ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב השלום פרק א'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק א'

● מחלוקת נקראת דוקא בשם 'רע' ● השלום הוא השלימות ● שמחה נמצאת כאשר דבר הוא בשלימות ובהיפך מזה- האבל הוא על הפסד וחסרון ● שקר אין לו מציאות ● השלום הוא שלימות המציאות ● שלום הוא שמו של הקב"ה ● טעם הדבר שמותר לומר אמת בבית המרחץ ● הנמצאים הם הפכים והקב"ה כולל את הכל ● הקב"ה הוא צורה אחרונה לעולם ● השלום הוא דבר עצמי ולא תואר כשאר התארים (של ה') ● אין שלום כאשר אחד נכנס בגבול השני ● גם העליונים צריכים לקבל שלום ● ה' נבדל מהמציאות ע"י שהוא השלום ● אין הברכות מועילות כלום אלא א"כ שלום עמהם ● כל מחלוקת הוא שינוי בעולם לגמרי ● עיקר השלום הוא מצד שאחד מקבל מה שאין זה מקבל ● הנביאים הזהירו שלא ייחרב הבית וע"י זה יתבטל השלום בעולם ● כל ענין הנביאים הוא להשלים את העוה"ז ● תוספת מגיעה ע"ג שלימות קיימת ● הברכה היא שלימות ● כל ברכה מבטאת צד מסויים של שלימות ● אין קיום הדבר אלא בחותמו ● שלום נותן קיום ● ענין הענוה שהוא שווה אל הכל וזה ענין השלום ● מחלוקת באה כאשר כל אחד רואה עצמו מיוחד במעלה ● כוחו של השטן הוא ההיעדר והחסרון ● ענין שהאשה בריאה חסרה והיא נבראה עם השטן ● לא ניתן רשות למלחמה רק כאשר לא רוצים שלום ● הנפטר מן החי אל יאמר לו לך בשלום ● החי תמיד יכול לקבל השלמה ● הצדיק יש לו יושר ואין לו קצה ● כל פעולה ותנועה היא בשביל ההשלמה ● התורה משלימה את כל המציאות ● המחלוקת הוא הריסת העולם ● המחלוקת נקראת בכל התורה בשם 'ריב' ● הימין הוא יותר חשוב ● כאשר יש שלום בעמ"י הם דבקים בה' עושה השלום ● דבר שדבק בו ההיעדר הוא תמיד מוסיף היעדר ● בני האדם מסוגלים אל המחלוקת מעצם טבעם ● הנכנס במחלוקת חולק על השכינה ● גיהנם נקרא אבדון ●

"מרמה בלב חרשי רע וליעצי שלום שמחה"[1].

שלמה המלך אומר שאנשים שעושים מריבות בין איש לרעהו הם נקראים חורשי און כיון שהם כמי שחורש את הקרקע להכינה לזריעה- ככה הם מכינים את ה'קרקע' למחלוקת שתצא, ובודאי יש בלבם מרמה כי בשביל שנאה שיש להם בלבם עושים כן[2].  והמחלוקת עצמה נקראת 'רע', וכן מצינו שביום השני לא נאמר 'כי טוב' כי בו נברא המחלוקת; וכן כתוב "עושה שלום ובורא רע"[3].

ולעומתם, יועצי השלום ראוי להם השמחה כי השלום הוא השלימות והוא משלים את המציאות[4] וכאשר דבר נמצא בשלימות אז יש שמחה, ובהיפך זה כאשר יש חסרון אז יש אבל. והמרמה היא הפך השלימות כי היא דבר רמאות ושקר ואין לו מציאות[5].

הגמ' אומרת[6]: "אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ, משום שנאמר ויקרא לו ה' שלום". שמו של ה' נקרא שלום וזה מראה לנו את מעלת השלום, כי מותר לומר 'אמת' בבית המרחץ אע"פ שחותמו של הקב"ה אמת אבל שמו הוא שלום. וצריך להסביר למה נתייחדה מדת השלום יותר מן האמת להיות שם ה'[7]? הסיבה היא שה' עושה שלום בין הנמצאים ובלעדי זה לא היה העולם מתקיים כיון שהנמצאים הם הפכים והקב"ה כולל את הכל. וה' הוא צורת העולם האחרונה והוא השלום עצמו[8].

