ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב האמת פרק א'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק א'

● אין קיום לשקר ● ארגיע לשון שבירה ושקר ● האמת חותמו של הקב"ה ● אות תי"ו לשון סימן וחותם ● האמת היא מוחלטת וכשסר מעט מן האמ"ת זה הופך למ"ת ● אמת לא שכיח ● אין דבר עומד על רגל אחת ● הכל נסמך על הדבר שהוא באמצע ● אחד בגימטריא י"ג ● כל הנמצאים אפשריים אבל הקב"ה מחוייב המציאות ● אין בכל הנמצאים האמת הגמור ● מכח האמת של הקב"ה מקויימים כל הנבראים ● ירושלים היא עיר הצדק ● האור מורה על מעלה נבדלת מן הגשמי ● התולדות הראויים לאדם הם שניים ● אין ראוי להמשך אחר האמת במדת הצניעות ● משה רבנו היה טוב בעצמו ● חכם עדיף מנביא וראוי ממנו ● עוף פורח באויר נבדל מהגשמי ● ענין קודש שנטמא שהוא בשריפה ● אין ראוי שיהיה בקודש קלקול ● ביאור אותיות שם הוי"ה ● האות יו"ד אינה מחולקת ● המחניף פוגם באחדות כי הוא אחד בפה ואחד בלב ● אין בעולם דבר אחד שנברא לריק ולבטלה ● הדיבור הוא תולדות האדם ונקרא פרי ● כיצד מרקדין לפני הכלה ●

"שפת אמת תיכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר"[1]. שלמה המלך אומר שהאמת היא קיימת וגם כאשר באים לחלוק ונלחמים לבטל את האמת עדיין היא נשארת במקומה, ולהבדיל מהשקר שאין לו קיום, ולכן "ועד ארגיעה"- מלשון שבירה כמו "רוגע הים וגליו" ומלשון רגע, כלומר שהשקר יחזיק פרק זמן מאוד קצר[2] שלאחריו הוא יישבר, אין לו קיום[3].

וזה נרמז באותיות של אמ"ת ושק"ר. אומרת הגמ'[4]: "שי"ן - שקר, תי"ו - אמת. מאי טעמא שקר מקרבן מיליה, אמת מרחקא מיליה? שיקרא - שכיח, קושטא - לא שכיח". ובאמת ניתן לשאול מדוע האות ת' היא כנגד האמת ולא א'- והרי למילה שקר השתמשנו באות הראשונה. ומבאר המהר"ל שזה מפני שחותמו של הקב"ה אמת, ולכן דווקא האות האחרונה היא כנגד השקר, ועוד שתי"ו זה מלשון תוית וחותם.

והאותיות ש' ות' מחוברים, ללמד שתיכף כשירחק האדם מן האמת זה שקר, ואם מורידים את האות אל"ף מהמילה אמת יוצא מ"ת, שזה היפך האמת כי האמת היא מקוימת[5]. ולכן אומרת הגמרא שאמת לא שכיח ושקר שכיח, כי יש הרבה דרכים לשקר אך יש רק דרך אחת לאמת[6].

והאות קו"ף במילה שקר היא באמצע (ולא כתוב שרק לפי סדר האותיות) כי השקר עומד על רגל אחת[7] ואין לו קיום כלל. וכתוב "ועד ארגיע לשון שקר" בלשון הפעיל, ללמד שהשקר פועל באדם הנושא אותו ומשבר אותו מה שאין כן באמת שנותנת קיום לאדם[8].

חותמו של הקב"ה אמת. כפי שביאר המהר"ל לעיל, האמת היא אחת ולפיכך דוקא האמת ראויה להיות חותמו של הקב"ה שהוא אחד, ולשקר יש דרכים רבות[9]. וענין החותם הוא להודיע שה' אחד. ובאותיות אמת, בין האות אל"ף לאות מ"ם וכן בין האות תי"ו לאות מ"ם יש שלוש עשרה אותיות כמנין אח"ד.

