינה של התורה היא קבלת עולו של הקב"ה ● רבית בגימטריה תרי"ב ● בכל חטא יש צד זכות משא"כ בריבית ● ע"י יצי"מ עם ישראל נמצא בפועל ● חטא זה מלשון חיסרון ● בכל חטא יש צד של חיסרון וכל החטאים ביחד הם היעדר גמור ● לנחש לא היתה הנאה וכל רצונו היה להביא מיתה לאדם ● אין מהפכין בזכותו של מסית ● המלוה בריבית אין לו תחיה בתחית המתים ● לשון תרבית שייך באכילה דוקא ●

הריבית נקראת נשך והיא כמו נשיכת נחש שמביאה מיתה, והיא הפך הצדקה שמביאה חיים.

ובשביל להבין את חומר ענין הריבית תחילה יש להבין את מהות ענין ההלוואה.

מובא במדרש[1] על הפסוק "אם כסף תלוה את עמי": "כל אם שבתורה רשות, אם כסף תלוה חובה".

מבאר המהר"ל שהסיבה שזה נכתב בלשון אם אע"פ שזה מצוה- היא כדי לתלות את קיום המצוה בהמשך הפסוק- "לא תהיה לו כנושה", כלומר רק אם המלוה לא ייראה בפני הלוה ולא יצער אותו הוא יקיים את המצוה[2].

עוד מצינו[3] במצוות הלואה שנוהגת בין בעניים ובין בעשירים- "עני ועשיר - עני קודם". ולכאורה יש להקשות: מה שייך עשיר במצוות הלואה? אלא שישראל הם עם אחד לגמרי ונקראים אחים, ואי אפשר שהם יהיו אחד אם לא אחד יקבל מהשני[4], אלא שהעני קודם כיון שבזה תלוי חיותו[5]. ולכן עניי עירך קודמים כי הם קרובים אליו ואיתם הוא נעשה אחד יותר מאשר מי שאינם בני עירו[6].

המדרש[7] אומר שכל בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה- היום לוה מן הלילה והלילה מן היום, וכן הלבנה והכוכבים וכו'.

וכוונת המדרש היא לומר שהעולם הוא אחד כיון שהוא נברא ע"י ה' אחד[8], ועל ידי זה שהבריות לוות זו מזו ומשלימות אחת את השניה- גלוי לכל שיש ה' אחד ואין רשויות נפרדות ח"ו[9].

אמנם אין האדם מחוייב לתת מתנה לחברו כיון שאין האדם צריך לתת לאחר מה שה' נתן לו, אך ראוי לבטא את האחדות ע"י מצות ההלואה[10].

כעת אנחנו מבינים את חומרת עוון הריבית, שבעם ישראל היא חמורה יותר מגזל ויש עליה כמה לאוין, וגם הלוה עובר עליה למרות שנותן מדעתו[11]. כי עניינה של מצות ההלואה היא האחדות, ומי שלוקח ריבית הוא נושך את חברו ומהפך מתוק למר וזה הפך האחדות[12].

לכן אומרת התורה[13] "את כספך לא תתן לו בנשך... אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים", כי כאשר נכנסו ישראל לארץ היו עם אחד לגמרי ונעשו ערבים זה בזה[14], ולכן "להיות לכם לאלוקים"- שזה מראה שיש להם א-ל אחד.

וכשם שבאדם יש גוף ונפש, כך גם עם ישראל[15] הוא עם אחד מצד הגוף ומצד הנשמה[16]- ארץ ישראל מאחדת את עם ישראל מצד הגוף, וה' מאחד את עם ישראל מצד הנשמה[17].

וזה מתבטא ביציאת מצרים שיש לישראל מעלה עליונה, ואמרו[18]: "כל המקבל עליו עול ריבית מקבל עליו עול שמים, וכל הפורק ממנו עול ריבית פורק ממנו עול שמים.. כל המודה במצות ריבית מודה ביצי"מ, וכל הכופר במצות ריבית כאילו כופר ביצי"מ". והטעם לכך הוא מפני שמצות הריבית היא עול גדול על האדם שהרי יכל להרויח במעות, ואם לא לוקח ריבית יש לו הפסד מזה, ולכן כאשר אינו לוקח ריבית הוא מקבל את עולו של הקב"ה עליו[19], וכאילו מקיים את כל התורה כולה שהיא עולו של הקב"ה. ואותו הדבר אם ח"ו להיפך- שעובר על כל המצוות[20].

ורמז לזה שהריבית בגימטריה תרי"ב, שכאשר עובר על איסור ריבית מלבד מצות ריבית שזה כמו הקרן- עוד נוספה לו ריבית על הריבית ומתחייב על כל הרבי"ת מצוות הנוספים.

מובא במדרש[21]: "בא וראה כל מי שהוא מלוה ברבית עובר על כל העבירות שבתורה ואינו מוצא מי שילמד עליו זכות".

דוקא בריבית נאמר שאין מלמדים עליו זכות מה שאין כן בשאר המצוות, וזה מפני שבכל מצוה יש צד זכות[22] משא"כ הריבית שהוא היעדר גמור וכענין הנשיכה של הנחש. וכל זה מפני ענין מצות ההלוואה שבה נעשים ישראל אחד, ולכן החטא בה הוא היעדר גמור[23].

וע"י יציאת מצרים נעשו ישראל לעם בפועל ואותו אדם נותן במעלת ישראל היעדר וביטול[24]. וכל חטא וחטא יש בו צד של חיסרון, שהרי חטא זה מלשון חיסרון כמו שנאמר "והיה אני ובני שלמה חטאים"- כלומר חסרים, וכל החטאים ביחד הם היעדר לגמרי[25]; ולכן הריבית שהיא היעדר גמור היא כנגד כל החטאים.

וכבר אמרנו שהריבית חמורה מן הגזל, והמלוה בריבית לעני עוקרו לו ולתולדותיו[26], כי הגזל הוא לשעה בלבד ולא דבק בהיעדר לעומת הריבית שדבק בהיעדר[27] ובדומה לנחש שאין לו כל הנאה אלא רק רצה שאדם הראשון יחטא. ומכאן למדנו שאין מהפכין בזכותו של מסית, ואותו אדם לא תהיה לו תחיה אף בתחית המתים.

כל המלוה בריבית נכסיו מתמוטטין[28] ואין להם קיום.

---

[1] ילקו"ש משפטים, רמז ש"נ

[2] וכפי שנראה להלן- כיון שאם מצער את אחיו הריהו פוגם בעניינה של מצות ההלואה שהיא האחדות

[3] בבא מציעא ע"א.

[4] "אחד" פירושו שיש להם התחברות, וכל התחברות היא בין משפיע ומקבל המשלימים זה את זה

[5] נלע"ד להסביר שמהות ההלוואה היא לבטא את האחדות של עם ישראל והחיבור של ישראל אחד לשני ע"י התלות. וכאשר יש עני, ויש כאן צורך אמיתי לתלות הזאת- זהו הביטוי הכי חזק של מהות ההלוואה. אע"פ שגם אם אין כאן צורך אמיתי כמו אצל העני- יש כאן ביטוי של אותה האחדות, וכן נראה מדברי המהר"ל בהמשך

[6] מכיון שביטוי האחדות מופיע ע"י השלמה אמיתית אחד של השני- לכן היא מופיעה בדרגות שונות, של צורך (עני מול עשיר) ושל קרבה (עניי עירך)

[7] שמו"ר משפטים, ל"א ט"ו

[8] שהרי הדומה יוצא מן הדומה. ולכן העולם הוא טוב, והרע באמת אינו מציאות אלא היעדר. ולא כמו שאמרו המינים שיש שתי רשויות

[9] זה שלכל אחד ואחד יש מהות מיוחדת ותפקיד מיוחד ושכל אחד משלים אחד את השני- מראה על אחדות ה', וכן להיפך- אחדות ה' מחייבת שתהיה שלכל דבר ודבר בעולם מהות מיוחדת ותפקיד מיוחד

[10] נלע"ד אולי להסביר כך: אחדות עם ישראל היא אחדות אמיתית, ללא טשטוש וזיוף. ולכן לכל אחד יש את חלקו המיוחד שהקב"ה נתן לו (המיוחדוּת שלו), והוא צריך לשמור עליו. "צדיקים- ממונם חביב עליהם יותר מגופם" (סוטה, י"ב.). אלא שמתוך כך שלכל אחד יש חלק מיוחד- עמ"י הוא עם אחד והאחד משלים את חברו, ואת זה צריך לבטא ע"י מצות ההלואה

[11] (והרי אם הריבית היא ענין ממוני בלבד- מדוע הוא עובר על זה?! והרי כך סיכמו ביניהם!)

