ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב הדין פרק ב'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ב'

● הדין הוא כמו חרב ● אין דבר בעולם שיש לו מציאות כמו המשפט ● הגיהנם הוא היעדר הנמצאים ● דין זה דבר ברור ומחוייב לגמרי ● אמור לחכמה אחותי את ● הדבר החרב הרעב והשבי כוללים את כל הפורעניות ● האדם שלם ע"י התורה והמשפט ● בדבר גשמי שייך מידה ושיעור, משא"כ דבר שכלי ● הממון הוא נפשו של אדם ● השוחד יעוור- כפשוטו ● העין היא דין ● מקורה של הנבואה הוא במקדש ● ירושלים היתה מוכנת לתורה ● התאוה אינה מתייחסת אל הדין ● טבע האדם להיות נכשל במורא בשר ודם יותר מכל ● אין ראוי שיהיה הדיין צריך אל מי שהוא דן ודיין כזה פסול לדון ●

"ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו"[1].

הדין הוא כמו חרב, ולכן אם הדיין חוטא במשפט הוא חוטא בחרב של הקב"ה[2] ואז חרבו של הקב"ה כנגדו. וזהו שאמרו חז"ל[3] "חרב בא לעולם על עינוי הדין, ועל עיוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה".

ויראה כאילו גיהנם פתוחה לו מתחת לרגליו, כי המשפט הוא מחוייב המציאות יותר מהכל והגיהנם הוא היפך המציאות[4]. וכל זה כי הדין הוא קרוב אל האדם[5] ומחוייב ולכן גם העונש קרוב אליו בעוה"ז ובעוה"ב.

הדין חייב להיות ברור, ואם אינו ברור אינו דין. אמרו חז"ל: "אם ברור לך הדבר כבוקר אמרהו ואם לאו אל תאמרהו"[6]. וכן אמרו (שם): "'אמור לחכמה אחותי את'- אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אומרהו ואם לאו אל תאמרהו".

והפירוש הוא שהסיבה שאחותך אסורה לך מפני שהיא קרובה אליך ביותר והיא אתך כמו בשר אחד[7], ולכן 'אמור לחכמה אחותי את'- יש לאדם להתחבר אל החכמה ביותר (מלשון לאחות) ורק כשאין לו בה שום ספק בדבר יאמר אותו. ואחרת לא נחשב שיש כאן משפט גמור ומחוייב.

עוד בענין חומרת החטא. אומרים חז"ל[8]: "בעון עינוי הדין ועיוות הדין וקלקול הדין וביטול תורה חרב וביזה רבה, ודבר ובצורת בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין, ואוכלין לחמם במשקל".

המשותף לשלושת הדברים הללו זה חטא בדבר שכלי- הדין והתורה הם שכליים ולכן העונשים הם חרב ביזה (שבי) דבר ובצורת (רעב) שהם דברים שכוללים את כל הפורעניות. ובני אדם אוכלים ואינם שבעים, כי ע"י התורה באה השלימות להכל וזה ענין השביעה[9]. ואוכלים לחמם במשקל- כי כאשר יש בהם דין ותורה הם שכליים ולא שייך בהם מידה ושיעור, אבל הגשמיות היא בעלת מידה ושיעור[10].

וכל זה בגלל שחטא בתורה שהיא סדר העולם ובמשפט שהוא תיקון סדר העולם[11] ולכן נענש באלו העונשים שהם יציאה מן הסדר לגמרי.

"כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין- הקב"ה נוטל ממנו נפשו שנאמר אל תגזל דל כי דל הוא... וקבע את קובעיהם נפש"[12]. ממונו של האדם הוא נפשו, ולכן במידה כנגד מידה הקב"ה גובה את נפשו של מי שגוזל ממונו של אדם.

