ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב הדין פרק א'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק א'

● הצדיק אוהב את היושר וחפץ בו ● המשפט נקרא פרדס ● המשפט מחוייב ומוכרח ולכן הוא אל ה' יתברך ביותר ● עם ישראל הם מחויבי המציאות יותר מכל הנבראים ● הכסא מורה על שה' מתגבה על עולמו ● הקדוש הוא נבדל מהכל ● על ידי הדין והצדקה ראויים ישראל למלכות ה' ● אלוהים זה מדת הדין ● העולם נברא במדת הדין ● המשפט הוא אחד ואין בו דרגות ● מדת הדין כוללת ערב ובוקר ● דין אמת זה לפי דעת הדיין שמכוין לאמיתת הדין ● הדין לא נמצא עם האדם, עומק המשפט מכוסה מבני אדם ● כל דבר שיוצא מן הסדר נוטה אל עבודה זרה ● המזבח הוא אל ה' יתברך ● החרב והערוה הם שני קצוות ● בעל גאוה אין איתו חכמה והוא גשמי ● מי שאינו דן דין אמת הוא מתועב לגמרי והוא כמו ע"ז ● אין דבר שמתייחס למשפט כמו הכסא ● מצד המלכות אין הכנעה מלפני ה' ● מזבח אבנים הוא כנגד הריבוי והוא ראוי לה' ● כל אחד מהאבות היה דבק במדה מיוחדת ● ישראל הם אומה כללית ● ע”ז זה כח פרטי ●

הצדיקים שמחים במשפט ואילו הרשעים אינם שמחים בו.

ובמדרש[1] משלו משל למלך שהיה לו פרדס והיה אוהבו, ולבן שהכי אוהב נתן את הפרדס. כך הקב"ה שאוהב משפט נתן את המשפט לעם ישראל, שהם בניו אהוביו. "אמר הקב"ה לישראל: בני, חייכם, בזכות שאתם משמרים את הדין אני מתגבה.. שנאמר ויגבה ה' צבאות במשפט. ועל ידי שאתם מגביהין אותי בדין אף אני עושה צדקה ומשרה קדושתי ביניכם.. שנאמר והא-ל הקדוש נקדש בצדקה".

המשפט נקרא פרדס כי הפרדס הוא מקום טיול ושמחה, וכמו שאמרנו שהמשפט הוא שמחה לצדיקים. והטעם משום שהמשפט הוא מחוייב ומוכרח, והצדיקים שמחים במה שמחוייב ומוכרח[2]. ולכן המשפט שייך לאלוקים ביותר יותר מכל הדברים כי הוא מחוייב המציאות. וכן ישראל, לפי שהם מחויבי המציאות יותר מכל העולם ובשביל ישראל נברא העולם- נתן להם את המשפט. ועל ידי ישראל ה' מתעלה במשפט, כי רק על ידי תחתונים שממליכים אותו יכול המלך המשפט להתגבה בו[3].

וכאשר ישראל עושים משפט וממליכים להקב"ה, אז הקב"ה משרה קדושתו בתוך ישראל ועושה עמם צדקה. וע"י הצדקה והמשפט שישראל עושים הם נגאלים גאולה שלימה וה' יתברך ממליך עצמו עליהם[4].

כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינה בישראל, וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל[5].

ה' נמצא עם הדיין וכמו שכתוב "אלוקים ניצב בעדת א-ל", וכמו שראינו למעלה שהמשפט הוא הכרחי והוא לה' יתברך ביותר. וכן אמרו חז"ל[6]: "כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת- נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.. כתיב התם ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". הדיין שדן דין אמת לאמתו נקרא 'אלוהים' שזה מדת הדין ובמדה זאת ברא ה' את עולמו ולכן נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.

וזה לא נאמר על מי שעושה חסד, לפי שחסדו של הקב"ה גדול יותר משל האדם, משא"כ המשפט שהוא משפט אמת[7]. ומדת הדין כוללת את הערב והבוקר ולכן הלימוד הוא מ'ויהי ערב ויהי בוקר'.

ודין אמת נקרא כאשר הדיין מכוון לאמיתת הדין, אע"פ שבסוף לא היה דין אמת (כגון שבעל הדין היה רמאי).

הוו מתונים בדין משום שהמשפט לאלוקים הוא ולא נמצא עם האדם, ואל יחשוב האדם שיגיע לכל עומק הדין כי הוא מכוסה מבני אדם ולכן אין למהר להוציא את המשפט. וחז"ל למדו זאת[8] מהפסוק "ולא תעלה במעלות על מזבחי", כי את העבודה צריך לעשות כסדר וכל שינוי קטן פוסל בו ונוטה אל עבודה זרה וזה "אשר לא תגלה ערותך עליו"[9] וכך גם הדין- שהרי האדם הוא גשמי והשכל לא נמצא אתו בפועל לגמרי ולכן צריך המתנה[10].

ואמרו חז"ל שתשים סנהדרין אצל המזבח. ועוד אמרו, שאין לדיין לפסוע על ראשי עם קדש ככתוב "ולא תעלה במעלות על מזבחי"  והיינו שאל לו לדיין לצאת מן הראוי כלל[11], ומי שפוסע על ראשי בני אדם הוא גאוותן ואדם כזה הוא גשמי לגמרי ואין איתו החכמה.