[12] כי הלוקח ריבית- הראיה שלו היא פרטית ואגואיסטית. הוא מנסה להרוויח מכל דבר גם על חשבון אחרים והוא מתחרה עם אחרים, וכפי שיתבאר יותר בהרחבה בהמשך

[13] ויקרא כ"ה, ל"ז- ל"ח

[14] כמובן שמושג הערבות מתחבר ג"כ עם "אחיך הוא בתורה ובמצוות"- אחדות עמ"י שמופיעה בעולם את אחדות ה'. ראה פ"ב

[15] "אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם" (יבמות ס"א.)

[16] ראה פ"ב- שישראל יש להם אב אחד (מה שמשותף גם לכל העמים) והם תולדה של יעקב אבינו, ובנוסף לכך הם אחים זל"ז בתורה ובמצוות

[17] אולי אפשר להגיד עוד, שאדם הראשון ראשו נברא מאדמת א"י (סנהדרין ל"ח:) ו"שופריה דיעקב מעין שופריה דאדה"ר" (ב"מ פ"ד.), וא"כ ארץ ישראל היא ה'ראש' של כל העולם וה'גוף' של ארץ ישראל. וראה עוד בענין ארץ ישראל בפ"י מנתיב התורה, שא"י היא קדושה אבל בדרגה תחתונה ואינה קדושה נבדלת לגמרי. ולכן היא כנגד ה'גוף' של עם ישראל

[18] ספרא בהר ה', ו', ג'

[19] כלומר שהוא מוותר על הפרטיות שלו, ונכנע להקב"ה ומקבל עליו את התורה שעניינה האחדות. וזה כנגד כל התורה- לגודל העול, שכל עניינה של התורה היא קבלת מלכות שמים; וראה בפ"ח מנתיב העבודה

[20] וע"פ מה שהסברנו- הוא שם את עצמו במרכז ולא את הקב"ה במרכז. מבט פרטי במקום מבט כללי

[21] שמו"ר משפטים, ל"א, י"ד

[22] ו'זכות' זה מלשון 'זָכּוּת', כמו "רצה הקב"ה לזכות את ישראל"

[23] כלומר שהפרט מקבל את החיים שלו מהכלל, וכאשר הוא נושך באחדות- הריהו מקבל היעדר גמור. וכמו שאומר המהר"ל: "והרי אמרו כי כל המלוה בריבית כאילו כופר ביציאת מצרים, וכי אין זה היעדר גמור? כי כאשר אין יציאת מצרים- כאילו כל ישראל אינם ישראל, ודבר כמו זה בודאי הוא היעדר גמור"

[24] נלע"ד שהמהר"ל אומר שכיון שישראל נמצאים בפועל ע"י יצי"מ- הרי הוא נותן היעדר במעלת ישראל שמופיעה בעולם, וזה הרבה יותר חמור מאדם שכופר במעלה של דבר טרם יצאה אל הפועל

[25] הפוך מקיום המצוות- בכל מצוה יש צד של חיים, של שלימות, וכל המצוות ביחד הם השלימות הגמורה. "רצה הקב"ה לזכות את ישראל- לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". ראה תפארת ישראל פ"ה

[26] שם, י"ג

[27] כאשר אדם מלוה בריבית- פירושו של דבר שכל עולם המושגים שלו השתבש, שהרי הוא לוקח את הדבר שאמור לבטא את האחדות ומשתמש בזה לפרטיות שלו. משא"כ גזל שזה פשוט התמקדות חד פעמית בעצמו, אע"פ שבאופן כללי הוא עדיין דבוק באחדות ומאמין בה

[28] ב"מ ע"א.