השוחד גורם לחכמים שיהיו עיוורים ממש וכמו שכתוב "כי השוחד יעוור עיני חכמים", ולכן כתוב לשון עיוורון ולא כמו הפירוש הרגיל- שהכוונה לעיוורון שכלי (של טעות). והסיבה היא מכיוון שהוא מעוור את עיני שכלו בדין לכן סופו שיהיה עיוור בעיני בשר. ועוד שהעין שייכת לדין, וכמו שסנהדרין נקראים 'עיני העדה' וכשהדין בטל גם העין בטילה[13]. ועוד, שסופו שיהיה לו טירוף הדעת ויסתלקו עיני שכלו מאתו[14].

מובא במסכת שבת[15] סיפור על פילוסוף שהיה שכן של רבי אליעזר שהיה מפורסם כאדם שלא לוקח שוחד. רצו רבן גמליאל ואחותו (אשתו של ר' אליעזר) לצחוק עליו (כי היה לוקח שוחד). באה לפניו אחות רבן גמליאל והביאה לו נר זהב, ופסק לה שהבן והבת יורשים כאחד (אע"פ שהבת אינה יורשת במקום הבן). למחרת בא לפניו ר"ג והכניס לפניו חמור לובי, ופסק אותו פילוסוף הפוך ממה שפסק אתמול. אמרה לו אחות ר"ג: תאיר את אורך כמו הנר שנתתי לך, אמר לו ר"ג: בא החמור ובעט לנר.

מבאר המהר"ל שהאדם שלוקח שוחד- השוחד גורם לו לראות דברים שאינם (כמו שהגוי מצא לה זכות ופסק לטובתה) ואת זה מסמל הנר, וגם השוחד גורם לו לא לראות את האמת וכמו שהיה עיוור מן הזכות שראה בתחילה- ואת זה מסמל החמור- כי נעשה חומרי ע"י השוחד ונתעוורו עיני שכלו; ולכן דוקא 'חמרא לובא'- כי הלב שבו השכל נעשה חומרי.

חז"ל אומרים[16] שכל הפורעניות באות לעולם בשביל דייני ישראל, וכתוב "ראשיה בשחד ישפטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסמו ועל ה' ישענו"-"רשעים הם, אלא שתלו בטחונם במי שאמר והיה העולם". ולכן הקב"ה מביא כנגד זה שלוש פורעניות, שנאמר: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער". ואין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל.

מבאר המהר"ל שיש כאן שלושה חטאים: במשפט, בתורה ('וכהניה במחיר יורו') ובנבואה, וכנגד זה הקב"ה מביא שלוש פורעניות- "ציון שדה תחרש" שמשם הנבואה יוצאת לעולם, "וירושלים עיים תהיה" כי היא מוכנת לתורה, "והר הבית לבמות יער"- ששם הסנהדרין יושבת. ואין הקב"ה משרה שכינתו בישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים אפילו אם אינם רעים, כי אי אפשר שלא יהיה בהם איזשהו חטא שעבורו לא ראויה השכינה לשרות בישראל[17].

אסור לשמוע את טענתו של אחד קודם שיבא בעל דין חברו, והטעם שלא ייכנסו הדברים בדעתו עוד לפני שישמע את דברי הצד האחר ויחפש לו את זכותו[18]. וזאת גם הבעיה בלקיחת שוחד- שתהיה דעתו נוטה לטובת הנותן; והראיה שאין הבעיה בלקיחת הממון עצמו, שהרי קרנא היה לוקח כסף משני הצדדים וא"כ מוכח שמותר. אלא כמו שאמרנו- הבעיה היא לקחת מצד אחד בלבד.

והדבר הזה של שמיעת טענות צד אחד עוד קודם הדין מספיק בשביל להעמיד את ירושלים בחורבתה וישראל בגלותם.

עוד אמרו חז"ל[19]: "משרבו בעלי הנאה - נתעותו הדינין, ונתקלקלו המעשים, ואין נוח בעולם".

