ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב השלום פרק ב'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ב'

● כל דבר רודף ומתנועע אל השלמתו ● כאשר דבר נשלם אז הוא נח ● השלום הוא השלמת הכל ● כאשר לא נותן שלום לחברו הוא גוזל ממנו את השלימות והאחדות ● בסדרי העוה"ז ראוי הריחוק או הקירוב או שיישאר הענין כפי שהוא ● ענין החליצה הוא הריחוק ● הנודר הרי הוא פורש מהכלל ועושה תורה לעצמו ● הפורש מן הציבור הרי זה בונה במה לעצמו ● הנודר לא נחשב שעשה עדיין את מעשה הפרישה בפועל ● סתם יבמה שונאת את היבם ● ענין הפקדון- אין ראוי שיהיה עירוב יותר מדי ויתרחק מזה ● דבר שהוא טוב לבריות הרי שהוא ג"כ טוב לשמים ● עיקר המצוה לעשות רצון הבורא- שזהו עניינה של המצוה ● ע"י הזריזות הגדולה במצוות קונה העוה"ב ● הענוה שהיתה בהלל גרמה לו מדות השלום והזריזות ● העצלות היא גשמית והזריזות היא רוחנית וסילוק הגוף ● מבקש שלום נכנס לפנים משורת הדין ואילו בעל מחלוקת עומד על הדין ולא מוותר ● השמש והירח הם המושלים והפועלים בתחתונים ע"י תנועתם ● התנועה הסיבובית היא קודמת לכל התנועות ● מדריגת משה היא מעל לשמש ולירח ● כאשר אין דין למטה אין דין בעולם כלל ● הדין הגמור לא נמצא בעוה"ז ●  תנועת השמש והירח היא רק מצד ה' שממנו הדין הגמור ● כוחו של ה' בעולם זה הוא גזירתו ● האור הוא המציאות שהוא בפועל לגמרי ● דבר שהוא עלול אינו נמצא בפועל לגמרי ● דבר שאינו בפועל לגמרי צריך שדבר שהוא בפועל הגמור יוציא אותו אל הפועל ● הממשלה שהיא אצל הנבראים היא יציאה מצד זה מן המשפט ● אם לא נעשה הדין במחלוקת יש ביטול להנהגת העולם ● הגיהנם אינו חלק מהמציאות אלא הוא היעדר ● דבר שמבטל את השני אין בו טוב גמור ●

כפי שלמדנו בפרק א' שלום זה מלשון שלם. השלום משלים את המציאות, ולכן צריך לרדוף אחר השלום- "בקש שלום ורדפהו", כמו שכל דבר רודף אחר השלמתו[1]. כאשר אדם צמא הוא רודף אחרי המים שהם השלמתו, וכן הזרע מתנועע וצומח עד שמגיע אל השלמתו. וכן האדם צריך לרדוף אחר השלמתו ואין לו מנוחה עד שישיג את השלום. לכן אומרת הגמ'[2]: "כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום - יקדים לו שלום, שנאמר: בקש שלום ורדפהו, ואם נתן לו ולא החזיר - נקרא גזלן". כאשר שני אנשים אומרים שלום זה לזה הם נעשים אחד, אך כאשר האחד לא מחזיר לו שלום זה כמו גזילה[3].

יש להידבק בשלום. אומרים חז"ל[4]: "לעולם ידבק אדם בשלשה דברים, ויתרחק משלשה דברים. ידבק בשלשה דברים: בחליצה, ובהבאת שלום, ובהפרת נדרים, ויתרחק משלשה דברים: מן המיאון, ומן הפקדונות, ומן הערבונות".

מסביר המהר"ל שיש בעולם שלושה סוגי דברים: דברים שראוי לרחק, דברים שראוי לקרב, ודברים שיש להשאיר אותם כפי שהם. כנגד הדברים שראוי לרחק- יש את החליצה, שעניינה הריחוק, ובהיפך זה- הבאת השלום שכנגד הדברים שיש לקרב[5], ועניינה של הפרת הנדרים הוא לא לקרב ולא לרחק אלא להשאיר את המצב כפי שהוא. והטעם שהנודר הוא מפריש את עצמו מן הכלל. לכן חז"ל אומרים שאם קיים את נדרו הריהו כבונה במה לעצמו, והמקיים את נדרו כאילו הקריב עליה שהרי עשה את מעשה ההפרשה (מן הציבור) בפועל, והפרת הנדרים עניינו להשאיר את המצב כמו שהיה מקודם.