ועוד יש לפרש, שבכל הנמצאים יש בחינה שהם נוטים חוץ לאמת[10], שהרי הם אינם מחוייבים אלא אפשריים[11] אבל הקב"ה הוא מחוייב המציאות. ולכן ה' אחד חותמו האמת ומכח האמת שלו יש קיום למציאות כולה[12].

במסכת סנהדרין[13] מסופר על רב טבות, ויש אומרים שנקרא רב טביומי, שיום אחד הגיע למקום שנקרא קושטא ומנהג המקום היה שלא משנים בדיבורם ואין אדם שם מת בלא זמנו. הוא נשא שם אשה ונולדו לו שני בנים, ויום אחד אשתו חפפה את הראש והגיעה אחת השכנות ודפקה בדלת. אז רב טבות אמר לה שהיא לא נמצאת, ושיקר וע"י זה מתו שני הבנים שלו. באו אנשי המקום ואמרו לו שעליו לעזוב את העיר, ואין ברצונם שהמוות ידבק בהם.

המהר"ל מסביר את המדרש הזה בשני אופנים:

בפירוש הראשון מסביר המהר"ל שהמדרש הזה בא ללמד על מעלת האמת. יש תלמיד חכם שמגיע למדרגה עליונה שנקרא 'רב טבות', מלשון טוב, כלומר שהוא מסולק מהפחיתות החומרית. ויש מדרגה יותר עליונה מזו שנקראת 'רב טביומי' שזה הטוב של היום (טב יומי), מצד האור והאור נבדל מהחומר לגמרי[14]. ואדם שהגיע למדרגה הזאת, לא נמצא בו השקר מצד שהוא טוב[15].

ומי שמגיע למדרגה הזאת לא מת בלא זמנו, שהרי במידה הזאת הכל כסדר הראוי[16], והוא התחתן עם אשה מהם כלומר גם הזיווג כראוי לו, ונולדו לו שני בנים שהרי זה הסדר הראוי מצד 'פרו ורבו' וכפי שאומרים ב"ש שבשני זכרים קיים האדם מצוות פריה ורביה[17]; וזה זרע אמת שתולדותיו שניים.

והנה, אין ראוי להימשך אחר האמת במידת הצניעות כי הצניעות והאמת הם זה כנגד זה ובוודאי שעשה כראוי כאשר שינה מן האמת אך סוף סוף אין כאן אמת ודבק בהיעדר, ולכן אמרו לו לצאת ממקומם[18].

והמהר"ל בא ומפרש פירוש שני, ומסביר שהמאמר הזה מכוון כנגד משה רבנו ע"ה. משה נקרא טוב, וכמו שכתוב במסכת מנחות[19]: "יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. יבא טוב - זה משה, דכתיב: ותרא אותו כי טוב הוא", וכלומר שמצד עצמו הוא טוב והיום בו הוא נולד נקרא טוב, ולכן אמרה הגמרא רב טביומי שמיה. וכתוב שנתמלא הבית כולו אורה, והאור הוא טוב כמו שביארנו. ובודאי משה רבנו לא היה משנה מדיבורו[20]. ואמר "אמר לי ההוא מדרבנן" כי מדרגת החכם עולה על מדרגת הנביא, וכן "מדרבנן" שווה בגימטריא כמנין משה ועוד אחד שאינו מן המספר[21], וכלומר שהחכם השיג את זה ממשה רבנו[22]. ומשה נשא אשה ראויה לו, היא ציפורה שזה מלשון ציפור שאינו גשמי והיא לא היתה חמרית, ונולדו לו שני בנים- גרשום ואליעזר. והכוונה שמתו בניו היא שלא היתה להם את מידת האמת ודבר זה נחשב מיתה להם[23]. וזה היה לבני משה מה שלא היה לבני אהרן הסרה ממדת האמת, וזה מצד מעלתו הגדולה של משה, כי דווקא דבר שהוא קדוש ביותר עלול להיטמא, והקודש שנטמא הוא בשריפה משא"כ חולין שנטמאו- כי אין ראוי בקודש שיהיה בו קלקול אך אין הדבר הזה פחיתות אליו ח"ו אלא מצד מידת הצניעות[24].

