ספר נתיבות עולם - סיכום נתיב הענוה פרק ג'

נכתב על ידי: בלוג המהר"ל

פרק ג'

● הגאוה היא תוספת דבר שאינו ראוי ● האדם נקרא גם עץ ● ענין האשירה ● בעל גאוה הוא כמו עובד ע"ז ● מהעפר דוקא יקומו המתים ● הארץ מיוחדת להצמיח ממנה את הכל ● הארץ משותפת לכל העולם ● הגלגלים לא נבראו מגשם חמישי ● כל הנמצאים משותפים ביחד ● מדת העפר היא השפלות והפשיטות ● כל דבר חוזר אל היסוד שלו ● ע"י גסות הרוח האדם יוצא מסדר העולם ● ה' בוכה על שינוי הסדר ● מדת גס הרוח היא היפך מדתו של הקב"ה ● ההפכים אינם נמצאים יחד ● אין דבר רע כמו לשון הרע והוא היפך החסידות ● הגבהות מתייחסת דוקא אל הים ● גס הרוח הוא מוכן וממהר לקבל התפעלות ● התחתון הוא מסוגל אל הקיום יותר מהעליון ● לדבר שהוא תוספת אין קיום ● מצד הנשמה שבו האדם יכול לקנות מעלה יותר עליונה מהמלאכים ● מצד עצמו- לא שייך שיתגאה ● הדם הוא החיים של האדם ● שם אדם נובע מהאדמה ● הבושה היא כיבוי וביטול אור הפנים ● הפנים הוא עיקר המציאות ● עפר זה היסוד הרביעי ● החלק העליון שבאדם זה הצלם אלוקים ● הנפש היא קיום האדם כמו שהמלח הוא קיום הבשר ● דברי חכמים אינם מליצה אלא דברי חכמה עמוקים ● הגיהנם הוא השאול ● המגביה את עצמו ראוי לו ההיפך שירד מטה ● היהיר הוא בעל מום ● הגיהנם הוא חסר ●

מכאן ועד לסוף הנתיב עובר המהר"ל לדבר על מידת הגאוה, שהיא היפך מידת הענוה.

הגמ' במסכת סוטה[1] מביאה כמה מאמרי חז"ל בנושא הגאוה, עליהם המהר"ל ידבר בפרק זה.

"א"ר אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח - ראוי לגדעו כאשירה, כתיב הכא: ורמי הקומה גדועים, וכתיב התם: ואשיריהם תגדעון".

ענין הגאוה הוא תוספת לא ראויה. האדם נקרא עץ כמו שכתוב "כי האדם עץ השדה", אך האשירה אינה כמו כל העצים שהיא מגביהה את עצמה למעלה למעלה[2] וזה גידול זר, ולכן היא עבודה זרה. וכן בעל הגאוה- הגבהות שלו היא כעבודה זרה[3].

"וא"ר אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח - אין עפרו ננער שנא': הקיצו ורננו שכני עפר, שכבי בעפר לא נאמר אלא שכני עפר, מי שנעשה שכן לעפר בחייו".

הארץ מיוחדת להוציא את הצמחים מתוכה, והעולם כולו נברא מהארץ. וזה מצד הארץ היא באמצע ומשותפת אל הכל, וכן גלגל חמה כמו שאומר המדרש[4]- להבדיל מאלו שסוברים שהגלגלים הם גשם חמישי[5], וגם לפי דבריהם אפשר ליישב שהכוונה לא כפשוטו שהיסוד הזה מורכב מהעפר אלא הכוונה שכל הנמצאים משותפים יחד. ולכן התחיה היא דוקא מן העפר, וכן אומרים חז"ל[6] שהאדם ישוב אל העפר שעה אחת קודם תחיית המתים. ולכן אם האדם בחייו היתה לו מידת העפר- השפלות והענוה- לכן הוא חוזר אל היסוד שלו ויכול לצמוח ממנו בתחיית המתים, כשם שכל יסוד חוזר בסוף אל היסוד שלו[7].

"ואמר ר' אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח - שכינה מיללת עליו, שנאמר: וגבוה ממרחק יידע".

כפי שראינו בתחילת הפרק- ע"י גסות הרוח האדם יוצא מסדר העולם כי מגדיל את עצמו יותר מהראוי, ולכן שכינה מייללת עליו- שה' בוכה על שינוי הסדר[8].