וכנגדם יש שלושה אחרים שצריך להתרחק מהם- המיאון אמנם דומה לחליצה אך זה לא דומה כי סתם יבמה שונאה ליבם ולכן ידבק בחליצה אבל יתרחק מן המיאון כי מעשה קטן אינו נחשב[6].  והפקדונות- למרות שזה חבור של אהבה ע"י שמירת ממון חברו זה לא דומה להבאת שלום כי כאשר בית הנפקד נעשה כמו בית המפקיד זה חיבור שהוא יותר מדי[7], וכן הערבות אע"פ שע"י הערבות הוא אינו פורש מחברו וזה דומה לענין הפרת הנדרים- אין זה ראוי לפי שהוא עירוב יותר מדי, ונקרא ערב מלשון עירוב.

השלום נכלל בכלל הדברים שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעוה"ב[8]. והענין שדבר שהוא טוב לבריות אז ממילא הוא טוב גם לשמים, להבדיל ממצוות אחרות כמו סוכה וציצית שהטוב שלהם אינו נראה בעוה"ז, אבל מהשלום נמשך טוב גם לבריות וזה כאילו שהמצוה עושה פירות[9].

ע"י רדיפת השלום זוכה האדם לחיי העוה"ב.

הגמרא מביאה מעשה בר' ברוקא שפגש באליהו הנביא ושאלו מי כאן בשוק הוא בן העוה"ב. ועל שני דברים אליהו אומר לו שהם בני העוה"ב:

במקרה הראשון- הוא פוגש באדם שנועל נעליים שחורות[10] ולא מטיל תכלת בציציתו ושואלו מה מעשיו, ועונה לו האיש שיבוא למחר. למחר האיש משיב שהוא שומר בית הסוהר והוא אוסר את הגברים לחוד ואת הנשים לחוד וביניהם מציע את מיטתו כדי שלא יבואו לידי איסור. ועוד, שכאשר הוא רואה בת ישראל שנכרים נותנים בה עיניהם הוא מוסר את נפשו עליה ומצילה. ושאל אותו ר' ברוקא מדוע הוא לבוש כמנהג הגויים, ענה לו האיש שהוא מצוי בין הנכרים והם משתפים אותו בגזרות על היהודים והוא הולך ומודיע לרבנן כדי שיתפללו ויבטלו הגזירה. וזאת הסיבה שאמר לו לחזור מחר, כיון שבאותה שעה היה צריך להודיע לרבנן.

במקרה השני- אנשים שמשמחים אחרים שעצובים, וכן משכינים שלום כאשר רואים אנשים שמתקוטטים ביניהם.

מסביר המהר"ל שהם מיוחדים לעוה"ב בגלל הזריזות והדביקות שלהם במצוה, בזה שהם מוסרים את הנפש על זה. ובגלל הדביקות במצוות הם זוכים בעוה"ב[11], וכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שהרי כאשר אדם עושה מצוה בשלימות בלי עירוב כוונה אחרת זוכה בה לחיי העוה"ב[12]. וכן אותם שני אנשים שהיו משמחים את העצובים- שזה השפלה וזריזות[13], וודאי שמידת הענוה גורמת לזריזות[14] כמו שראינו בהלל שהיה עניו ומזהיר "הווי מתלמידיו של אהרן, אהב שלום ורודף שלום". וע"י הזריזות האדם אינו גשמי ולכן זוכה לעוה"ב שעניינו סילוק הגוף לגמרי[15].

המחלוקת קשה לעומת חטאים אחרים, כמו שאומר המדרש[16] שבי"ד של מעלה מענישין מבן כ' ומעלה, ובי"ד של מטה מענישין מבן י"ג ומעלה[17] ואילו במחלוקת קורח ועדתו- אפילו תינוקות של בני יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית.

מסביר המהר"ל את הענין במחלוקת- שבניגוד לשלום בו שני הצדדים מוכנים לוותר[18] ונכנסים לפנים משורת הדין, במחלוקת כל אחד נוהג במידת הדין ואינו מוכן לוותר, ובנוסף לכך גם מחזיק במחלוקת[19]. לכן מידה כנגד מידה- מידת הדין מתוחה לגמרי[20].

