ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב השלום פרק ג'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ג'

● הארץ עומדת באמצע השמים ● אין ראוי שהארץ תהיה נוטה לשום צד ● מצד כבידות הארץ ראוי לה האמצע ● סדר היסודות כך: האש היסודי, האש, האויר, המים, העפר ● בעלי המחלוקת יוצאים מן השיווי ● הארץ מתקיימת ביותר לפי שהיא למטה ● משה ואהרן לא היו דורשים לעצמם חשיבות ומעלה ● אין לך דבר יותר קיים ומקיים את העולם ממידת הפשיטות ● כל גזירה צריכה שתהיה סיבה לה בארץ ● דבר קטן אינו נעשה סיבה לדבר גדול ● ענין המספר שנים מלשון שינוי ● אחד לא נחשב מספר ● המחלוקת אע"פ שהיא מגונה- כשהיא כלפי עוזבי תורה היא טובה ● אין חכם כבעל הניסיון ● שלושת צדדי השלום- אשתו, רעיו ושאר בני אדם ● עיקר ביטול שלום בית הוא שאין חיטים ● כאשר חולק על אחיו הוא נחשב כמו חולק על עצמו ● למלכות בית דוד בפרט ניתנה המלכות ● מלכות בית דוד היא שלום ישראל ● עניינם של הציפור, הנחל והקדירה ● איש ואשה הם דבר אחד ●

מובא בגמרא[1]: "אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה; רבי אבהו אמר: מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר ומתחת זרועות עולם".

החוקרים נחלקו בסיבה בגללה הארץ עומדת באמצע השמים ונתנו לכך שני טעמים:

א'. אם לא היתה עומדת באמצע השמים הרי שהיתה נוטה לצד מסויים יותר מלצד אחר ואין סיבה שיהיה כך[2].

ב'. מצד כבידות הארץ ראוי לה האמצע שהוא המטה המוחלט. שהרי אם לא כן היתה נוטה אל המקיף ולא היתה כבידה כל כך[3].

ושתי הדעות המובאות בגמרא מביעות את שני הטעמים הללו. ר' אילעא אומר ע"פ הדעה הראשונה- שהארץ אינה נוטה לשום צד, וכשם שהבולם עצמו בשעת מריבה אינו יוצא מן השיווי ולכך בזכותו העולם עומד[4] לעומת בעל המחלוקת שכן[5]. ור' אבהו אומר ע"פ הדעה השניה- שראוי לארץ להיות באמצע מצד הכובד והמטה, וכמו מי שמשים עצמו כמי שאינו שע"י זה העולם מתקיים. וכן אמרו[6] "אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן" כיון שלא דרשו לעצמם שום מעלה וחשיבות ואמרו "ונחנו מה". ואם הארץ היתה דורשת מעלה- הרי שהיתה מתנועעת אל השמים וזו דרישת גבהות[7]. והמטה יש לו פשיטות לגמרי ואין דבר שיש לו קיום כמו הפשיטות[8].

מובא בגמ'[9]- "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

אומר המהר"ל שאע"פ שנגזרה הגזירה שירדו למצרים- עדיין צריך סיבה גדולה לדבר הגדול הזה[10]. והנה מספר זהו דבר חלוק ולכן מספר שייך דוקא כאשר יש שני מספרים לפחות, וזה מתבטא במספר 'שניים' שהוא מלשון שינוי[11]. אך אם היה משקל אחד- זה לא נחשב מספר. עוד אפשר לומר[12], שהענין הוא שנתן לו ב' סלעים אך אם היה נותן לו סלע אחד היה זה דבר רגיל ולא היה שינוי בין האחים.

א"כ מה שגרם את המחלוקת שעל ידה ירדו למצרים זהו השינוי בין האחים.

יש זמנים בהם המחלוקת נצרכת ובהם אינה מגונה. ככה מלמדת אותנו הגמ'[13] שמביאה דיון האם מותר להתגרות ברשעים בעוה"ז, מי כדאי שיתגרה- צדיק או דוקא צדיק גמור וכן באיזה רשע מותר להתגרות ובאיזה ענין- מילי דשמיא או אף במילי דעלמא. מבאר המהר"ל שאף על פי שהמחלוקת מגונה מאוד- הריב הוא טוב כשהוא כלפי הרשעים ועוזבי התורה[14], ולכן כשמדובר במילי דשמיא ורשע שאין השעה משחקת לו- יש להתגרות בו.

בגמ'[15]- "ת"ר שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו: אל תהיו במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ויום טוב של עצרת ברור זרעו חטים".

מבאר המהר"ל שאחיתופל כיון שהיה עוסק במחלוקת והגיע אליו הדבר המגונה שהיה חונק את עצמו- לכן היה מזהיר על המחלוקת, כי אין חכם כבעל הניסיון. וצוה את בניו להיזהר מהדברים שעלולים לגרום למחלוקת- כי השלום הוא מצד שלושה דברים:

א'. שלום בית עם אשתו. וכנגד זה ציוה אחיתופל לזרוע ביו"ט של עצרת ברור כיון שאז זה הזמן בו החטים מצליחים ואמרו חז"ל ש"אין מריבה בתוך ביתו אלא בשביל חטים".

ב'. שלום עם רעיו וחבריו והוא השלום שיש לו עם עצמו[16]. וכנגד זה אמר שלא יהיו במחלוקת כי כאשר חולק על חבריו הרי הוא חולק על עצמו כי אחיו הוא כמותו.

ג'. השלום עם שאר בני אדם שלא ייכנס עמהם במחלוקת. וזה תלוי בשלום מלכות, ולכן ציוום שלא למרוד במלכות בית דוד.