"אמר רב חסדא, ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח - אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא': מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל. איכא דמתני לה אמספרי לשון הרע, שנא': מלשני בסתר רעהו אותו אצמית".

כמו שראינו[9] מדתו של ה' יתברך היא הענוה יותר מכל המידות, ולכן גס הרוח הוא היפך מדתו העצמית ביותר של ה' וההפכים לא נמצאים יחד- לכן "אין אני והוא יכולין לדור בעולם". ואיכא דמתני לה אמספר לשון הרע. מסביר המהר"ל שהמחלוקת תלויה במחלוקת שראינו[10] אם חסידות גדולה מכולן או ענוה גדולה מכולן- הגאוה היא היפך הענוה ולשון הרע שהוא רע שאין יותר ממנו- כנגד החסידות שעניינו שהוא טוב לכל[11].

"א"ר אלכסנדרי: כל אדם שיש בו גסות הרוח - אפילו רוח קימעא עוכרתו, שנאמר: והרשעים כים נגרש, ומה ים שיש בו כמה רביעיות - רוח קימעא עוכרתו, אדם שאין בו אלא רביעית אחת – על אחת כמה וכמה".

בפסוק נאמר "הרשעים" ומנין לנו שמדובר בגאוותנים? אומר המהר"ל שזה נלמד מהדימוי לים. כי לים יש שתי תכונות- שהוא גבוה מהארץ, וכן שהוא מתרומם- "ותרומם גליו". הגבהות מתייחסת דוקא אל הים. וזה ענין גס הרוח שהוא מוכן וממהר לקבל התפעלות[12], כמו המים שרוח קמעא עוכרת אותם. וכל דבר שהוא תוספת (כמו הים) אין לו קיום[13].

"א"ר יוחנן: אד"ם - א"פר, ד"ם, מ"רה; בש"ר - ב"ושה, ס"רוחה, ר"מה; איכא דאמרי: שאול, דכתיב בשין".

בא לבאר שמצד שם האדם לא ראוי שיתגאה, כי אמנם מצד הנשמה ומצוות התורה שבו[14] יכול לקנות מעלה עליונה אף יותר מן המלאכים, אך מצד עצמו- יש בו פחיתות ואין לו לחשוב מצד זה שהוא בעל מעלה[15].

ובשם אד"ם נרמזים אפר דם ומרה שמורים שגם התחלת בריאתו- כנגד האפר[16], גם הווייתו- כנגד הדם (שהדם הוא הנפש ובו החיות), וגם סופו- כנגד המרה (שאז ההיעדר והוא מר לאדם)- כולם מורים על הפחיתות שלו[17]. וזה השם אדם שמורה על הוויתו, אדם מלשון אדמה- ולכן לא שייך שיתגאה.

והשם בש"ר מורה על החסרון שנמצא בו[18], ונרמזים בו בושה סרוחה רמה: הבושה זה כיבוי אור הפנים ובו נמצא הצלם אלוקים וזה פחיתות הצורה שאינה בשלימות[19] ומכאן הבושה[20]. ועוד יותר מזה הסרחון- שהוא הפסד הגוף והפסד עוד יותר[21] וזה כנגד הדם והנפש- שהיא קיום האדם. ורימה זה היעדר שניהם- הגוף הגשמי והצורה הרוחנית. ולמאן דאמר בושה שאול רימה- סבר שבושה כנגד הצלם כמו שאמרנו, שאול הוא כנגד הנפש[22] שיורדת שאול (והנפש היא קיום האדם כמו המלח שמקיים את הבשר שלא יסריח[23]), והרימה כנגד הגוף.

"א"ר אשי: כל אדם שיש בו גסות הרוח - לסוף נפחת, שנאמר: ולשאת ולספחת, ואין שאת אלא לשון גבוה, שנא': ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות, ואין ספחת אלא טפילה, שנאמר: ספחני נא אל אחת הכהונות לאכל פת לחם".