מובא בגמ'[21] במחלוקת קרח ועדתו שאמרו השמש והירח לרבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם- נצא ואם לאו לא נצא. אמר להם הקב"ה בכבודי לא מחיתם בכבוד בו"ד מחיתם? ובאמת קיבלו את זה ולא יצאו[22].

וצריך להבין מה הקשר בין השמש והירח למשה- מדוע שלא יצאו בגלל משה?[23]

אומר המהר"ל, שהשמש[24] והירח הם המושלים והפועלים[25] בעולם וכמו שכתוב "את השמש לממשלת ביום" "את הירח וכוכבים לממשלות בלילה". והפעולה היא בכח מידת הדין, ואם כן בלעדי מידת הדין בעולם אין את תנועת השמש והירח שמתנועה זו יוצאות כל הפעולות בעולם[26].

וכשנחדד יותר את ההבדל שבין השלום למחלוקת- נראה שהשלום זה הנחה והשקט ואילו המחלוקת באה ממקום של מתיחות ולא הנחה[27]. ובאמת מדרגת משה היא עליונה יותר ממדרגת השמש והירח כמו שנאמר במדרש לגבי יהושע[28], וא"כ כשבטל הדין לגבי משה- הרי שהוא מבטל את התנועה לגבי השמש והירח וא"כ אין הדין נמצא בכל העולם.

והנה אמנם תנועת השמש והירח נובעת אך ורק ממידת הדין, אך אין הדין הגמור נמצא בהם. כי הדין הגמור לא נמצא בעוה"ז והוא נמצא אצל ה' יתברך- "כי המשפט לאלוקים הוא"[29]. זה מתבטא בכך שהדין ששייך לשמש ולירח זה הדין שמתייחס אל העולם, אבל הדין שמתייחס אל ה'- לא נמצא בהם ולכן על כבוד ה' שמלכי מזרח ומערב עובדין את השמש לא מיחו. כך פירש רש"י, ואומר המהר"ל שלשיטתו "בכבודי לא מחיתם" מתייחס לחטא העגל. אם כן, שאין הדין הגמור נמצא בשמש ובירח- מהיכן התנועה שלהם? והרי התנועה יוצאת דוקא מן הדין הגמור!

אז אנחנו חייבים לומר שהתנועה שלהם נובעת מהדין שנמצא אצל ה' יתברך. ואם התנועה היתה מצד עצמם- היה מחוייב להיות להם ביטול לתנועה[30]. וזה מה שאומרת הגמ' ששדי בהו גירא- כל פעולתו של החץ נובעת מכוחו של הזורק[31], וא"כ כל התנועה שלהם נובעת אך ורק מגזירת ה' יתברך. ואין בגלגלים תנועה מצד עצמם, ולא כמו האומרים שיש להם נפש וכדומה. ואין הם מבקשים את הדין הגמור. אז כאשר היה ביטול לתנועה במחלוקת קרח כאשר לא היה דין- ואעפ"כ השמש והירח מתנועעים- יש פה גילוי על מקור התנועה- הקב"ה.

וכן מובא במדרש[32]: "בכל יום ויום והלבנה מכסות עיניהם מן האורה של מעלה והם מעכבין לצאת, מה עושה להם הקדוש ברוך הוא מורה בהן חיציו, והן מהלכין לאורו, שנאמר לאור חציך יהלכו. רבי לוי אומר בכל יום ויום עומדין לדין לפני הקדוש ברוך הוא, למה שהם מתביישין לצאת ואומרים שהבריות משתחוין להם ומכעיסין להקב"ה, מה הקדוש ברוך הוא עושה מורה בהם חציו, והם יוצאין על כרחם".

ומסביר המהר"ל שאמנם השמש והירח מתחייב שתהיה להם תנועה ולא יעמדו- כי הם לא גשמיים, אולם משתי בחינות אינם בפועל הגמור, מצד שהאור שלהם כהה לעומת אורו של הקב"ה ולא בשלימות[33], ומצד (מה שר' לוי הוסיף) שהתנועה שלהם אינה בשלימות- וכמו שראינו מפני שמידת הדין אינה נמצאת בהם בשלימות שהרי משתחווים להם. וכל דבר שאינו בפועל הגמור צריך שיוציא אותו בעל הפועל הגמור- כלומר כל תנועתם איננה עצמית והיא מתחייבת מכוחו של הקב"ה.