ודוקא מלכות בית דוד, כי לה ראויה המלכות. וכמו שאמרו חז"ל[17] "וישם לך שלום בביתך ר' נתן אומר זה שלום מלכות בית דוד"- המלכות הזאת גורמת לשלום ישראל.

וכן אמרו חז"ל[18]"שלש שלומות הן: נהר, צפור, וקדרה". ואין הכוונה כמו שהיינו חושבים בפשט שאלו שלושה דימויים בהם נמצאת המילה 'שלום' וזהו, אלא אלו שלושה סוגי שלום- "שלש שלומות הן". השלום האחד- הוא כנגד אל תמרדו במלכות בית דוד[19] וזה נמשל לציפור שהיא פורחת למעלה וסוככת על כל אשר תחתיה בדומה למלכות. והשלום השני- השלום שבין איש לרעיו הוא כנגד הנהר שמחבר בין כל הנחלים ע"י המשכתו. והשלום השלישי הוא השלום שבין איש לאשתו שנמשל לקדירה- כמו שהקדירה מחברת את מרכיבי התבשיל והופכת אותם להיות דבר אחד, כך האיש והאשה מתחברים להיות גוף אחד.

והנה דוקא אחיתופל שגרם למחלוקת בישראל, חשב למצוא שלום במותו ע"י זה שיצווה על השלום.

---

[1] חולין פ"ט.

[2] לכן זאת לא סיבה עצמית כמו הסיבה השניה, כי ברגע שתהיה סיבה חדשה- לא נוכל להסביר את עובדת היות הארץ באמצע ע"פ הסיבה הזאת ונצטרך להתמקד בסיבה יותר עצמית. כדברי המהר"ל "אינה סיבה עצמית, כי אף אם היה דבר אחר מה שהוא היה ג"כ לפי דבריהם עומדת באמצע, שהרי נתנו הסיבה במה שמקומה האמצע ולפיכך אינה זזה משם"

[3] כלומר מכיון שהארץ היא היסוד של הכל- כפי שנראה בהמשך- היא מוכרחת להיות הגשמית ביותר והכבידה ביותר. ואם היתה לה יציאה מזה לא היתה כמו שהיא צריכה להיות

[4] כלומר אינו מערער את הסדר היסודי של העולם

[5] בעל המחלוקת נוטה לצד שלו בלבד ומחזיק בו, וכמו שאמר המהר"ל בפ"ב שהמחלוקת היא כשמידת הדין מתוחה ולא רק שאינו מוותר אלא אף מחזיק במחלוקת. ולכן מחלוקת נובעת מתוך ביטול של הצד השני ע"י כל אחד מהצדדים, מה שאין כן כאשר מבין שמקומו והגדרתו הפרטית- הנעשית ע"י מידת הדין שלו אינה מבטלת את השני אלא זהו רק חלק מהסדר העולמי הכללי. וזה היסוד של השלום, היפך המחלוקת

[6] גמ', שם

[7] נטיה ל"צד"- כפי שנראה בנתיב הענוה פ"א עניינה התגדרות בדבר מסויים וזהו ענין הגאוה

[8] שעניינה ע"פ מה שראינו עד כה- שמירת הסדר האלוקי. כאשר כל דבר שומר על מקומו ביחס הנכון לעולם ולאלוקות- זהו קיומו של עולם, וככל שדבר הוא פחות פרטי- הוא יותר קיים, ולפיכך גם מקיים יותר את העולם. ונ"ל לומר שלכן מידת הענוה מתבטאת בייחוד אצל האנשים הגדולים- הכלליים- כמשה ואהרן

[9] שבת י'.

[10] שהרי ה' לא גוזר גזירות במציאות סתם, אלא עניינן של הגזירות הוא לכוון את המציאות. לפיכך מוכרחים לומר כאשר יש גזירה- שקרה איזשהו שינוי במציאות ומצדה תתקיים הגזירה. יש התאמה בין גזירת ה' לבין התנהגות הנבראים. ויש לעיין מה היסוד שבא המהר"ל ללמד אותנו בזה ומדוע זה מוכרח

[11] נלע"ד שהמהר"ל מכוון כאן גם לדבריו הקודמים שהעמידה על ההגדרה הפרטית שמתבטאת במספר שניים- היא יסוד המחלוקת

[12] מדברי המהר"ל משמע שאלו שני פירושים, איך קרובים זל"ז- נראה לי שלפירוש השני הענין זה לא המספר (וייתכן שלפי פירוש זה גם אחד הוא מספר)- ההגדרה הפרטית (שאמר המהר"ל לעיל שזה הפך הפשיטות וזה גם הגורם למחלוקת), אלא הענין הוא הנתינה שהיא יותר. ולכן שני הפירושים לא סותרים זה את זה- נעשה כאן שינוי והבדלה בין האחים

[13] ברכות ז':, וכן מגילה ו':

[14] כיון שכל הבעייתיות שבמחלוקת היא היציאה מן הסדר. אולם כאשר כל תפקידה של המחלוקת היא על מנת להחזיר את אלו שעזבו את התורה ויצאו מן הסדר- המחלוקת אז היא טובה ונצרכת. בחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך"

[15] ב"ב קמ"ז.

[16] שכן אם אדם אינו בשלום עם עצמו- הוא ג"כ לא יכול להיות בשלום עם רעיו וכן להיפך וכמו שהמהר"ל אומר שמי שאינו בשלום עם אחיו אינו בשלום עם עצמו- הוא חסר בעצמו

[17] ספרי, במדבר נשא מ"ב

[18] ברכות נ"ו:

[19] (השלום הלאומי)