לכן חותם הכל הוא השלום, וזה מתבטא בברכות וכדברי המדרש[9] "גדול שלום שכל הברכות וטובות ונחמות שהקב"ה מביאן על ישראל חותמין בשלום, בק"ש פורס סוכת שלום בתפלה עושה שלום בברכת כהנים וישם לך שלום. ואין לי אלא בברכות בקרבנות מנין זאת התורה לעולה ולמנחה לחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים..". וכולם צריכים שלום אף העליונים כי אינם שלמים והם נכנסים האחד בגבול השני רק הקב"ה הוא השלום בעצמו, ובשם הזה הוא נבדל מן הנמצאים ולכן ראוי דווקא השם הזה[10].

המדרש[11] אומר "גדול השלום" ומציין דברים שמיוחדים בשלום- והמהר"ל מבאר אותם:

גדול השלום ששינה הקב"ה מפני שלום. כאשר באים לעשות שלום בין הפכים- לאחד אומרים דבר אחד ולשני אומרים ההיפך, ועדיף לשנות מפני השלום כי אם לא ישנה תהיה מחלוקת שהיא שינוי גמור בעולם. וכך הנהגת הקב"ה את המציאות, שכל נמצא מקבל ההיפך ממה שמקבל חברו וזה עיקר השלום.

גדול השלום ששם שנכתב בקדושה.. ימחה. מחיקת השם מטרתה כדי לקיים השם שהוא שלום.

שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום. הנביאים הזהירו את העם שיעשו תשובה כדי שלא יחרב הבית ויתבטל השלום בעולם שזה תכלית ושלימות העוה"ז[12] וזה ענין כל הנביאים.

גדול השלום שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום. השלום הוא כמו כלי שמקבל כל ברכה כי השלום זה השלמת הדבר והברכה היא תוספת והיא מגיעה על גבי שלימות קיימת. וכן הברכה עצמה היא השלימות.

גדול השלום שאין חותם כל הברכות אלא בשלום. כל ברכה מבטאת שלימות מסויימת, והשלום הוא עצם השלימות ולכן הוא חותם כל הברכות. ואין קיום הדבר אלא בחותמו, וכאשר יש שלום אין שינוי ולכן הכל מתקיים.

גדול השלום שניתן לענוים. מידת הענוה עניינה שהאדם לא מייחד את עצמו כבעל מעלה מיוחדת שמפרידה אותו מבני אדם[13] ובכך משווה אותו אל שאר בני אדם וזה השלום. המחלוקת נוצרת כאשר כל אחד רואה את עצמו מחולק במעלה[14].

גדול השלום ששקול נגד כל מעשה בראשית. לפי שהכל צריכים אל שלום והקב"ה הוא צורה אחרונה אל הכל.

גדול השלום שאפילו ישראל עובדין ע"ז ושלום ביניהן- כביכול אמר הקב"ה אין השטן נוגע בהן. כאשר הדבר הוא שלם בעצמו אז אין השטן שכוחו הוא ההיעדר יכול לו, ומטעם זה השטן נברא עם האשה שהיא בריאה חסרה[15]. כאשר יש שלום באומה אין כח בשטן, וראיה לדבר כאשר יש כלי שלם קשה לשבור אותו אך מיד כשיש בו שבר קטן אז הוא נוח להישבר.

גדול השלום שאפילו בשעת מלחמה צריכין שלום. השלום הוא דבר שתמיד צריך להיות ואף בשעת מלחמה, ואסור לצאת למלחמה אלא אם כן אינם רוצים בשלום[16]. ולכן גם המתים צריכים שלום כי הכל בעולם הזה צריכים לשלום.

גדול השלום שניתן לעושי תשובה. ה' רצה לתת שכר לבעלי תשובה ולא בחר אלא בשלום כי השלום הוא מעלה עליונה, והשלום ניתן גם לצדיקים כאשר נפטרין מן העולם וזאת ההשלמה הגמורה. לכן הנפטר מן החי לא אומר "לך בשלום" שאז משמע שקנה את השלמתו, אלא אומר "לך לשלום" כי תמיד אפשר לקבל בעוה"ז עוד השלמה. ועוד אומר המדרש שג' כתות מקדימות אותו- הראשונה אומרת לו "יבא שלום" כי אין לו יותר חסרון ויש השארות הנפש, השניה אומרת לו "ינוחו על משכבותם" שאינו מקבל צער, והשלישית אומרת לו "הולך נכחו" שהוא הולך ביושר ואין לו קצה.