הרמב"ם במו"נ[34] מברר מה מניע את הגלגל- הרי הגלגל יש לו תנועה נצחית, שאינה פוסקת- ומכיון שהגלגל הוא גשמי לא ייתכן שהוא נצחי ומחוייב שהקב"ה הוא שיוציא אותו מהכח אל הפועל. המהר"ל חולק על הרמב"ם כמו שראינו, ואומר שכל דבר שאינו בפועל הגמור אין לו תנועה נצחית, כי התנועה היא מהדין הגמור והדין הגמור נמצא רק אצל הפועל הגמור- כלומר השם יתברך. אצל הגלגל לא נמצא הדין הגמור- מצד עצם התנועה[35], ומצד שהוא משותף אל התחתונים[36] הרי שהוא עלול ואינו בפועל הגמור. ובא ר' לוי והוסיף במדרש הנזכר לעיל, שמצד הממשלה אשר לשמש ולירח- הם יוצאים ממשלתו של הקב"ה וכל ממשלה הוא קצת יציאה[37]. ולכן מוכרח שכל יציאתם היא מאת ה'.

מה שאנחנו למדים מכל זה הוא שכאשר יש מחלוקת ולא נעשה בו דין- יש ביטול להנהגת העולם שמה שמניע אותו הוא הדין[38].

המדרש[39] מביא את דברי חז"ל על השאלה מדוע לא נאמר בשני כי טוב. הסיבה הראשונה המוזכרת היא מפני שנברא בה גיהנם, ומסביר המהר"ל שדעת כולם מסכימה שהמציאות הוא הטוב וההיעדר הוא רע, והגיהנם שהוא היעדר המציאות- לכן הוא לא נברא בעצם כמו היום הראשון אלא הוא נמשך אחר העצם[40] ביום השני. ורבי חנינא אומר מפני שבו נבראה המחלוקת- המחלוקת היא שאחד מבטל את השני וא"כ לא יכול להיות בו טוב שהוא מציאות, כי אין כאן מציאות גמורה ולכן נברא ביום השני שהוא מחולק מן הראשון. וכן מצד שלא נגמרה בו מלאכת המים- ודבר שאין בו שלימות[41] והוא חסר אין ראוי שייאמר בו "כי טוב".

והנה יש כאן הדרגה- כל אחד מהחכמים בא ומוסיף: הראשון אמר שיש בו היעדר גמור, והשני שיש בו מחלוקת וזה היעדר פחות גדול, והשלישי אומר שמצד שלא נשלם עדיין יש בו חסרון.

---

[1] כשם שהמהר"ל אומר בפ"א: "כי כל פעולה ותנועה הוא בשביל ההשלמה שיושלם בסוף" ועיי"ש מה שביארנו בזה

[2] ברכות ו':

[3] (שהוא גוזל ממנו את האחדות)

[4] יבמות ק"ט.

[5] המהר"ל אומר שהאדם בטבע הוא מלא קטטות ומריבות ולכך נצרך השלום. וראינו את זה במדרש שמובא בנתיב האמת פ"ג

[6] וכאן גם אין שנאה בהכרח

[7] הרי לנו דבר נפלא, שהשלום באמת אינו טשטוש של הגבולות, של הצדדים השונים, כי אם הכלתם בתוך מסגרת אחדותית יותר- אידיאלית, שמכילה בתוכה יותר פרטים. וכן רואים בדברי המהר"ל על הערבות, ושם גם מדגיש את המילה ערב מלשון עירוב- אין זה אחדות ששומרת על מצבם הקודם של הפרטים

[8] פאה פ"א, א'

[9] ולפיכך מקבל שכר גדול יותר גם על הפירות. אע"פ שבכל מקרה אומרת הגמ' (קידושין מ'.) שזכות יש לה קרן ויש לה פירות והיינו שמקבל שכר גדול יותר, ובלי להבדיל בין מצוה שיש לה פירות למצוה שאין לה פירות (כפי שהגמ' שם מבדילה לגבי עבירות עיי"ש ברש"י)- אך מצוה שעושה פירות יש לה שכר גדול יותר

[10] רש"י שם ד"ה אוכמי- "שלא כמנהג היהודים"

[11] ע"י הזריזות זוכה לדבוק במצוה, וע"י עשיית המצוה בשלימותה זוכה לעוה"ב

[12] (ולענ"ד הביאור בדברי הרמב"ם ע"פ המהר"ל שלא ייתכן שיהודי לא עשה בחייו לפחות מצוה אחת בשלימות לשם שמים)

