ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב הענוה פרק א'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק א'

● בעל ענוה הוא בודאי ג"כ בעל יראה ● ע"י חכמה מכיר האדם את עילתו ומגיע ליראת שמים ● אפשר שיקנה מעלת החכמה ולא יעלה ממנה ליראה ● עצם היראה שמכיר בפחיתות שלו ● בעל ענוה מתדמה לבורא ● מידת הענוה היא מדה העצמית אל ה' יותר מהכל ● במידת היראה אין התדמות אל ה' כלל אך יש לו דביקות ● הדומים נמצאו יחד ● הענוה היא עצם הגדולה והיא הגדולה על כל הגדולות ● בעל ענוה לא יוגדר ולא יוגבל כלל ● התואר "רם" הוא ביחס אל הנמצאים ● רק מידת הפשיטות אינה מתייחסת כלל אל הנמצאים ● מפני מידת הפשיטות ה' כולל את הכל ● השגחת העילה הוא בפרט על העלול ● ה' רואה את השפל יותר ממה שרואה את הגבוה ● העלול הוא מקבל כבוד ה' – השכינה ● ענין הקרבנות להודיע שה' הוא הכל ואפס זולתו ● כל קרבן מורה על ענין מיוחד מתוך כללות ענין הקרבנות ● כאשר האדם אינו כלום גם הנמצאים אינם כלום ● דבר גשמי בלי שכל כלל נקרא שהוא תועבה ● התחתונים אינם פשוטים ● החסידות והענוה הן המידות העליונות ביותר ● אברהם אבינו היו בו שתי מידות הללו- חסידות וענוה ● הנעלב ואינו עולב זהו ענוה על ענוה ● מידת יעקב שהיה נרדף ● מידת אברהם שעושה מאהבה ● מידת יצחק ששמח ביסורין ● לא נמצא כיצחק בעל יסורין והוא חידש היסורין בעולם ● השמש יש בה הזוהר העליון ואין בה כמעט גשמיות ● כל אהבה היא דביקות של הנאהב ●

"עקב ענוה יראת ה' ". הענוה כוללת בתוכה את יראת ה', ואי אפשר לאדם להיות בעל ענוה אם אינו ירא מה'. במדרש[1] "שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה סוליים לרגלה שנאמר ראשית חכמה יראת ה' וכתיב עקב ענוה יראת ה' ". כלומר, המדרש אומר שע"י החכמה מגיעים ליראה כמו שאמרו חז"ל "אין בור ירא חטא" והאדם מכיר את עלתו על ידי החכמה,  וע"י היראה יכול האדם להגיע לענוה. והנה כאשר האדם יש בו חכמה- יש בו הכנה להגיע למדרגת יראת שמים- אך אין זה מוכרח שימשיך לטפס למדרגה הזו, אולם כאשר אדם עניו מוכרח שיש בו יראת שמים- כי עצם היראה היא כאשר מכיר שפלותו[2][3]. ולכן יראת שמים נקראת "ראש" לחכמה- כי הראש הוא מחובר אל הגוף אך בפני עצמו, ולהבדיל מן הענוה שכוללת בתוכה את יראת שמים.

והנה ההבדל שבין מידת היראה למידת הענוה הוא שבעל הענוה מתדמה ליוצרו שזו המידה עצמית אליו יותר מכל[4], וזה יותר גדול ממידת היראה- שבעל יראה רק משפיל עצמו לפני הבורא אך לא מתדמה אליו כלל. בעל היראה יש לו דביקות בה' מצד ההכרה שהוא העלול וה' העלה, אך לבעל ענוה יש ממש התדמות אליו. ולכן ה' שוכן דוקא עם בעל הענוה[5] כי הדומים נמצאים יחד.

חז"ל אומרים "אמר רבי יוחנן, כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה- שם אתה מוצא ענוותנותו"[6], ודבר זה מובא בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים.

המהר"ל שואל מה חז"ל באים ללמד אותנו. אם הם באים ללמדנו שלהבדיל מבו"ד שגדולתו סותרת את הענוה, אך אצל הקב"ה אינו כן- מדוע צריך לבאר שזה מופיע בתורה בנביאים ובכתובים? מספיק שנמצא פעם אחת. אלא, ר' יוחנן בא להסביר לנו שהענוה היא הגדולה בעצמה ואין למעלה ממנה ולכן בכל מקום שמופיעה גדולתו של הקב"ה מופיעה גם מידה זו[7]. והגדולה של מידה זו היא מצד הפשיטות- שהקב"ה לא מוגדר, ועושה משפט אל הכל בשווה[8].

לעומת מידת הענוה- התואר "רם" שמתאר גדולה הוא ביחס אל המציאות- ה' הוא רם על כל המציאות, ואין זה השבח העליון ביותר. אך הפשיטות מראה שהוא עליון על הכל כיוון ש:

א'. הפשוט בתכלית הפשיטות הוא ראשון אל הכל[9]. ב'. הוא לא מוגדר ואין לו קץ ותכלית[10]. ולכן הענוה היא מעלה יותר עליונה על גדולתו ובזה ניכר שה' כולל את הכל.

אומרת הגמ'[11] "דרש רב עוירא, ואיתימא רבי אלעזר: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם - גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל, אבל מדת הקדוש ברוך הוא אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנא': כי רם ה' ושפל יראה".

מסביר המהר"ל שהעילה משגיח על העלול בראשונה[12] בייחוד[13] ולכן ה' רואה את השפל יותר מן הגבוה, ועוד שמידה זו היא המידה העצמית של ה' יתברך[14].

ומביאה שם הגמרא מחלוקת אם אתי דכא או אני את דכא- כלומר האם ה' מרומם את השפל אליו או שהוא יורד ומשרה שכינתו אצל השפל. ומסקנת הגמרא מסתברא אני את דכא. מסביר המהר"ל את המחלוקת שמצד אחד מעלין בקודש ויש לשפל דביקות בה' ולכן ראוי שאתי דכא, ומצד שני העלול הוא מקבל את כבודו[15]. וראוי ש'אני את דכא' כי הוא מוכן לקבל ביותר[16].

מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם[17]. ענין הקרבנות הוא להודיע שה' הוא הכל ואפס זולתו. והנה כל קרבן מורה על ענין מיוחד מתוך הענין הכללי הזה[18], והאדם שהוא מלך הנמצאים- כאשר הוא מבטל את עצמו מראה בזה שכל הנמצאים כולם בטלים כנגד ה' ולפיכך כאילו הקריב כל הקרבנות כולם. וכן התפילה שקולה כנגד כל הקרבנות, כי העושה את עצמו עלול אל העלה אין תפילתו נמאסת[19] והוא היפך השיכור שתפילתו תועבה. ובזה מראה בעצמו שהוא בעל פשיטות שאינו גשמי.

בברייתא דר' פנחס בן יאיר[20] מובא: "קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, וחסידות גדולה מכולן.. ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דא"ר יהושע בן לוי: ענוה גדולה מכולן".

מבאר המהר"ל שרפב"י וריב"ל נחלקו בשתי מידות אלו דוקא, כי כמו שראינו- ענין הענוה הוא הפשיטות וזה ראוי בייחוד אל העליונים כי התחתונים אינם פשוטים. וענין החסידות באדם הוא שהוא איש טוב אל הכל[21]. ולכן שתי מידות אלו הן שווים בכך ששתיהן המידות העליונות ביותר[22]. ואברהם היו בו שתי מידות הללו, וכמו שאומרים על כל הקובע מקום לתפילתו כשמת- "הי עניו הי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו"[23]. וזה שייך דוקא לקובע מקום לתפילתו שיש לו דביקות מוחלטת בה' והדביקות המוחלטת שייכת רק לבעל מידות אלו[24]. והפשיטות עניינה שמסולק מהגשמיות, והטוב שמסולק מן הרע, ודוקא בעל מידת הענוה מיוחד אל העולם הבא מצד הסילוק הזה מן הגשמיות. ובמיוחד הנעלב מן אחרים ומקבל ואינו עולב- שזה ענוה על ענוה, מיוחד הוא לעוה"ב.

הגמ'[25] אומרת: "הנעלבין ואינן עולבים, שומעין חרפתן ואין משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

המהר"ל מחלק את זה לשלושה מידות: א'. הנעלבים ואינם עולבים, שומעין חרפתן ואין משיבין- לפי שכל זה ענין אחד. ב'. עושים מאהבה. ג'. שמחין ביסורין. ושלושת מידות אלו הן כנגד האבות: מידת יעקב שהיה נעלב ואינו עולב, כדברי המדרש[26] על הפסוק "והאלוקים יבקש את נרדף" שמתייחס אל יעקב. וכנגד אברהם אמר "עושים מאהבה" שזוהי מידתו שנקרא אברהם אוהבי. וכנגד יצחק אמר "שמחים ביסורין" כי לא נמצא כמו יצחק ביסורין כמו שכתוב "ותכהין עיניו מראות" ואמרו חז"ל שהוא חידש היסורין, הוא הראשון ביסורין. ועליהם נאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" שהשמש יש בה זוהר העליון והוא מסולק ביותר מכל הנמצאים מהגשמיות, ולכן זה מתבטא דוקא בבעל מידות הללו: הנעלב ואינו עולב יש בו מידת הפשיטות ביותר והעושה מאהבה יש לו דביקות בה' כי האהבה היא דביקות הנאהב, והשמח ביסורין- לפי שהיסורין מסלקים פחיתות האדם ולפיכך שמח. ואם כן הוא טהור מכל צד.

---

[1] ילקו"ש משלי רמז תתקס

[2] כיון שאדם ירא ממי שגדול ממנו

[3] אני חושב שיש להסביר כך- כאשר אדם קונה החכמה- עצם החכמה לא מביאה אותו מאליו ליראת שמים, זה נתון לבחירתו המלאה. אך כאשר האדם קנה לגמרי יראת שמים- מוכרח שתהיה בו הענוה. כך לענ"ד יש להסביר מדברי המהר"ל- "כאשר האדם בעל ענוה והוא משפיל עצמו א"כ בודאי משפיל עצמו כנגד בוראו מכיר בפחיתות שלו וזהו עצם היראה כאשר מכיר עצם שפלתו"

[4] לפי שמידה זו היא הפך ההגדרה וההגבלה. ראה בהמשך הפרק וכן בפ"ג

[5] ראה בדר"ח פ"א, ג'- בחילוק שבין אהבת ה' ליראת שמים

[6] במגילה ל"א. שלפנינו מופיע 'גבורתו של הקב"ה' אך במדרש לקח טוב (דברים, עקב, ט"ו. ד"ה כי ה' אלוקיכם) מופיע בלשון שהבאנו

[7] אם זה היה שנוי רק במקום אחד היינו יכולים לומר שזו אמנם מעלה אך במקומות אחרים יש מעלות אחרות גדולות הימנה. מכיון שבכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו- בתורה נביאים וכתובים- אם כן אין מקום בו הענוה היא לא הגדולה העליונה ביותר. היא כנגד הכל

[8] כלומר פשיטות כמו "פשוטי כלי עץ" (שבת קכ"ג: )- במשמעות "חלק"

[9] שהרי רק החומר הוא מוגבל, רק דבר שהוא נברא. ודבר שאינו מוגבל כלל הוא הבורא- הכל יכול

[10] כלומר לתיאור הזה אין להקב"ה שום שייכות עם הנבראים, מאחר שהפשיטות עניינה שהוא לא מוגדר ולא יוגבל כלל- לעומת שאר תארים שמגדירים את ה' ולפיכך הם יחסיים ומתארים אותו רק ביחס אלינו, הנבראים. זו גם הסיבה שהתארים "הא-ל הגדול הגיבור והנורא" שאנחנו אומרים בתפילה- "אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא, ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה - לא הוינן יכולין למימר להו" (ברכות ל"ג: ), כי אנחנו מתרחקים מכל הגבלה והגשמה של האלוקות. מלבד לומר על הקב"ה שהוא לא מוגדר ולא מוגבל ואין לו קץ ותכלית. עיין למשל בזרעונים, מאמר יסורים ממרקים של הרב קוק זצ"ל בענין זה

[11] סוטה ה'.

[12] לגבי המושג "עלול ראשון" ראה עוד בפ"ג בנתיב העבודה לגבי האבות שנחשבים כעלולים הראשונים

[13] כלומר על מי שמתייחס בייחוד אל ה' יותר משאר נמצאים

[14] ולכן יש לבעל מידת הפשיטות יחס ודביקות בהקב"ה

[15] ענין הענוה שהוא מקבל- כלומר הוא מבין שכל מה שיש לו זה מה'. וברגע שהעלול מבין את זה- הוא נעשה עלול עוד יותר והוא נעשה מוכן לקבל. עיקרון זה מובא במהר"ל במקומות רבים, עיין למשל בפ"ט מנתיב העבודה

[16] כפי שהסברנו לעיל. הענין כאן הוא הקבלה ולכן החיבור יהיה גדול יותר, אך אם לא היה למטה אלא גדול בעיני עצמו- החיבור לא היה שלם, השראת השכינה לא שלימה. אין אני והוא יכולין לדור ביחד. וכן אם היה מקבל גדולה ש''אתי דכא''- כבר לא היה מוכן לקבל וממילא זה היה חיבור לא שלם. בלשונו של המהר"ל- "כי אף אם השם יתב' מרום וקדוש שוכן עד, מכל מקום יש להיות הוא ית' שהוא העלה עם הדכא שהעלול הוא מוכן לקבל ביותר שיהיה עמו כבוד השכינה, כי דבר זה הוא חבור ביותר כאשר הוא ית' את דכא ממה שיהיה החבור כאשר היה עם השם יתב' הדכא, כי מי שבא אל אחד הוא לגמרי אתו כי האחד מקבל אותו אצלו לגמרי, ולא כן אחד שהוא בא אצל הגדול שאי אפשר שיהיה החבור עמו כ"כ והבן זה. ולפיכך קאמר מסתברא דאני את דכא שהדכא שהוא העלול השכינה עמו"

[17] שם

[18] וכן ראינו לגבי המצוות שכל מצוה מוציאה את האדם מן הכח אל הפועל בענין מיוחד עד שבכל המצוות כולם האדם יוצא לגמרי מהכח אל הפועל. ראה נתיב העבודה פט"ו וראה בפ"א שם בענין הקרבן.

[19] וזהו ענין התפילה כמבואר בנתיב העבודה פ"ב

[20] ע"ז כ':

[21] הטוב המוחלט מתבטא במידת החסידות. ראה נתיב גמ"ח פ"א

[22] הדברים הכי עצמיים שאפשר להגיד על ה', ואולי אף היחידים כיון שאסור לנו להגדיר את ה' ח"ו- הוא שהוא אינסוף ב"ה (כלומר פשוט בתכלית הפשיטות) ושהוא הטוב המוחלט. ולכן דוקא שתי מידות אלו מתייחסות אל ה'

[23] ברכות ו':

[24] ראה נתיב התפילה פ"ד

[25] גיטין ל"ו:

[26] ויק"ר אמור כ"ז, ה'