הדין צריך להיות מסולק מן ההנאה, מפני שהדין הוא שכלי ואילו ההנאה היא גשמית ולכן נתעוותו הדינים. ונתקלקלו המעשים כי המעשים מתקיימים ע"י הדין[20]. ואין נוח בעולם, דהיינו שאין שלום כי הדין גורם שלא תהיה מחלוקת. וכאשר אין דין אז מידת הדין מתוחה כנגד שונאי ישראל[21].

ועוד אמרו שם: "משרבו רואי פנים בדין - בטל לא תגורו, ופסק לא תכירו, ופרקו עול שמים ונתנו עליהם עול בשר ודם". וצריך עיון, שהרי ודאי כאשר רואים פנים בדין אז בטל "לא תכירו פנים במשפט" ולא תגורו! אלא הכוונה היא שכאשר היו דיינים שהתחילו בחטא הזה אפילו מן הכשרים (וגם בדורות שאחר כך) בטל לגמרי לא תגורו. וגם אם לא ממש מכירים פנים בדין, אלא שהוא יותר רך אליו מהשני- נחשב שהוא רואה פנים בדין[22].

---

[1] סנהדרין ז'.

[2] המשפט של הקב"ה הוא מוכרח ומחוייב, ולכן הוא נמצא בעולם "בכח ובגזירה" וזה הדמיון לחרב שחותך ו'בוצע' (המושגים הללו שייכים כמובן גם לדין) בכח

[3] אבות, ה' ח'

[4] ראה למשל בפט"ו מנתיב התורה ובפ"ט מנתיב העבודה

[5] 'קרוב' זה במובן שהוא באחריותו של האדם, כלומר שהאדם לא יכול בלי המשפט ומשום כך אחראי עליו. שהרי כמו שראינו בפרק הקודם- אין המשפט נמצא עם האדם 'כי המשפט לאלוקים הוא'

[6] סנהדרין ז':

[7] כלומר הנקודה היא לא שאחותך אסורה לך, שהרי כמו שאומר המהר"ל- גם שאר העריות אסורות לך. אלא הנקודה היא הטעם מדוע אחותך אסורה לך- מפני שהיא קשורה אליך באופן מיוחד, וכך גם 'אם ברור לך הדבר כאחותך'

[8] שבת ל"ג.

[9] (ראה פרקים ז' וי"ח מנתיב העבודה)

[10] כל דבר גשמי הוא מוגבל. התורה קדמה לעולם, והעולם נברא במידת הדין- א"כ התורה והמשפט הם מעל לגבולות הגשמיות ואינם בעלי מידה ושיעור. וראה בפט"ו מנתיב התורה גבי "מאכילין אותו גחלי רתמים"

[11] כלומר המשפט משמר את הסדר של העולם שהוא ע"י התורה

[12] סנהדרין ז'.

[13] עיין בפי"ח מנתיב העבודה, גבי "ונותן עיניו בו" בכוס של ברכה

[14] נראה מכאן שאמנם המהר"ל לא רוצה להוציא את הפסוק מפשטו, אך הוא מסכים שהכוונה גם כן לעיוורון שכלי (ולא רק גשמי)

[15] קט"ז.

[16] שבת קל"ט.

[17] מעניין שבגמרא מוזכר "עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל", והראיה מהפסוק "ואשיבה ידי עליך ואצרף כבר סגיך, ואסירה כל בדיליך ואשיבה שפטיך כבראשונה ויעציך כבתחלה" ומשמע שמדובר בשוטרים רעים. ונראה שהיתה למהר"ל גירסה אחרת בגמרא ("עד שיכלו שופטים ושוטרים מישראל")

[18] שאז הוא יהיה סובייקטיבי ושוב לא יוכל להיות אובייקטיבי בדין

[19] סוטה מ"ז:

[20] (שאז האדם יודע מהו המעשה אשר יעשה)

[21] (בסגי נהור כמובן)

[22] למדים אנו מכאן את האחראיות העצומה של כל אחד ואחד מישראל, וההשפעה שיש לו על חבירו