מובא במסכת סנהדרין[25], "ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים, כת שקרנים, כת חנפים, כת מספרי לשון הרע.. כת שקרנים דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני".

שם ה' מורכב מארבע אותיות שמורות על אמיתתו. היו"ד הראשונה בשם מורה על אחדותו, כי את האות יו"ד לא ניתן לחלק ואחדותו היתה קודם שברא את העולם ולכן זו האות הראשונה. האות השניה היא ה"א והיא כנגד בריאת העולם, כי בה"א נברא העולם[26]. הוא"ו מלמד על זה שהקב"ה מעמיד את העולם כמו הוא"ו שהיא מקל זקוף[27]. והה"א האחרונה היא מצד שה' מחדש מעשה בראשית, כלומר מוציא את תולדות העולם מהכח אל הפועל.

ולכן כת חנפים אינה רואה פני שכינה, כי המחניף הוא מחולק לשנים ואינו אחד כי הוא אחת בפה ואחת בלב (כנגד יו"ד), וכת ליצים שעושה מעשי הבאי מראה שיש בעולם דברים של הבל ולכן אין רואה פני שכינה כי הכל הוא לצורך ואין דבר לבטלה (כנגד ה"א)[28]. וכת שקרנים לא רואים ג"כ פני שכינה, כי זה היפך האמת שמקיימת את העולם (וכנגד וא"ו) וכל הנבראים עשויים באמת ובישר. וכת מספרי לשון הרע מוציאים את התולדות הרעים של האדם אל הפועל, ע"י הדיבור שתפקידו להוציא את תולדות האדם והדיבור נקרא פרי, ולכן אינם רואים פני שכינה.

הגמ' בכתובות[29] מביאה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל כיצד מרקדין לפני הכלה. בית הלל אומרים כלה נאה וחסודה וב"ש אומרים כלה כמות שהיא. ואמרו להם ב"ש לב"ה מדבר שקר תרחק! ענו להם ב"ה שבעיני החתן שלקחה היא נאה וחסודה, ו"לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".  ובארץ ישראל היו אומרים "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן".

מסביר המהר"ל שב"ה אומרים שאין כאן שקר שהרי אין אנו באים לשבח אותה מצד עצמה, אלא מצד שהיא מצאה חן בעיני החתן ואע"פ שהאמת היא שהכלה אינה נאה אבל בעיני החתן היא נאה.

ובארץ ישראל היו אומרים "לא כחל וכו' " כלומר שבאמת אין כאן שום שקר שהרי החן הוא אצל החתן שנשאה, וכמו שכתוב "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה"[30].

---

[1] משלי י"ב, י"ט

[2] ראה בנתיב העבודה פי"ח לגבי "בכל עת ובכל שעה" שכתב שם המהר"ל: "אבל העת שהיא הרגע מן היום אין לה המשך זמן" והיינו שזהו פרק הזמן הקצר ביותר

[3] כלומר שהשקר הוא רגעי והוא בטל וחולף למול האמת הנצחית

[4] שבת ק"ד.

[5] וכפי שנראה להלן

[6] דהיינו שצריכים להיות מאוד מאוד מדוייקים עד שזה ייחשב כאמת, ולפיכך לא שכיח

[7] הדבר האמצעי סומך את כל שאר הדברים. וכן הנקודה האמצעית, הפנימית

[8] אם כן עולה מדברי המהר"ל, שלא רק שפת אמת תיכון לעד, אלא אף האדם שנושא אותה ודובר אמת בלבבו יכון לעד

[9] כיוצ"ב גם הרשעים דרכיהם רבות והצדיק באמונתו יחיה, יש לו דרך אחת אמיתית. עיין נתיב העבודה פ"א בהתחלה

[10] וכמו שהמהר"ל כותב "הנה אין אתם האמת הגמור", יש בהם בחינה של אמת ומצד זה הם קיימים והעולם צריך אותם, אך זו אמת חלקית ויש להם צדדים של הסרה מן האמת, כלומר מן הקיום

[11] (בלעדיהם העולם יהיה אמנם חסר אך הוא יסתדר)

[12] כלומר העולם נברא בחותמו של הקב"ה, הקב"ה הטביע את חותמו על העולם ובמידת האמיתיות ברא את הנבראים

[13] צ"ז.