אמר ר"ל, כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל. ורב אשי מוסיף- "אלוה הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב". כאשר רב היה בא לבית הדין היה אומר 'ברצון עצמו יוצא ליהרג ואת מלאכת הבית אין הוא עושה, וריקן לביתו נכנס. והלוואי שתהא ביאה כיציאה'.

הדיין שאינו דן דין אמת לאמתו נחשב כעבודה זרה והוא מתועב לגמרי, ולעומתו דיין שדן דין אמת נקרא עליו שם אלוהים וכמו שאמרנו. ולכן אומר ר"ל שנחשב כאילו נוטע אשירה, ובא רב אשי ומוסיף שגם מי שמעמיד דיין הגון אלא שבא בשביל כסף וזהב נקרא אל זר. ואמר רב שעדיף היה לאדם לעסוק בצרכי הבית מאשר ללכת לעשות דין, שרוב הסיכויים שיחטא במשפט וייענש. ולוואי שתהא ביאה כיציאה[12].

במדרש[13] מובא ששש מעלות היו לכסא של שלמה, וכל מעלה היתה כנגד לאו אחר: מעלה ראשונה כנגד לא תטה משפט, שניה- לא תכיר פנים, שלישית- כנגד לא תקח שוחד. רביעית כנגד לא תטע לך אשירה, חמישית- ולא תקים לך מצבה ושישית כנגד לא תזבח לה' אלוקיך שור או שה.

מסביר המהר"ל שהכסא מתייחס אל המשפט ביותר[14]. שלושת הלאוין הראשונים הם איסורים לדיין כלפי בני אדם ובהדרגה: קודם כל שלא יטה משפט כלומר שלא ישקר בדין. עוד יותר מזה- שגם לא יכיר פנים כלומר שלא יאמר אזכנו לעשיר ואח"כ (אחרי גמר הדין) אחייבנו, שלא יעשה את תחילת הדין בשקר. ועוד יותר מזה- שאף אם המשפט אמת מתחילתו שלא ייקח שוחד. ושלושת הלאוין האחרונים הם כלפי ה': כיון שהוא מלך יש לחשוש שירום לבבו ולא יעבוד את ה' בכל לבבו ולכן 'לא תטע לך אשירה', ואח"כ שלא יקים מצבה- כי ענין המצבה הוא פרטי וה' יתברך כולל הכל ולכן ציווה "מזבח אבנים תעשה לי" שהאבנים הם כנגד הריבוי וה' כולל הכל; והעבודה זרה היא כנגד כוחות פרטיים- שזה עובד לאש וזה למים וכן הלאה. אמנם בימי האבות כל אחד דבק במידה מיוחדת ולכן היה אפשר להקים מצבה וזה לא סתר את אחדות ה', אך כאשר באו ישראל שהם אומה כללית נאסר הדבר הזה. והלאו השישי הוא כנגד קרבן שלם, וקרבן פסול ג"כ שייך לאלוהים אחרים שהם חסרים ובעלי מום. וכאשר מקיים את הדברים הללו אז הכסא שלו מקויים ומיושב לגמרי.

הדין הוא אחד מעמודי העולם, וכאשר מטה את הדין הריהו מזעזע את העולם. אע"ג שהתורה וגמ"ח הם גם כן משלושה דברים שהעולם עומד אבל המשפט הוא מוכרח ומחוייב ולפי חזקו של העמוד- כאשר הוא מתבטל הוא מזעזע את העולם כולו, ומבטל ח"ו את כסא כבודו של ה'.

---

[1] דברים רבה, שופטים, ה', ז'

[2] לפי שזה עיקר המציאות. הצדיקים מכוונים כנגד האידיאלים הגדולים והאמתיים, ומטרת העולם היא מידת הדין וכמו שנראה להלן שהעולם נברא במידת הדין. הצדיק שמח בדבר שהוא מחוייב ומוכרח, כלומר- נצחי

[3] שהרי אין מלך בלא עם. וכמו שכתב המהר"ל בנתיב הענוה פ"א, לגבי יראת ה'- שבשביל שמידה זו תתקיים צריך שזה יבוא מצד הנבראים שיקבלו יראתו, כך גם אין מידת המשפט מתקיימת במלואה אלא ע"י ישראל שמקבלים את מלכות ה' עליהם

[4] ראה בפ"א מנתיב גמ"ח שבזכות שישראל משפיעים לאחרים- שוב אינם תחת אומות העולם

[5] סנהדרין ז'. מכיון שאז המציאות אינה ראויה להשראת שכינה, שהרי אינה מחוייבת המציאות ואינה מחוברת למשפט

[6] שבת י'.

[7] דהיינו שהחסד הוא יחסי ויש בו דרגות, ואילו המשפט שהוא אמת הוא אחד ואין בו חילוק דרגות

[8] סנהדרין ז':

[9] ראה בפ"ו מנתיב העבודה ענין התפשטות הרגליים והערוה

[10] (הגשם הוא תחת הזמן, מה שאין כן השכל והדין)

[11] כלומר הדיין צריך להיות הכי ישר והכי ראוי ולא לצאת מהסדר בשום דבר

[12] כלומר שיציאתו מהדין תהיה כמו כניסתו לדין ללא חטא ועונש

[13] שם, ו'

[14] ראה נתיב גמ"ח פ"ג