ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב הענוה פרק ב'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ב'

● אומות העולם גדולתם מצד העולם הגשמי ● הגאוה היא מדה גשמית ● ישראל קדושים נבדלים וכל מעלתם אלוקית ● כל שיש לו מעלה אלוקית נמצא בו הענוה ● ישראל כגודל גדולתם כן גודל ענוותנותם ● אברהם הוא התחלה אל העולם ● העפר הוא התחלה אל הכל ● משה ואהרן הם עיקר ישראל כמו הלב באדם ● הדבר הפשוט לא שייך בו נושא ● מדת השפלות ראויה אל הקיום ● הקטרוג בא רק על אדם שעושה את עצמו חשוב ● לפשוט אין מתנגדים ● סוד התענית ביום כיפור ● ענין כפרת הקרבן- ע"י התמעטות הממון ●

הגמ' אומרת[1]:

"אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר בר' שמעון: כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי בהגדה עשה אזניך כאפרכסת:

לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו', אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם - אמר לפני ואנכי עפר ואפר, למשה ואהרן - אמר ונחנו מה, לדוד - אמר ואנכי תולעת ולא איש, אבל עובדי כוכבים אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד - אמר הבה נבנה לנו עיר, לפרעה - אמר מי ה', לסנחריב - אמר מי בכל אלהי הארצות וגו', לנבוכדנצר - אמר אעלה על במתי עב, לחירם מלך צור - אמר מושב אלהים ישבתי בלב ימים".

מסביר המהר"ל שגדולת האומות היא מצד העוה"ז הגשמי, ולפיכך כאשר ה' נותן להם גדולה הם מתגאים עוד יותר. אבל לעומת זאת ישראל קדושים הם נבדלים מהגשמיות ומעלתם אלוקית, וכל מה שה' נותן להם גדולה הם נעשים יותר ויותר ענוים[2]. וכמו שאמרו חז"ל[3] לגבי ה': "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו וכו'". ולכך אומר הקב"ה חושקני בכם, שה' בוחר בישראל מפני שהם הכי ראויים למעלה האלוקית. ואם היה ה' בוחר בגויים שעניינם- הגאוה- שמביאה למרוד בהקב"ה , היה זה הפך עצמו[4].

וממשיך המדרש ומבאר את ההבדל בין הענוה של אברהם, של משה ואהרן, ושל דוד. אברהם אבינו אמר "ואנכי עפר ואפר" כיון שהוא האב הראשון וההתחלה אל העולם[5], וכן העפר הוא התחלה אל הכל[6]. ומשה ואהרן אמרו "ונחנו מה" לפי שמשה ואהרן בישראל כמו הלב באדם, והלב עיקר מעלתו לפי שבו תלוי השכל והדעת. והשכל אין בו ממש[7] ולכן אמרו ונחנו מה[8].

עוד מובא במדרש: "אמר ר' יוחנן: אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן, כתיב הכא ונחנו מה, וכתיב התם תולה ארץ על בלימה".

כבר הסביר המהר"ל[9] שחכמי האומות נתנו טעמים מדוע הארץ עומדת באמצע, אבל דברי חכמים שחכמתם היא החכמה האמיתית[10]- סוברים שהארץ עומדת באמצע מפני שהיא פשוטה לגמרי והיא בתכלית המטה. ודבר פשוט לא שייך לו נושא כי אחרת היה מצורף אל הנושא שלו ואז היה בעל הרכבה ולא פשוט[11]. זה מה שהכתוב אומר "תולה ארץ על בלימה"- בלי מה, כלומר שאינו מיוחד במעלה. לכן בזכות משה ואהרן שהיה להם את מידת הפשיטות הגמור- העולם מתקיים.

הגמ' בפרק חלק[12] אומרת: "ואמר רבי אלעזר: לעולם הוי קבל וקיים אמר רבי זירא: אף אנן נמי תנינא: בית אפל אין פותחין לו חלונות לראות נגעו, שמע מינה"[13].

גם כאן מבוארת מידת השפלות שמחוברת אל הקיום. כי בגלל מידה זאת אין לאדם מתנגדים, ומקטרגים רק על אדם שעושה את עצמו חשוב ומתרחק מהפשיטות[14] ואדם כזה הוא מקויים ביותר. הנגעים הם הפגעים שנגד האדם, וכאשר הבית הוא אפל (כלומר שפל)- אין לו בכלל פגעים ונגעים.

עוד מובא בגמרא[15]: "לשארית נחלתו, אמר רבי אחא בר חנינא אליה וקוץ בה: לשארית נחלתו - ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשיריים".

