ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב האמונה פרק ב'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ב'

● המאמין בה' ראוי לירש העוה"ז והעוה"ב ● בעל אמונה נכנס בשער עליון שאין הכל נכנסין בו ● וארשתיך לי באמונה- האירוס הוא החיבור אל ה' ● אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום ● השמש והאדם מושלים בעולם ● כל התחתונים הם בעלי שינוי והאדם ראש לכל התחתונים ● שס"ה מצוות כנגד ימות החמה ורמ"ח כנגד איברי האדם ● ענין האדם הוא לקנות מעלה על מעלתו ● האדם מחולק לד' חלקים ● לא היה לאדם השלמה בגופו כמו שהיה אברהם ● אברהם בגימטריה רמ"ח ● הפעולות מתייחסות אחרי הנפש החיוני ● כל עצמותי תאמרנה ● יראת ה' זוהי עיקר ההשלמה עם הבורא ● מצוות צדקה בפרט צריכה רדיפה בכל כחו ● רכישת תכונה בנפש הוא קנין מעלה ● דרכי ה' נכללים בשלושה דרכים- חסד, דין וצדקה ● הצדקה היא בין החסד למשפט ● ענין המאמין שמוסר עצמו לה' יתברך ● ענין כל המצוות היא שיהיה לאדם דביקות בה' ● עיקר האמונה שמאמין שה' כל יכול ● כאשר אינו מאמין בה' הוא ממעט כביכול את יכולתו של ה' ● לעתיד לבוא ה' לא יהיה נודע אלא כפי גודל האמונה של האדם בו ● ענין לוו עלי ואני פורע ●

המדרש[1] אומר שבזכות האמונה ירשו אברהם ומשה רבנו את העוה"ז והעוה"ב,  והגלויות עתידין ליגאל בשכר אמנה; וכן בשכר אמנה שרתה על יוצאי מצרים שכינה ואמרו שירה.

אנחנו רואים מכאן כמה גדול כוחה של האמונה לפני הקב"ה, והמאמין דבק בו וראוי לירש את העוה"ז והעוה"ב, וכפי שאמרנו[2] נכנס בשער שאין הכל נכנסין בו. ואף הגלויות אין מתכנסין אלא בזכות האמונה, שהרי אין הגלות טבעית לעמ"י, והאמונה שהיא טבועה באומה- גורמת שישראל יהיו נטועים עם ה' ויצאו מן הגלות[3]. וכן רוה"ק שורה מתוך האמונה דווקא. כללו של דבר, הדביקות הגמורה שיש לבעל אמונה מגיע עד אין קץ וסוף.

הגמ'[4] דורשת שכל המצוות נאמרו למשה מסיני, שס"ה מצוות לא תעשה כנגד ימות החמה, ורמ"ח מצוות עשה כנגד איבריו של אדם. ושואלת הגמ' מנין לומדים את זה? ועונה "תורה ציווה לנו משה"- תור"ה בגימטריה 611, ומוסיפה על זה 'אנכי' ו'לא יהיה לך' שמפי הגבורה שמענום.

לאחר מכן הגמרא מביאה מניינים נוספים- "בא דוד והעמידן על אחת עשרה", "בא ישעיהו והעמידן על שש", "בא מיכה והעמידן על שלש", "חזר ישעיהו והעמידן על שתיים" ולבסוף "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר צדיק באמונתו יחיה".

וצריך להבין מה הענין הזה שדוד בא ולכאורה ממעט מן המצוות, וכן למה כל אחד מחשיב דברים אחרים ולא חוזר על אותם שאמרו אלו שלפניו. וכן מדוע דווקא את 'אנכי' ו'לא יהיה לך' שמענו מפי הגבורה והשאר ממשה.

מסביר המהר"ל, שכאשר מלך רוצה לצוות על אחרים- קודם כל הוא צריך לכבוש אומה ורק אח"כ ניתן לצוות עליה. ולכן קודם כל הקב"ה הכניס אותנו תחת רשותו ע"י 'אנכי' ו'לא יהיה לך'[5]. וכל השאר זה תור"ה- כלומר מה שהמלך מורה וגוזר לעם לעשות וזה שאר המצוות. אבל הכל נכלל בתרי"ג מצוות כי ה' הוא אלוקי ישראל ואין לאדם לפרוק מלכותו[6].

ושס"ה מצוות לא תעשה הם כנגד ימות החמה, ורמ"ח מצוות עשה כנגד איברי האדם. השמש והאדם הם שניהם מושלים- השמש בצבא השמים, והאדם מושל בארץ. והנה האדם הוא בעל שינוי- יכול לפחות ממדריגתו ויכול להוסיף שלימות על שלימותו, מצד זה האדם הוא ראש לכל התחתונים; ולעומת זה יש את השמש שהיא אינה משתנה- לא לטוב ולא למוטב. ולכן שס"ה מצוות לא תעשה הם כנגד השמש- שלא ישנה האדם ממדריגתו, ורמ"ח מצוות עשה הם כנגד האדם- שהרי עניינו של האדם הוא להוסיף מעלה על מעלה[7] ע"י מצוות עשה[8].