חביב הוא השלום שכל מעשים וזכויות שעשה אברהם אבינו לא נתן לו שכרו אלא שלום. כל פעולה ותנועה שהאדם עושה היא בשביל ההשלמה האחרונה, וכן הזרע מתנועע אל ההשלמה שיושלם הולד, וכן מעשה המצוות מביא את האדם אל ההשלמה שזה תכלית ההשלמה ואי אפשר להגיע לשלימות בלי זה[17].

גדול השלום שניתן לאוהבי תורה. התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולכן ראויה התורה ללומדי התורה שמשלימה את הכל[18].

גדול השלום שהרי העליונים צריכין שלום. אע"פ שאין קנאה בין העליונים[19] הקב"ה מעמיד אותם בשלום ועי"ז אינם מבטלים האחד את השני- שהרי מיכאל ממונה על המים וגבריאל על האש ובלי השלום הם מבטלים אחד את השני. וכש"כ שצריך שלום בעוה"ז שיש בו איבה ושנאה.

ולשתי סיבות המהר"ל מאריך במדת השלום: א'. כדי להראות שהשלום כולל הכל והוא כנגד הכל, וב'. מפני שהעוה"ז מוכן אל המחלוקת ביותר, והמחלוקת הוא דבר גדול שתלוי בו הוויות העולם והוא הורס את העולם.

והטעם שבדברי חכמים הפך השלום נקרא 'מחלוקת' ולא 'ריב' כמו שנמצא בכל התורה- יש בזה רמז:

אותיות המילה שלום מורות על מעלת השלום- האות הראשונה שי"ן יש לה שלושה ראשים והאמצעי מחבר ביניהם וזה ענין השלום (ודוקא הראשים צריכים לשלום יותר מן העם כי כאשר יש מחלוקת בין העם יש את הראשים שיחברו ביניהם משא"כ הראשים), והאמצעי נוטה לכיוון הראש השמאלי כי הימין יותר חשוב וכדי שיהיה כאן שלום גמור הוא נוטה לשמאל. אח"כ יש את האות למ"ד שעולה למעלה כי השלום הוא התכלית העליונה וכאשר יש שלום בעם ישראל הם דבקים בהקב"ה עושה השלום. והאות מ"ם מראה שבעל השלום הוא סגור מכל הצדדים עד שאין אחד יכול לשלוט בו, והדבר שיש לו שלום הוא שלם ואין בו פרצה.

לעומת השלום, במילה מחלוקת האות מ"ם היא פרוצה כי הוא הפך השלום. ודבר זה אמרו חכמים בגמ'[20]: "אמר רב הונא: האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא, כיון דרווח - רווח. אביי קשישא אמר: דמי לגודא דגמלא, כיון דקם – קם. ההוא דהוה קאמר ואזיל: טוביה דשמע ואדיש, חלפוה בישתיה מאה. אמר ליה שמואל לרב יהודה: קרא כתיב פוטר מים ראשית מדון - ריש מאה דיני".

המ"ם הפתוחה מעט במילה מחלוקת מלמדת שהריב והמחלוקת דבק בו ההיעדר והוא מוסיף והולך, כמו הבגד שבתחילה קשה להיקרע ואחרי שנקרע מעט ממשיך להיקרע. לכן קודם יש לנו מ"ם שהיא פתוחה מעט, לאחר מכן יש לנו חי"ת שיש לה פתח רחב ביותר ולכן דמיא ולכן זה דומה לצינור מים שכיון שרווח- רווח ונעשה פתוח[21]. ואביי קשישא אמר שדומה לגודא דגמלא[22] שכיון דקם- קם, כלומר בהתחלה הדפין שעל הגשר מתנועעים וכשדורסים עליהם הרבה אז הם מפסיקים להתנועע וככה גם הריב- כאשר מחזיקים בו זה מתקיים (כדקם- קם). וזה מפני שבני אדם מסוגלים אל המחלוקת וזה טבעם מצד עצמם לכן הם נשארים במחלוקת.