הצרעת היא תוספת על האדם שהרי אינה מסדר העולם ולכן גם נקראת ספחת, ולכן האדם שמנשא ומגביה את עצמו הוא טפל ויוצא מן הסדר ולכן מתמעט ועוד יותר מזה- יורד אל הגיהנם. וזהו שאמרו "כל המתיהר נופל בגיהנם"[24], וכיון שהגביה את עצמו יותר מן הראוי- ראוי לו ההיפך לרדת שאול מטה[25]. וכן היהיר הוא בעל מום והגיהנם הוא חסר ולכן דבק בו.

---

[1] ה'.

[2] (יותר מן הראוי לה)

[3] כיון שיוצא חוץ לרשות ה'- הגבהות הזאת היא זרה, והרי יש כאן עבודה זרה- במה שהוא לעצמו ולא תחת ה'

[4] בראשית רבה י"ב, י"א

[5] זו היא דעת אריסטו, שקרא את החומר ממנו מורכבים הגלגלים בשם זה. כינה אותו גם בשם 'אתר'. טענה זו אינה נכונה- ע"פ דברי חז"ל שלושת היסודות אר"מ (אש, רוח, מים) נובעים כולם מהיסוד הרביעי שהוא העפר. וכן הגלגלים, אע"פ שהם עליונים יותר; ראה בנתיב האמת פ"ג שעולם האמצעי הוא עולם הגלגלים שהם גשמיים שלמים, וא"כ יש להם שיתוף לעולם הגשם שמורכב מד' יסודות אלא שהם שלמים דבר שמתבטא בתנועה שלהם (עיין בפ"ב בנתיב השלום)

[6] שבת קנ"ב:

[7] כי ברגע שמדתו היא מדת העפר הרי שהוא שייך אל העפר- אל היסוד שמקיים את העולם

[8] הכוונה לסדר שה' הנהיג בבריאת העולם. ראה למשל בבאר הגולה, באר הרביעי פ"ז- ושם מסביר שזה מצד המקבל ולא מצד הקב"ה. וכן בנצח ישראל פ"ט

[9] נתיב הענוה פ"א

[10] שם, שם

[11] הגאוה עניינה שהאדם גשמי ומוגבל וזהו היפך מידת הענוה שעניינה הפשיטות מן הגשמיות. ולשון הרע עניינו שהוא רע לאחרים וזהו היפך מידת ההטבה לכל

[12] כיון שהוא מרוחק מה'- הוא גשמי ולא רוחני, נפעל ולא פועל. הוא עומד בפני עצמו ולכן נעשה תלוי בגורמי הטבע ומוכן לקבל התפעלות כטבע הדברים הגשמיים

[13] ולהיפך- דבר שהוא פועל הוא עיקר בעולם ויש לו קיום שכן אינו מקבל התפעלות

[14] (שה' סידר בו, בתוכו)

[15] לפי שהאדם הוא מורכב מנשמה עליונה, שנמצאת בתוך גוף גשמי- פחות. מקביל לדברי הזוה"ק (ראה למשל זוהר חדש א', בראשית ט"ז.) שאומר שיש באדם נפש בהמית כנגד מדרגה התחתונה, נפש מדברת כנגד מדרגת השמים ונפש שכלית כנגד מדרגת המלאכים

[16] כמו שראינו בפרק הקודם שמדתו של אברהם אבינו שהיה עפר ואפר והוא התחלה אל העולם

[17] כי יוצא שהאדם יש לו התחלה ויש לו סוף, כמו כל דבר גשמי ולפיכך זה מורה על מוגבלותו ופחיתותו. וזה כמו שאנו אומרים בכל בוקר בתפילה- "מה אנו מה חיינו.. ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, לבד הנשמה הטהורה שהיא עתידה ליתן דין וחשבון לפני כסא כבודך"- הפחיתות היא מצד הגוף

[18] (מעבר לעצם הווייתו המוגבלת הגשמית)

[19] מהדברים של המהר"ל יוצא שהצורה היא עיקר המציאות

[20] בושה מגיעה על חסרון המעלה הרוחנית

[21] כי כאן מדובר כבר על הפסד הדבר עצמו- שהוא מסריח. וכן מהצד שהנפש היא קיום הגוף, היא נותנת לגוף את הכוחות ולכן כאשר זה מתבטל זה כולל ג"כ את הבשר

[22] (והרי הדם הוא הנפש)

[23] ראה פ"ב בנתיב הצדקה

[24] ב"ב י'.

[25] וראה עוד בפ"ב בנתיב התורה