"בא דוד והעמידן על י"א". אין הכוונה שדוד בא לפחות ממניין המצוות ח"ו, אלא שאע"פ שההשלמה העליונה ביותר היא ע"י תרי"ג מצוות- יש עוד דברים שעל ידם האדם יכול לקנות ג"כ שלימות[9].

והנה האדם צריך השלמה בכל מה ששייך לו. ראשית, חלקי האדם הם ארבעה: הנפש החיוני, הנפש המדברת, הנפש המשכלת (שכל), וגוף האדם. חוץ מזה, האדם צריך להיות שלם עם זולתו[10]. וצריך להיות שלם עם הקרובים אליו, ועם הרשעים הנהגה מיוחדת וכן עם הצדיקים כתלמידי חכמים והשלמה עם ה'. ובסוף צריך השלמה עם הממון שלו שהוא זולת האדם[11].

וזה מה שאומר דוד "ה' מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך". הולך תמים- זה אברהם, שלא היה שלם בגופו כמו אברהם וניתנה לו המילה, ואברה"ם בגימטריה רמ"ח. פועל צדק- כגון אבא חלקיה, וזה מצד הנפש החיוני שאליו מתייחסות הפעולות[12], והיתה נפשו בשלימות. וכנגד השכל שאינו משנה ומשקר- אמר 'ודובר אמת בלבבו' שזה רב ספרא שלא היה משנה. ולא רגל על לשונו- זה יעקב שלא הוציא שקר מפיו. ולא עשה לרעהו רעה- שלא יורד לאומנות חברו, זה כנגד החבר. חרפה לא נשא על קרובו- זה המקרב את קרוביו. נבזה בעיניו- זה חזקיה מלך יהודה שגרר עצמות אביו שהיה רשע, ואת יראי ה' יכבד- זה ההיפך כנגד ההנהגה עם הצדיקים. נשבע להרע ולא ימיר- זה כנגד ההשלמה עם ה' וזה עיקר ההשלמה עם הבורא[13]. ואח"כ שני הדברים האחרונים שהזכיר דוד הם כנגד הממון: כספו לא נתן בנשך (ואפילו לגוי), ושוחד על נקי לא לקח. עד כאן 11 דברים שהזכיר דוד.

אח"כ בא ישעיה והעמידן על ששה, והם כנגד ששה איברים שפועלים באדם. הולך צדקות- כנגד הרגליים, שהוא זריז ללכת לעשות צדקה וזהו עניינה שצריכה רדיפה כמו שנאמר "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד"[14]. דובר מישרים הוא כנגד הדיבור והלשון, מואס בבצע כנגד השכל- שישנא דברים שראוי להרחיק אותם[15], נוער כפיו כנגד הידיים, אוטם אזנו כנגד האזניים, ועוצם עינו כנגד העיניים.

ושלושת הראשונים הם כולם קנין מעלה, ושלושת האחרונים הם הרחקת מה שראוי להרחיק וזה כנגד זה[16]: נוער כפיו מתמוך בשוחד כנגד הצדקה- כי נותן ממונו לאחרים ולא לוקח מאחרים, אוטם אזנו כנגד דובר מישרים- כי כיון שהוא דובר מישרים אינו מוכן לשמוע זלזול של תלמיד חכם ולכן אוטם אזנו, ועוצם עיניו מראות ברע כנגד מואס בבצע מעשקות- שהוא מואס בדברים המאוסים כהסתכלות בערוה.

ואמר "בא מיכה והעמידן על שלושה". הדביקות בה' נכללת בשלושה דברים: חסד, צדקה ודין. והנה החסד והדין הם כמו שני קצוות והצדקה היא באמצע- שהרי אינה מוכרחת לגמרי כמו הדין ומצד שני אינה לא מוכרחת לגמרי כמו החסד. וזה כתוב בפסוק: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך". הצנע לכת כאן פירושו צדקה- כמו הכנסת כלה ולווית המת, ואלו שניהם אין האדם מוכרח לעשות אך אם זה לא ייעשה יש כאן ביזיון למת וגנאי לכלה ולכן הצדקה היא באמצע בין הדין והחסד[17]. ובשלושת אלה נכללו כל המידות הטובות.

"חזר ישעיה והעמידן על שתיים", שנאמר "שמרו משפט ועשו צדקה". צדקה כאן הכוונה למידת החסד[18], שהרי אין צדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה. שהרי כאשר אדם עושה חסד ועושה דין זה כמו שהוא עושה את שניהם, ולא צריך את הצדקה שהיא כמו ממוצע ביניהם.

"בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר צדיק באמונתו יחיה". ע"י אמונה בלבד אפשר לזכות לדביקות בה', שהרי המאמין הוא מוסר את עצמו לה' ואינו סר ממנו לשום צד. וזה עניינם של כל המצוות, שהאדם דבק על ידם בה'.