[13] בענין זה- ההשפלה שלהם היא שהם לא מחשבים מה יגידו, וכלשון המהר"ל "ולא יאמר מה לי ולהם", כל עניינם זה לעשות שלום כי זה מה שצריך. וזה מתחבר לעניין הזריזות- שעניינה ג"כ הדביקות במצווה בלי להתחשב בגוף, בלי לערב חשבונות עצמיים

[14] רואים בפרשת העקידה באברהם אבינו שכתוב "ויאמר לו הנני" ומפרש רש"י על אתר "הנני- לשון ענוה וזריזות". וכ"כ הרב קוק זצ"ל במידות הראי"ה ענוה: "כי העניו הוא זריז"

[15] העצלות היא מיסוד העפר שהוא גשמי ולכן כאשר מסלק העצלות מסלק את הגשמיות. ומעניין לשים לב לכך שגם מידת העצבות היא מיסוד העפר, וא"כ זה כנגד מה שהיו משמחים ורודפים שלום. עיין למשל שם משמואל פרשת כי תשא תרע"א "היא באדם מדת העצבות והעצלות שהם מיסוד העפר כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה"

[16] במדב"ר י"ח, ד'

[17] (דהיינו שיש רף- יש מידת הדין אבל במידה)

[18] כי הם מבינים שלבד הם מצומצמים וחלקיים והשלום משלים אותם, אז עדיף להם לוותר על נקודות מנוגדות ובלבד להרבות שלום

[19] אפשר לומר אולי, לענ"ד- שבשלב השני הוא מדגיש עוד יותר את הניגוד, את מידת הדין- על מנת לא לעשות שלום. כלומר יש שלב ראשוני שהאדם לא מוכן לוותר, ויש שלב אח"כ שהאדם מדגיש את הניגוד של שני הצדדים ומחדד עוד יותר את המחלוקת כך שיהיה פחות אפשרי לעשות שלום

[20] (כמו שאותו אדם מותח את הדין לגמרי במחלוקת)

[21] סנהדרין ק"י.

[22] מבואר ע"פ רש"י  שם שבכבודי לא מחיתם פירושו הרי אתם יוצאים בכל יום אע"פ שמלכי מזרח ומערב עובדין לשמש. וכיון ששמעו את זה חדלו מלצאת (ע"פ הפירוש השני ברש"י)

[23] (למה דוקא הם, ומה הקשר בין הדין של משה אל השמש והירח

[24] לגבי השמש שפועלת בעולם- ראה למשל גבי "אלמלא קול המונה של רומי היה קול גלגל חמה נשמע" בבאר הגולה באר השישי פ"ו

[25] המושל הוא המנהיג- וההנהגה היא במידת הדין, ע"י הפעולות שהמושל פועל בעולם וכפי שנראה בהמשך הדברים

[26] כלומר היסוד הזה הוא שהעולם בשביל להתקדם- מחוייב שתהיה בו מידת הדין שתוביל אותו לעשיית הפעולות, להוצאתו מהכח אל הפועל ולהבאתו לשלימות. בלעדי מידת הדין בעולם- אין עולם. זה לכאורה גם יסוד דברי חז"ל שרצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין אלא שראה שאין יכול לעמוד רק במידת הדין- שיתף עמה את מידת הרחמים

[27] המהר"ל כותב לגבי המחלוקת ''בעל המחלוקת יוצא מן השלום וההשקט"- הרי שמדבריו יוצא שבעל השלום הוא שלם ונינוח ואילו בעל המחלוקת הוא מתוח כי הוא חסר השלימות. אפשר אולי לנסות להסביר את זה שבעל השלום הוא שלם עם עצמו באופן מוחלט ולכן אין לו התנגדות לקנות שלמות יותר גדולה (להרבות שלום, לעשות שלום עם חברו) ולוותר- שהרי אין זה מאיים על מקומו. ואילו בעל המחלוקת מפחד על מקומו ולכן לא מסוגל לוותר. בעל המחלוקת עומד על הדין כי הדין זה מה שמגדיר אותו

[28] מדרש תנחומא, אחרי מות, ט'- שיהושע אמר לשמש לידום, ומבואר שם שיהושע מעל מדרגת השמש וא"כ ברור בק"ו שמשה ג"כ מעל מדרגת השמש (והירח)