[14] לעומת 'טוב' שזה בבחינת לילה, כלומר חמרי אבל מזוכך מפחיתות החומר- מסולק מהכוחות החומריים שמתעוררים בלילה, 'טביומי' זה נבדל מהחומר לגמרי וזה בחינת אור יום. וכן אומר המהר"ל בהמשך: "והבן ההפרש שיש בין אלו שני לשונות, כי ללישנא קמא רב טבות שמיה דהיינו שהוא טוב מסולק מן הרע, ולאידך לישנא מסולק מן הגשמי שבו הרע"

[15] לא ייתכן שהוא שדבק בקיום, דבק בטוב, פתאום יידבק בהיעדר שהוא השקר

[16] (שהרי זו דביקות מוחלטת בקיום)

[17] ב"ה אומרים זכר ונקבה וב"ש שני זכרים, ואם כי נפסק כבית הלל מ"מ לכו"ע צריך שניים

[18] יוצא א"כ שלא תמיד נכון לדבוק במידת האמת, ואע"פ שעי"ז הוא יוצא מן הסדר הראוי. זה נגזרת של העוה"ז שבאמת האמת שבו צריכה להתחשב ולהיות מתאימה לעוד ערכים כמו מידת הצניעות ומידת השלום. ובאמת אין לאדם קיום מוחלט בעולם הזה. וכמו שאומר המהר"ל בהמשך "ואי אפשר שיהיה נשאר דבק שם ולא יהיה מסולק ממנה, בעבור כי האדם אי אפשר לו שלא יהיה משנה ומחליף האמת.. ולכך יש סלוק והסרה משם"

[19] נ"ג:

[20] המהר"ל כותב "ואם יש לך להבין מחלוקת זה מר אמר רב טבות שמיה ומר אמר רב טביומי שמיה תבין דברים גדולים". ונלע"ד שהמחלוקת היא שמצד אחד משה רבנו הוא ילוד אשה, וכמו שהמלאכים אומרים "מה לילוד אשה בינינו" (שבת פ"ח: ) ומצד שני לא היה כמותו, וכפי שהמהר"ל מבאר בתפארת שאינו כשאר בני אדם רגילים (כדברי המהר"ל בסוף פכ"א בתפארת ישראל, עה"פ 'ותחסרהו מעט מא-לוקים'. וכן בפכ"ב: "לכך צריך אל משה, שהיה מיוחד נבדל מכלל ישראל בפני עצמו, והוא ראוי לקבלת תורה מן השם יתברך")

[21] לא הבנתי כוונת המהר"ל בזה

[22] (למד ממשה רבנו איך להגיע למעלת האמת)

[23] (שהרי מידת האמת נותנת את הקיום מצד שהיא מחוייבת המציאות)

[24] יוצא שמי שסר מן האמת ואפילו שהוא מחוייב לכך מכורח המציאות- הוא מקבל חסרון יותר ממי שלא הגיע כלל אל מדרגת האמת. וכן אנו רואים שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה

[25] ק"ג.

[26] וכמו שאומרים חז"ל על 'כי בי-ה ה' צור עולמים'

[27] הזקיפה מורה על הקיום, וכמו שמסביר המהר"ל בענין "זוקף כפופים"

[28] וה' שברא את העולם בה"א לא ברא דבר אחד לבטלה

[29] ט"ז:

[30] כלומר שב"ש וב"ה מסכימים שהנוי והיופי הוא אובייקטיבי, אלא שב"ה אומרים שכאן אין אנו משבחים אותה על הנוי וטוענים שהיא נאה אלא רק מצד החתן- שהרי בעיני החתן היא נאה. ואילו במערבא סוברים אחרת, שנוי זה דבר סובייקטיבי ומפני שמצד החתן היא נאה- אם כן היא נאה ואין כאן בכלל שקר להגיד עליה כך