מובא במסכת סוטה[19] שמשחרב בית המקדש פסקו אנשי אמנה. ואמר ר' אלעזר שמי שיש לו פת בסלו ואומר מה נאכל למחר אינו אלא מקטני אמנה.

אומר המהר"ל שעיקר האמונה היא שמאמין שה' כל יכול[20] והכל בכוחו, ולכן כאשר לא מאמין שידאג לכל צרכו הוא כביכול ממעט את כחו ויכולתו, ולעתיד לבוא האדם יכיר את ה' רק כגודל מה שהוא מאמין בו. ולכן בשבת שראוי שיהיה שולחנו מלא בכל- אומר הקב"ה שאם נאמין בו לא יתן לנו חסרון כלל, אלא "לוו עליי ואני פורע".

---

[1] תנחומא בשלח, י'

[2] בפ"א

[3] א"כ יש כאן אמונה ודביקות בה' מול גלות, שמשמעותה ריחוק מעל שולחנו של הקב"ה. וראה בפ"א שבגן עדן שם הנטיעות אשר נטע ה' והם נטועים בחוזק בזכות האמונה

[4] מכות כ"ג:

[5] (ואח"כ את שאר המצוות הוא יכול לצוות ע"י שליח- משה רבנו)

[6] כלומר, מצד אחד שתי הדיברות הראשונים הם ציוויים שעניינים הוא כללי וכולל את כל שאר המצוות- אז מצד זה לכאורה היינו אומרים שאין להחשיב אותם בכלל תרי"ג מצוות. אך מצד שני אלו ציוויים, ויש לאדם יכולת בחירה- הוא יכול להחליט שח"ו אינו מקבל עול מלכות שמים, או ח"ו עובד עבודה זרה. יש בחירה חופשית. לכן זה נכלל בתרי"ג המצוות. כך נלע"ד

[7] הרי זוהי תכלית האדם. לפיכך נתן בו הקב"ה נשמה עליונה. אחרת, היה יכול לברוא אותו כמלאך או כשמש וכדומה ולא היתה לו כל יכולת לקנות מעלה או לפחות מדרגתו

[8] וראה בתפארת ישראל (פ"ד) לגבי כל הענין הזה, וכן כתב: "..שאף אם האדם קונה העולם הזה הטבעי החמרי, לא קנה עולם הבא - שאינו גשמי - כי אם על ידי הפעולות האלקיות, ועל ידם יזכה לעולם הנבדל". כלומר, ע"י מצוות לא תעשה קונה האדם את העוה"ז וע"י המצוות עשה קונה האדם את העוה"ב. וכפי שנראה בהמשך שהמצוות עניינם דביקות מוחלטת בהקב"ה, וא"כ זה מקביל למה שאומרת הגמ' "בא חבקוק והעמידן על אחת- וצדיק באמונתו יחיה" שכבר אמר לנו המדרש שבשכר האמונה זוכה לירש העוה"ז והעוה"ב

[9] כלומר זה מסלול אחר, אם אנחנו מחפשים דרך אחרת שעל ידה ניתן לידבק בה'- ע"י אותם 11 דברים ניתן להידבק בה'. כמובן שדוד לא בא לגרוע ממניין המצוות, שהרי כתוב 'לא תגרע'. ובהמשך כותב המהר"ל: "וכל אחד בא להוסיף ולומר אף כי הדורות מתמעטים ואי אפשר שיעשה כל אותן דברים שזכר- מ"מ יש לו לעשות אלו דברים שגם הם שלימות כולל, ואם אינו כמו מה שזכר אשר לפניו רק הוא פחות ממנו בשלימות- מ"מ ג"כ זה שלימות גמור". כלומר מובן מדבריו שמי שרוצה להשיג שלימות, וא"א לו לקנות שלימות בכל תרי"ג המצוות- יכול להשיג אותה ע"י אלו הדברים

[10] ראה בדר"ח פ"א מ"ו לגבי קנה לך חבר: "כי אי אפשר שיהיה האדם בלבד רק יש חיבור אל הבריות לכל אשר ראוי לו- הן לרב הן לחבר הן לשאר בנ"א"

[11] ראה למשל נתיב התורה פ"ט

[12] הפעולות מתייחסות אל הנפש, הנפש מניעה את הפעולות

[13] כי זה מבטא יראת שמיים. עיקר השלמת האדם מצד הבורא היא ביראת שמים

[14] משלי כ"א, כ"א. ראה בנתיב הצדקה פ"א

[15] כמו שאומר המהר"ל שהשכל הוא האמת, עיין בנתיב האמת פ"א

[16] (כלומר אלו שני צדדים משלימים)

[17] כי ההכרח הוא מצד חיוב המציאות. כמו בצדקה שיש עני ומצד המציאות יש חיוב לתת לו, אך אין זה חיוב גמור. ועיין בנתיב גמ"ח פ"א

[18] (אע"פ שכתוב צדקה, מ"מ ע"פ העיקרון של אין צדקה משתלמת אלא לפי גמ"ח הרי שהכוונה כאן היא לחסד)

[19] מ"ח.

[20] וסומך על הקב"ה