הלמ"ד מורה שהנכנס במחלוקת הוא חולק על השכינה למעלה, וכמו שנאמר בעדת קורח "בהצותם על ה'", וכן החולק על רבו הוא כחולק על השכינה. וזה המשך הענין, שהמחלוקת הקטנה הביאה אותו לחלוק עוד יותר עד שחולק לבסוף על השכינה[23]. האות קו"ף מורה שבעל המחלוקת יורד לגיהנם שזהו עניינו, ולפיכך נברא ביום השני שבו נברא המחלוקת. ואח"כ תי"ו שהוא סוף אלפ"א בית"א ומראה שאין תכלית לבעל המחלוקת, כלומר אין לו קיום[24] מה' יתברך שמבטל אותו לגמרי.

---

[1] משלי י"ב, כ'

[2] סתם אדם לא הולך ועושה מריבות בין אנשים, מסכסך ביניהם. כנראה יש שנאה בלבו על אדם והוא עושה זאת במרמה

[3] הטוב מגלה את האחדות שקיימת בעולם, כמו שבין הצדיקים תמיד יש אחדות. אבל בין הרשעים יש תמיד מחלוקת כי הם לא מגלים את אחדות ה' בעולם אלא הם קשורים דוקא אל עלמא דפירודא, לגיהנם שנברא ביום השני שמראה על החילוק

[4] נראה לעניות דעתי שפה המהר"ל מוסיף את הענין של השמחה שמתוך שלימות המציאות על גבי השלימות של היחיד הרודף שלום, כלומר יש כאן שמחה שבאה מתוך שלימות פרטית ויש כאן ג"כ שלימות כללית שנגרמת ע"י רדיפת השלום. אותו אדם שרודף שלום הוא גם שלם בעצמו וגם משלים את המציאות

[5] ראינו בפ"ג בנתיב האמת שעולם הגלגלים יש שלום ביניהם ולכן הם נקראים 'שלמים'- יש להם קיום בזכות השלום שמשלים אותם

[6] שבת י':

[7] והרי בנתיב האמת אמרנו שאין דבר שהוא יותר מקויים ויותר מחוייב המציאות מהקב"ה! אז מדוע שמו של הקב"ה אינו אמת אלא רק חותמו?

[8] לעומת האמת שזה תואר ולא דבר עצמי, כדבריו בהמשך "ואין דבר זה תואר בלבד כמו שאר תוארים רק הוא דבר עצמי ולכך שמו שלום". האמת, אע"פ שזו מידה שמתייחסת ביותר אל הקב"ה זה תואר, לעומת השלום שהוא דבר עצמי

[9] ויק"ר צו ט', ט'

[10] לעומת מדת האמת שאין עניינה השלמת העולם ועדיין הנמצאים קיימים

[11] ילקו"ש נשא רמז תשי"א "וישם לך שלום"

[12] ראה למשל בפי"ח בנתיב העבודה בענין ברכת 'רחם'

[13] ראה בנתיב הענוה פ"א

[14] (ובכך גם מנוגד לחברו- שכן כל אחד מדגיש את הקצה בו הוא נמצא)

[15] ראה בדרך חיים פ"א מ"ה שהסביר את הענין בהרחבה

[16] וא"כ כל סיבת המלחמה היא בשביל שייכנעו ויהיה שלום, שהרי מלכתחילה היינו מעדיפים להימנע ממלחמה ולהביא לכניעתם המיידית

[17] כל אדם פועל פעולות בשביל תכלית השלימות, אבל לא תמיד יודעים איזה פעולות אכן מביאות את האדם אל השלימות. לעומת זאת, מי שמקיים את המצוות הוא גם מתנועע אל עבר השלימות וגם משיג בפועל את השלימות

[18] כמו שאומר המהר"ל בפ"ג מנתיב האמת אצל "ותשלך אמת ארצה"

[19] כמו שאמר המהר"ל בתחילת הפרק שמחלוקת מבוססת על מרמה ושנאה

[20] סנהדרין ז'.

[21] (אם לא סותמים את החור שמתהווה בצינור, זרם המים שבתחילה הוא מועט וחלש מתחזק ומתגבר)

[22] (לוח עץ שמשמש כגשר)

[23] כלומר יש פה עדיין הדרגה שמתבטאת באותיות המחלוקת

[24] מעניין שע"פ המהר"ל יוצא שדווקא התכלית והסופיות (או: הגבוליות) נותנת לו את הקיום, ע"י העוה"ז שבו מתבטא הדבר עצמו יש לו קיום