[29] וראה עוד בענין בנתיב הדין פ"א

[30] כי יש צדדים בהם הדין לא מתבטא- ולפיכך יהיו צדדים שבהם אין תנועה, כי אין לה מהיכן לנבוע

[31] ראה למשל בב"ק כ"ב.- "ר' יוחנן אמר: אשו משום חציו, וריש לקיש אמר: אשו משום ממונו. וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן? אמר לך: חציו מכחו קאזלי, האי לא מכחו קאזיל"

[32] ילקו"ש תהילים רמז תרע"ג

[33] כלומר ששום דבר בעולם אינו נמצא מכח עצמו. כל דבר מתחייה ויוצא אל הפועל מכוחו של ה'

[34] חלק ב' פ"א

[35] הרי כמו שביארנו לעיל עניינה של מידת הדין היא ההוצאה מהכח אל הפועל, והיינו שהתנועה אל עבר השלימות- שכל דבר מתנועע אל עבר השלמתו- מתחייבת ממידת הדין. אם כן, רק בדבר שאינו בפועל הגמור נמצאת התנועה, כלומר נמצא הצורך בתנועה של ההשתלמות. אבל בפועל הגמור- ה' יתברך אין נמצאת תנועה, אלא הוא מקור התנועה והתנועה מתחייבת מאתו יתברך

[36] המהר"ל אומר שבכל מקרה- גם אם יש נפש לגלגל שמוציאה אותו מהכח אל הפועל (דבר שהמהר"ל חולק עליו לעיל בספר ואומר שאין נפש לגלגל אלא הכל מכוחו של הקב"ה)- הרי שהנפש הזאת אין בה תנועה נצחית כי היא מחוברת אל הגלגל והגלגל הרי הוא מהנמצאים. אם כן דבר נבדל שמחובר אל הנמצאים אינו בפועל הגמור כי אינו נבדל לגמרי. נבדל לגמרי פירושו שאין לו יחס כלל אל הגשם

[37] אפשר לקרוא לזה אולי 'פניה', 'צד'. כלומר יציאה מהאמצע. הרי מצד האמת המוחלטת- אין ראויה ממשלה לשום דבר בעולם, שהרי אנחנו עלולים. והממשלה שאכן קיימת- היא מצד ה' שנותן אותה. אך עדיין יש פה צד של יציאה מהאמת- יש כאן טשטוש של מלכות ה', וזה מה שר' לוי אומר שמלכי מזרח ומערב משתחווים לשמש ולירח והדין הנמצא בעולם אינו דין גמור- העולם אינו מכוונן לחלוטין אל פועלו הגמור (יש כאן יציאה). וכן אומר המהר"ל- "כי מצד שהשמש והירח הם מושלים בתחתונים יש כאן צד אלוקות ודבר זה הוא יציאה מן המשפט בצד בחינה זאת"

[38] ואמנם במקום שלא נעשה הדין הגמור- הרי שהקב"ה מניע בכחו את העולם. אך בכל אופן למדנו שהמחלוקת שהיא ע"י העמידה על מידת הדין- מכיון  שהיא דין גמור, אם לא נעשה דין גמור בבעלי המחלוקת- הרי שהעולם לא יציב. ולמדנו מכאן את חומרת המחלוקת מצד עצמה

[39] בראשית רבה, בראשית ד', ו'

[40] משמע שהבריאה היא עצמית וההיעדר הוא לא דבר עצמי. ולענ"ד, המהר"ל אומר- "שהגיהנם אינו נכנס בכלל המציאות- רק הוא היעדר המציאות" וא"כ הגיהנם הוא לא בריאה במובנה הרגיל כשאר הבריאות הקיימות במציאות. אלא- נבראה אפשרות של היעדר, כלומר זה לא דבר עצמי. כמו שרס"ג באמונות ודעות מבאר (מאמר א', בדעה החמישית) שהחושך והרע אינו בריאה בפני עצמה אלא ה' ברא אפשרות שלא יהיה אור, וכן לא יהיה טוב (או- מציאות כדברי המהר"ל)- כלומר ההיעדר הוא לא דבר עצמי כשמו

[41] צד של שלימות, לא שלימות גמורה- שהרי הבריאה כולה היא שלימה בכללותה, וגם היא חלק מהכלליות היותר גדולה. א"כ הענין הוא שאין כאן דבר שהוא שלם בעצמו