הקב"ה עובר על פשע למי שעושה עצמו כמי שאינו עיקר בעולם. וזה כמו שהסברנו לעיל לגבי הפשיטות מהגשמיות. וזהו ג"כ סוד התענית ביו"כ מצד התמעטות הגוף, ולכן הוא מסולק מן החטא. וכן ענין הקרבן שממעט את ממונו ועל כן ה' נושא עוונו ועובר על פשעו.

---

[1] חולין פ"ט.

[2] הגויים כל גדולתם היא מהצד החיצוני של העולם, את זה הם יכולים לתפוס וזהו תפקידם. ובצד החיצוני- דהיינו בצד של העוה"ז, המעשי, בלבד- שייכת הגאוה שדבר מסויים ומוגדר יותר גדול מדבר אחר יותר קטן ומצומצם. אך בצד הפנימי של העולם- אין להם כל נגיעה (ראה למשל מהר"ל בספר 'נר מצוה' על היונים, שיכלו לטמא כל השמנים אך לא יכלו להיכנס לקודש הקודשים. ועל יתרון המספר כה"ן על יו"ן), וזהו עניינם של ישראל. הפנימיות של העולם זהו החיבור של העוה"ז עם העוה"ב, החיבור של הסופיות עם האין- סופיות; והעוה"ב אינו גשמי ונחלק, ולכן מתבטא באות יו"ד שאינה נחלקת- וזה אומר שזה עולם אחד וכל פרט בו נמדד רק ביחס אל הכלל ולא לעצמו. על כן לא שייכת גאוה, אלא ענוה שהבסיס שלה הוא שה' אחד ברא עולם אחד וכל אחד בו משלים את השני ומקבל ממנו

[3] מגילה ל"א.

[4] כלומר יש כאן סתירה מיניה וביה- אם הקב"ה בוחר בגויים זה אומר שיש להם מעלה אלוקית אך רואים שכל מעלתם אינה מביאה אותם אלא למרוד בה' ומכאן שאינם מחוברים לה'. הגאוה והדביקות בהקב"ה לא יכולים להיות יחד

[5] כפי שראינו בפ"ג בנתיב העבודה שהאבות הם העלולים הראשונים, וכן אברהם מידתו החסד- ראינו בפ"ג בנתיב גמ"ח שאמנם הכסא הוא הדין והעולם נברא במידת הדין, אבל הדין עצמו נסמך על החסד ואחרת הכסא היה מתמוטט. "עולם חסד יבנה". וכן התורה שבה נברא העולם- תחילתה גמ"ח וסופה גמ"ח לבטא שכל עניינה של תורה, כל עניינו של עולם- זה החסד, ולא רק דברים צדדיים בתוך התורה. אלא הכלל כולו. נקודה נוספת שאומר כאן המהר"ל שהוא התחלת ישראל, וישראל קדמו לעולם ובשביל ישראל נברא העולם וא"כ נמצא זה ברור שזה שהוא האב הראשון וזה שהוא התחלת העולם זה אותו ענין. וזה מתבאר כמובן בזה שעם ישראל עניינו החסד, שעניינו הטוב המוחלט. וכפי שכתב הרב קוק זצ"ל (אורות התחיה א', ד'): "עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה"

[6] מיסוד העפר נברא אדה"ר, וכן הוא היסוד שכולל את כל ארבעת היסודות

[7] (כלומר אינו גשמי)

[8] מבטא אי- ממשות. כמו "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא"

[9] נתיב השלום פ"ג

[10] משמע מלשון המהר"ל כך, שהחכמה של חכמי ישראל היא החכמה האמיתית. ואין הפירוש שבענין הספציפי הזה דעתם היא החכמה האמיתית- שכן כתב "אבל דברי חכמים הם חכמה אמיתית, ודעתם כי הארץ וכו' "- כלומר החלק הראשון זה הכלל והחלק השני זהו פרט שמבטא את הכלל הזה

[11] דהיינו שאם הארץ לא היתה באמצע- היתה נוטה לצד מסויים, ומפני כך לא כוללת הכל ומורכבת. אז זה שהארץ עומדת באמצע זה אומר על הארץ שיש בה הפשיטות הגמורה

[12] סנהדרין צ"ב.

[13] פירש רש"י: 'הוי קבל - הוי עניו ותחיה, קבל - לשון אפל, עשה עצמך אפל ושפל'

[14] לפי שהוא שייך לצד מסויים- הצד שכנגדו מתנגד אליו. יוצא שהאמצע- השלם, שכולל את הכל- אין לו מתנגדים כלל

[15] ר"ה י"ז.- י"ז: